הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

חיי שרה: על אהבה, נחמה והתחדשות

פרשת "חיי שרה" פותחת בספור קבורתה של שרה במערת המכפלה אשר בחברון, אולם מרבית פסוקיה מוקדשים לסיפור שליחותו של עבד אברהם לארם נהריים על מנת לאתר רעיה ליצחק. חתימתו של הסיפור המתארת את המפגש בין יצחק לרבקה, היא מהפרשיות היפות שבתורה – הראשונה להזכיר רגש של אהבה בין בני זוג והראשונה לעסוק בנחמה:

"וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב. וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים. וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל. וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד: מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ ? וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי. וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס. וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּו"ֹ (בראשית כד סב-סז)

בעלי המדרש והפרשנים העסיקו עצמם בשאלה מה היא כוונתה של התורה במלים "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב". מיעוט מהפרשנים הציע כי יצחק יצא לטייל בין שיחי השדה, אם לתומו (בהצעת אברהם אבן עזרא), ואם לצורך עיסוקו כבעל שדות ומטעים, בהיותו החקלאי העברי הראשון (כהצעת הרשב"ם, נכדו של רש"י). רוב הפרשנים, עם זאת, הלכו בעקבות המדרש המופיע במסכת ברכות בתלמוד הבבלי, לפיו יצא יצחק לשדה על מנת להשיח בדברים, וליתר דיוק בדברים של תפילה. וזו לשונה של הגמרא:

"יצחק תקן תפלת מנחה, שנאמר: 'ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב', ואין שיחה אלא תפלה…" (מסכת ברכות דף כ"ו, ע"ב)

על פי המדרש, יצחק, איש השדה, חידש את מעשה התפילה לא בתוך האוהל, ולא ברחובותיה של העיר, אלא במרחב הפתוח ובחיק הטבע.

כוחו של הטבע

במרוצת הדורות הלכה התפילה היהודית והתמסדה. התחנון הפך לקבע, והתפילה התכנסה אל בין דפי הסידור ואל תוך בתי הכנסת. אולם הרעיון המקשר בין התפילה לבין מרחביו הפתוחים של הטבע לא אבד לחלוטין. דורות רבים אחרי יצירתו של אותו מדרש באו מקובלי צפת במאה ה-16 ותיקנו את אמירת פרקי "קבלת השבת" בבוסתנים שבמדרונות ההר היורדים לנחל עמוד. מאתיים שנים לאחריהם יציע רבי נחמן מברסלב ללמוד תפילה וניגון משירתם של העשבים שבשדה.

גם מחדשיה של התרבות העברית השכילו להכיר את הקשר בין התחדשותה של הרוח להליכה בשדות. השיטוט והצעידה בשביליה של הארץ תפסו מקום מרכזי בתרבות הארץ-ישראלית המתפתחת. היה בדבר מרכיב ברור של טיפוח תחושת בעלות הבית ונטיעת השורשים בארץ, אך גם הכרה בכוחו של הטבע להרחיב את הדעת ואת הנפש. פעמים רבות ההליכה בשדה נעשתה עם ספר תנ"ך ביד, מתוך רצון לקשר בין מראה העיניים לזיכרון ההיסטורי . אך מעטים וספורים נהגו ללכת לאורכה ולרוחבה של הארץ גם עם סידור התפילה ביד, או עם הכמיהה להשיח שיחה של תפילה.

הדיכוטומיה העמוקה בין חילוניות עברית לבין דתיות אורתודוכסית ליוותה את המעשה החלוצי גם בשדות התרבות והרוח. מעטים מאוד מענקי הכתיבה והשיחה של התרבות העברית ראו עצמם גם כמחדשים של שפת התפילה היהודית.

כמיהה אל הנשגב

יוצאת דופן ביניהם הייתה חנה סנש, שבערב שבת זו, כ"א מרחשוון, אנחנו מציינים 73 שנים לרציחתה בידי שוביה ומעניה בבודפשט שבהונגריה בגיל 23. אותה דיכוטומיה שהזכרנו הביאה את ההיסטוריוגרפיה הישראלית להתעלם מעומק היצירה הליטורגית של האישה הצעירה והאמיצה הזו, שאומץ לבה והיושרה שלה באו לידי ביטוי גם בדרך בה כמהה אל הנשגב, וביקשה לברור את המוץ מן התבן בחייה הרוחניים.

בהקדמה ליומנה שפורסם בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנות השישים נכתב:

"חנה עלתה אלינו בעצם ימי מלחמת העולם הזאת, בסערת חיים פנימית גדולה, מתוך יהדות זרה, מתנכרת ומתבוללת… (חנה) גדלה בסביבה יהודית הונגרית אמידה, רחוקה ממקורות עמה…".

המלים חריפות וברורות, אך העיון ביומנה של סנש, במכתביה ובשיריה מלמד כי הן נשענות על בסיס צר מאוד. יותר משיש בהן כדי לשקף את נפשה של סנש, הן משקפות את הקושי העמוק של בני אותו הדור להתחבר לפן הרוחני והרלוגיוזי של אישיותה ושל יצירתה.

כך כתבה סנש ביוני 1940:

בשבת, השכם בבוקר, עליתי על ההרים מול כפר גלעדי. סביבה נפלאה. וברעננות הבוקר הנפלא הבינותי למה קיבל משה את התורה על ההר. רק בהרים אפשר לקבל פקודה מלמעלה, כשרואים כמה קטון האדם, ובכל זאת מרגישים את הביטחון בקרבת האלוהים. על ההר מתרחב האופק בכל המובנים, ומבינים את סדר העולם. בהרים יכולים להאמין וצריך להאמין. בהרים עולה השאלה מאליה: את מי אשלח? – שלח אותי! לשרת את הטוב והיפה. – האוכל?

ארבע חודשים לאחר מכן, ביום הכיפורים, היא כותבת ביומנה את שירה העברי הראשון. השיר נכתב בעיצומו של היום, מתוך ידיעה ברורה שהדבר אינו הולם את הציווי ההלכתי, אך כל שורותיו – תפילה:

במדורות מלחמה, בדליקה בשריפה,

בימים סוערים של הדם

הנני מבעירה פנסי הקטן

לחפש, לחפש בן אדם

שלהבות השריפה מדעיכות פנסי,

אור האש מסנוור את עיני.

איך אביט, איך אראה, איך אדע, איך אכיר

כשהוא יעמוד לפני?

תן סימן אלוהים, תן סימן על מצחי

כי באש, בדליקה ובדם

כן אכיר את הזיו הטהור, הנצחי,

את אשר חיפשתיו: בן אדם.

סנש לא הייתה אדישה לאותה הדיכוטומיה החריפה בין אתיאיזם לבין אורתודוכסיה, ולהימצאותה שלה אל מחוץ לאותה המשוואה. במכתב שכתבה לאמה בשנת 1941 היא מתייחסת לנעשה ביישוב העברי בהקשר זה:

"ייתכן שהדור הנוכחי הושפע מתנועות אתאיסטיות ואגנוסטיות באירופה ובאופן מובן השיל מעליו כל דבר אשר הזכיר לו את הגלות ואת הביטויים החיצוניים של הדת. מלבד זאת, בשל המבנה הלאומי יותר קשה לקיים פה את כל המצוות מכיוון שבגולה היה מי שלקח על עצמו את העבודה כאשר יש חגים יהודיים. לכן אנו מאשימים את האבות בכך שהם אינם מחנכים את בניהם לחיים דתיים. אך עלי לציין שהם עצמם מרגישים בחסרונו של זה ושנדמה שגם הנוער עצמו נחפש אחר הדתיות. יש תקווה שנמצא איזון בריא בין שתי קצוות המטוטלת. לעניות דעתי, אין להשאיר זאת ליד המקרה. במקום, צריך להיות תיקון מלא של ההלכות היהודיות. על מנת להשיג זאת יש למנות אדם שיש לו סמכות דתית רבה שימצא את דרך האמצע בין האורתודוקסיה לבין האתיאיזם…."

נפילתה של חנה סנש, יחד עם עוד ששה שותפים למשימת הצניחה וההצלה של בני היישוב העברי, כרתה חיים של יצירה ספרותית, של עמל, של אומץ לב ושל מנהיגות והובלה. אך לא פחות מכך היא גם גדעה את אחד הקולות המשמעותיים והבודדים בנופיו של היישוב העברי, ששאף לשמר את לשונה של התפילה ולחדש אותה, גם, ואולי במיוחד, לנוכח חילונם של החיים היהודים וצמיחתה של תרבות עברית חילונית מפוארת ועשירה.

עיוורונם של בני הדור להיבט היסודי הזה ביצירתה ובהגותה הוא שהוביל להפיכתו של שיר התפילה המופלא והנסי "הליכה לקיסריה" לשיר זיכרון לאומי בלבד. מאז יציאתו של יצחק, האב השני, להשיח תפילה בשדה, פעמים מעטות בלבד נכתבו בעברית מילות תפלה מדויקות ומזוקקות כל כך כמלים האלה:

אלי אלי שלא יגמר לעולם, החול והים, רשרוש של המים, ברק השמים – תפילת האדם.

לכל דור יש את התפקידים והמעשים השייכים והמתאימים לו, ובכל דור ישנם גם נביאים ונביאות המטרימים במעשיהם את תפקידם של בני הדורות הבאים ומסייעים להכשיר בעבורם את הקרקע ואת הלב. בין המשימות הגדולות של הדור שלנו – חידושה של שפת התפילה היהודית והעברית, הוצאתה אל המרחב הפתוח והפיכתה של הדיכוטומיה לפסיפס, בו לכל בחירה ואפשרות יש מקום. לקצוות, אך גם לאמצע.

להורדת אסופה מיצירתה של חנה סנש שהופקה על ידי התנועה הרפורמית במלאת שבעים שנים להירצחה לחצו כאן.


השארת תגובה

פרשת "וירא": חשיבותו של מעשה השלום

שבת פרשת "וירא", 4 בנובמבר. בדומה ל-21 השנים האחרונות, גם השנה צוין יום הזיכרון לרצח ראש הממשלה רבין, בשבוע בו אנחנו קוראים את פרשת עקידת יצחק. בניגוד לאברהם, הרוצח המנוול כן שלח את ידו, מתוך יומרה רצחנית ועזות פנים דתית לפיה הוא שומע את קולו של האלוהים.

לפני יומיים הגעתי למלבורן שבאוסטרליה לביקור בקהילות הרפורמיות בעיר. בכל מפגש אני נשאל אם ראיתי את תמונות הטקסים שנערכו השבוע בבאר שבע לציון 100 שנים לקרב של החיילים האוסטרלים נגד הצבא העות'מאני במלחמת העולם הראשונה. את התמונות לא ראיתי, אבל בתגובה אני מציין שבפרשת השבוע מתואר כיצד העניק אברהם אבינו לעיר המדברית את שמה, וכיצד בחר לשבת בה.

סיפור עקידת יצחק שחותם את הפרשה מזכיר את סיומם הטראגי של חייו של יצחק רבין; פסוקיה של הפרשה על באר שבע ראוי ויסמלו את חזונו ושאיפותיו.

באר של פיוס והבנה

באר שבע – על שום מה?

"עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם. וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ וַיָּשֻׁבוּ אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים. וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יי אֵל עוֹלָם. וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים" (בראשית כא לב-לד)

באר שבע היא המקום בן כרתו אבימלך מלך גרר ואברהם ברית של שלום ושבועה של חסד הדדי. אבימלך פונה אל אברהם בבקשה לכונן את הברית. אברהם משיב בחיוב, אך גם מוכיח את אבימלך על גזילת הבאר שבמקום. הדברים מלובנים בדרכי שלום, ואברהם, למרות היותו בעל הבאר, מציע שבע כבשים לאבימלך כעדות שהבאר אכן שלו – אך לא פחות כך כביטוי של ידידות וחתירה להבנה. באר שבע, אם כן, היא העיר הנקראת על שם הברית, השבועה ומעשה השלום. השבוע צוין במקום יום הזיכרון לקרב שהכריע את המלחמה על דרומה של ארץ ישראל לפני מאה שנים. בפרשת השבוע שלנו, באר שבע היא יד זיכרון למעשה של פיוס.

בין פרשני התורה היו כאלה שביקרו את אברהם על כריתת הברית עם המלך הנוכרי. הגדיל לעשות הרשב"ם, נכדו של רש"י (1080-1160 לערך), שהציע שניסיון העקידה נגזר על אברהם כעונש בגין אותה הסכם שלום –

"אף כאן אחר הדברים שכרת אברהם ברית לאבימלך… ונתן לו שבע כבשות הצאן, וחרה אפו של הקב"ה על זאת, שהרי ארץ פלשתים בכלל גבול ישראל, והקב"ה ציוה עליהם: 'לא תחיה כל נשמה' … לכן: 'והאלהים נסה את אברהם'"

גם היום יש כאלה החושבים שהשאיפה לכרות ברית של פיוס עם יושביה האחרים של הארץ היא בגדר חטא ועוון. לא כך פשט התורה. אברהם שאינו חושש להוכיח את המלך הנוכרי על גזל עבדיו; אברהם שלא חושש לצאת לקרב בחמשת המלכים על מנת לשחרר את אחיינו משבי; הוא זה המלמד אותנו שיעור על חשיבותו של מעשה השלום.

"אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר"

ובחזרה אל סיפור העקידה. לאורך כל הדורות תפס סיפור העקידה מקום מכונן ומרכזי במחשבה היהודית. רק לפני שבועות אחדים עמד סיפור העקידה במרכזן של תפילות ראש השנה, התקיעה בשופר והקריאה בתורה. משלב מוקדם של עיצוב תפילת הקבע היהודית נכללה פרשת העקידה בסדר תפילת השחרית, הנאמרת מדי יום.

הפרשנות המסורתית שמה את הדגש על הניסיון בו עמד אברהם, על צייתנותו ועל נכונותו להקריב את היקר לו מכל. אנחנו רשאים לשים את הדגש במקום אחר. פסוקי התורה פרושים לעינינו כפי שהיו לפני עיניהם של בני הדורות הקודמים. הם ראו במילים – "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" (כב א) – את עיקר הפרשה; אנחנו רשאים לראות העיקר בקריאה: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה" (שם יב).

דורות רבים של יהודים ראו בסיפור העקידה מופת לאמונה חסרת פשרות ולדבקות ללא שיעור; לנו מותר לראות בסיפור גם לקח הפוך. ישנם קווים אדומים שאין לחצותם גם בשמה של האמונה היוקדת ביותר.

שבת "באר שבע"

פרשת "וירא" נפתחת כאשר אברהם אבינו יושב באלוני ממרא שבאזור חברון. גם הפרשה הבאה, "חיי שרה", תיפתח בהגעתו של אברהם לקריית ארבע היא חברון על מנת לקבור את שרה. בין לבין יבקר אברהם בבאר שבע ובהר המוריה. בשבת הבאה יפקדו ודאי מבקרים רבים את חברון לרגל קריאתה של פרשת "חיי שרה". כך קורה כבר לא מעט שנים, והשנה – במלאת 50 שנים למלחמת ששת הימים – האירועים יהיו ודאי גדולים יותר והמוניים יותר מבעבר.

חברון היא אחת מערשי הלידה של העם היהודי, מקום קבורתם של האבות והאימהות, מקום הקניין הראשון בארץ ישראל. אבל אני, ובמיוחד בערב ה-4 בנובמבר, מעדיף על פניה של "שבת חברון" את "שבת באר שבע" – המקום בו חפר אברהם את הבאר הראשונה ונטע את העץ הראשון; המקום בו כרת לראשונה ברית של שלום ופיוס.

שבת של שלום.


השארת תגובה

פרשת "לך לך": על משמעותה של עבריות

בשבת שעברה שרנו עם הילדים בפעם הראשונה בזמירות השבת את השיר: "ירדה השבת" של יהושע רבינוב ודוד זהבי, המסתיים במילים המופלאות: "וְהָיְתָה הָעֶדְנָה בְּבִקְעַת גִּנּוֹסָר לְנִשְׁמַת עִבְרִיּוּת נֶאֱצֶלֶת". במהלך השבוע, כאשר קראתי בפרשת "לך לך", לכדה את תשומת הלב שלי העובדה שהפרשה מצמידה את הביטוי "עברי" לאברהם, וזהו  כינויו המקראי – " וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא…" (בראשית יד, יג).

כידוע, הביטויים "עברי" ו"עבריות" שימשו את חלוצי העליות הראשונות, את מחיי השפה העברית ואת מחוללי התרבות הציונית על מנת ליצור חיץ מסוים בין יצירתם ומעשיהם לבין חיי הגולה והתרבות היהודית שליוותה אותם.

השימוש בביטויים האלה רמז על החידוש שבמעשה הציוני ועל הפניית העורף למה שנתפס כמנותק מהארץ. כך לדוגמה כונו היחידות של מתנדבי א"י במלחמת העולם הראשונה בשם "הגדודים העבריים" ולא בשם "הגדודים היהודיים", וכך הוכתר המאמץ לשילוב הפועלים היהודים בכל ענפי התעסוקה בדרישה ל"עבודה עברית".

על רקע זה מעניין לעמוד על הפירוש המרכזי שניתן במדרש לביטוי "עברי", שהתגלגל גם לפירושו של רש"י לכינוי של אברהם. " 'העברי' – שבא מעבר לנהר" (רש"י על אתר, על יסוד בראשית רבה מב, ח). על פי פירוש זה הכינוי "עברי" ששימש בדורות האחרונים לציון השורשיות הארץ ישראלית והחידוש שטמון במהלך הציוני, מקפל בתוכו דווקא את זיכרון המסע מן המקום הקודם, ומעיד גם על השורשים האחרים המזינים את נפשו של האב הראשון והעולה הראשון אל הארץ המובטחת.

השילוב בין הפירוש הציוני שהוענק ל"עבריות" לפירושו של המדרש המזכיר דווקא את נקודת המוצא של המסע מונח לפנינו כהצעה להמשיך ולבנות תרבות עברית ריבונית, יוצרת ומחדשת, היודעת גם להפנות מבט, ולא רק עורף, למקומות מהם יצאנו. לכל דור יש את התפקיד שלו במסע הרב דורי. ישנם דורות ש"העבריות" שלהם מחייבת מבט רק אל עבר העתיד. ישנם דורות, שה"עבריות" שלהם מתגלמת גם בנשיאתו של העבר כצרור צידה על השכם.

ז' במרחשוון – בין ארץ ישראל לבבל

הקריאה הפרשנית הכפולה ב"עבריות" יפה גם לעניינו של יום ז' חשוון, שחל מדי שנה בשבוע בו אנו לומדים וקוראים בפרשת "לך לך". על פי המשנה ביום זה מתחילים לבקש בארץ ישראל על ירידת הגשמים כחלק מתפילת העמידה של ימות החול (מסכת תענית א, ג).

מדוע נקבע דווקא תאריך זה ומדוע הבקשה לגשם לא נאמרת כבר לאחר סיומו של החג הסוכות, שהבקשה לגשמים עומדת במרכזו? על כך משיבה המשנה מפיו של רבן גמליאל: "כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר הפרת". יושבי הארץ, קובעת המשנה, צריכים להמתין עם בקשתם לגשם על מנת לאפשר לאחרוני עולי הרגל לשוב לביתם שמחוץ לארץ. מצוות העלייה לרגל מדגישה כמובן את מרכזיותה ובכירותה של ארץ ישראל בחייו של העם היהודי, אבל יושביה של הארץ נקראים להתחשב גם באחיהם שחיים בתפוצות – מעבר לים, לנהר או למדבר.

בשנים האחרונות קבעו קהילות היהדות הרפורמית את יום ז' מרחשוון ואת שבת פרשת "לך לך" כ"יום תפוצות ישראל" – יום שחוגג את המרכזיות של ארץ ישראל ומדינת ישראל בחיים היהודיים, תוך הכרה בחיוניות ובערך של החיים היהודיים בכל מקום ברחבי העולם.

לאור ההתפתחויות העצובות ביחסי ישראל והתפוצות בחודשים האחרונים סביב סוגיית הכותל וחוק הגיור, טוב לפרנסיה של המדינה ללמוד את שיעורו של רבן גמליאל ולהפנים שמי שמבקש את הבכורה צריך לקבל על עצמו גם את האחריות, ושמי ששואל בעבור עצמו את גשמי הברכה של המנהיגות הפוליטית צריך לחשוב גם על "האחרון שבישראל" המגיע "לנהר פרת".

להפנות את המבט אל עבר האחר

ובחזרה לאברהם העברי. כפי שנזכר כבר למעלה הכינוי "עברי" מופיע בפעם הראשונה במקרא בצמוד למילה "פליט". פרשת "לך לך" מספרת על הפליט מהמלחמה המגיע לאברהם ומבשר לו על נפילת סדום ועמורה במלחמת ארבעת המלכים בחמשת המלכים ועל דבר שביו של לוט בן אחיו.

באופן מעניין שתי הדמויות התנ"כיות הנוספות להן מוצמד הכינוי "עברי" – יוסף ויונה הנביא – מאופיינות אף הן, בדומה לאברהם, בדיאלוג המשמעותי והמורכב עם בני האדם הנוכריים, אלו שאינם חלק מן השבט ומן העם. אברהם העברי המאזין לפליט ונחלץ למען בן אחיו וכל אנשי סדום ועמורה; יוסף הנמצא במצרים, ויונה בשיחתו עם המלחים באוניה המאיימת לטבוע. דווקא בכינויו הייחודי הראשון והמקורי של העם היהודי טמונה גם הפניית המבט אל עבר הזר והנוכרי.

כשם שהאדם העברי הוא מי שחי בארץ, אך זוכר כי הוא או אבותיו באו מעבר לנהר, כך האדם העברי ראוי וידע לטפח את ייחודו, ובאותה העת לא לשכוח להפנות את המבט אל עבר האחר.

להורדת מסכת של התנועה הרפורמית ל"שבת ישראל תפוצות" לחצו כאן


השארת תגובה

פרשת "נח": מחיר הרצון "לגעת בשמיים"

מגדל בבל – יצירה עברית מקראית ייחודית

שתי הפרשות הפותחות את חומש בראשית, פרשת "בראשית" ופרשת השבוע שלנו – פרשת "נח", העניקו לאנושות סדרה מרשימה של סיפורים מכוננים ואפיים: מעשה הבריאה, הגירוש מגן עדן, מותו של הבל מידי אחיו קין וסיפור המבול. לרבים מן הסיפורים האלה קיימות גרסאות מקבילות באפוסים הגדולים של התרבויות המסופוטמיות הקדומות ותרבויות עבר אחרות. שונה מהם הוא הסיפור הקצרצר (עשרה פסוקים בסך הכל) הבא בסופה של הפרשה – סיפורם של מגדל בבל ובוניו.

סיפור זה לא זכה לגרסאות מקבילות בתרבויות אחרות, לרבות אלו שנשאו את סיפורו של המבול הגדול, וככל הנראה גלומה בה יצירה מקראית ייחודית. ייתכן שניתן להסביר עניין זה במגמה המונותאיסטית של המקרא. בתרבות דתית המכירה בפנתאון של אלים – מגוון השפות, התרבויות והאמונות האנושיות אינו מעורר תמיהה; לכל אל ואל יש אומה נבחרת, פולחן רצוי ושפה נבדלת. לעומת זאת, בתרבות דתית המקדשת את הרעיון של אל אחד בורא כל – יש הכרח לתת הסבר מדוע התפצלה האנושות לעמים וללשונות, וכיצד התפוגג לו המצב הבראשיתי, והרצוי יותר על פניו, של האחדות הכלל אנושית.

קריאת תיגר על אלוהים או שמא קריאת תיגר על האנושיות ?

עיון בדרך בה ניגשו בעלי המדרש לנתח את סיפור המגדל מלמד כי אולי דווקא בסיפור הקצר והשולי יחסית טמון לקח גדול לדורות האחרונים, ולחברה האנושית המצויה בעיצומם של תהליכי גלובליזציה מואצים (למרות התעוררותן המחודשת של הלאומיות והלאומנות בשנים האחרונות). שאלתם המרכזית של בעלי המדרש הייתה מה בדיוק היה חטאם של בני האדם ומדוע נענשו. מרבית בעלי האגדה ופרשני המקרא ראו ביוזמתם של בני האדם לבנות מגדל הכרזת מרד כלפי האל. מדרש בראשית רבא שם בפי בוני המגדל את האמירה כי אין לקבל את קביעתו של האל לפיה הוא יישב בעליונים ואילו בני האדם יסתפקו בתחתונים.

בני האדם, מציע המדרש, תיכננו להציב בראשו פסל של עבודה זרה ולתת חרב בידו:

"ותהי נראית כאלו עושה עמו מלחמה" (בראשית רבא ל"ח, ו')

לפי שיטה זו, במרכז הסיפור ניצבת קריאת התיגר הכושלת של בני האדם על אלוהים. בניו של אדם הראשון, שגורש מגן עדן, מגורשים לארבע כנפות הארץ, לאחר שגם הם טעו בהבנת מגבלות כוחם וחצו את הקווים האדומים. דווקא בכל הנוגע להתנהגותם של בוני המגדל זה כלפי זה מעניק להם בעל המדרש ציון גבוה, בקובעו כי כיוון ש"היו אוהבים זה את זה" ומאוחדים בשפתם, נענשו רק בפיזורם ולא בעונש חמור מכך.

לצדו של קול פרשני זה, המתמקד בקריאת התיגר האנושית על האלוהים, קיים במדרש קול נוסף, המתמקד בסדרי העדיפויות האנושיים. קול זה צנוע ומצומצם בהיקפו, אך דווקא הוא שצריך להדהד בדורנו. בניגוד לתמונה האידיאלית של אחווה כלל אנושית העולה מרוב המדרשים, יש בין בעלי המדרש כאלה שנחרדו מן הרעיון של שפה אחת ואומה אחת, המבקשת "לעשות לה שם" באמצעות לבנים וחומר. מדרש "פרקי דרבי אלעזר", בלשונו המעובדת של ספר האגדה, מתאר כך את אשר אירע:

"שבע מעלות היו לו למגדל ממזרחו ושבע ממערבו. מעלים את הלבנים מכאן ויורדים מכאן. אם נפל אדם ומת לא היו שמים את לבם אליו. אם נפלה לבנה אחת היו יושבים ובוכים ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה" (פרקי דרבי אלעזר, כ"ד)

לשיטתו של בעל המדרש הזה, המגדל הגבוה בעולם הטיל צל כבד על ערכם של חיי אדם. הרצון "לגעת בשמיים", להשיג, לכבוש, "לעשות שם" – הפך לעיקר, והמחיר האנושי האמיר בהתאם. השפה האחת, שלשיטת רוב הפרשנים סייעה בביצורה של תחושת האחווה, נדמתה, על ידי אחרים, כרועץ וכסכנה. להבנתם, במקום של "שפה אחת" אובדת ההכרה בייחודו של האדם היחיד ובערכו.

קורות המאה ה-20 עמוסות בעיבודים טראגיים לקול הפרשני השני. הרצון "לעשות שם", הביא, לא אחת, מנהיגים ואומות שלא לשים את לבם לבני אדם וחייהם. אך גם מבלי להרחיק לכת, דומה שסיפורו של המגדל על שני כיווני פרשנותו הופך רלוונטי מתמיד בעולם שנע תדיר בשני כיוונים סותרים. האחד – "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" (בראשית י"א, א'); השני – לאומיות המתדרדרת לא אחת ללאומנות, ודתיות ואמונה המתרגמות במהירות לפונדמנטליזם. בעולם בו שפות מתות ותרבויות נעלמות; ובעולם שבו החומר "עושה את השם" יותר ויותר, סיפורו של המגדל מסמל את התקווה הגדולה, אך גם את תמרור האזהרה. בדרך אל אותו עולם, שבו בני האדם מדברים זה עם זה "בשפה אחת", מאותתות לנו חורבותיו של מגדל בבל לחשוב היטב למה משמשת אותנו אותה שפה, ומה המחיר שאנו עלולים לשלם על אובדן המגון, המייחד והמבדיל – ובאותה הנשימה, אנו נקראים לוודא כיצד ריבוי השפות והדברים אינו מאיים להחריב את אשר בונים בני האדם בעמל חיים.

לרקום את שמיכת הטלאים האנושית

שתי פרשות בלבד מקדישה התורה לסיפורה של החברה האנושית כולה, לפני שתחל את ההתמקדות בקורותיהם של משפחה אחת, שבט אחד ועם אחד. הפרשה הראשונה נפתחת בתזכורת כי כולנו חלק מרקמה אנושית אחת. הפרשה השנייה נחתמת בתזכורת כי גיוון וריבוי פנים הוא חלק ממציאות חיינו וכי הרצון ל"שפה אחת ולדברים אחרים" טומן בחובו סכנה.

האתגר שמציבה לנו התורה בדפיה הראשונים הוא איך לשמור על הרקמה מבלי לאבד את צבעיה ואיך ניתן במקביל לטפח את טלאיה הייחודיים והססגוניים, מבלי לקרוע את החוטים התופרים אותם זה לזה.

שבת שלום וחודש טוב ומבורך.


השארת תגובה

להתחיל מבראשית: שני סיפורים, מסר אחד

כמה טוב שתקופת "אחרי החגים" מתחילה דווקא בשבת. הזדמנות להתחיל מ"בראשית" ולחזור לשגרה עם רגעים של התאוששות והחלפת כוח מהאינטנסיביות של החגים.

לגשר על הפער בין שני הסיפורים

פרשת בראשית מציגה בפני הקורא שני סיפורי בריאה מרכזיים, התופסים את שלושת פרקיו הראשונים של החומש. הסיפור הראשון מתאר את מעשיו של האל בששת ימי הבריאה, שנחתמו בבריאת שני בני אדם,  זכר ונקבה:

"ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אתם. ויברך אתם אלהים ויאמר להם …" (בראשית א, כז-כח)

הסיפור השני, מציע כי האדם נברא לבדו, עוד בטרם נבראו כל שותפיו לבריאה. רק לאחר יצירת האדם,  נוטע האלוהים את גן העדן ומפקיד את האדם ל"עבדה ולשמרה" (בראשית ב, טו).

בהמשך בורא האל את החיות ומזמין את האדם להעניק להם שמות.

לבסוף – מעמיד אלוהים לאדם עזר כנגדו – האשה, הנבראת מתוך הצלע של בן זוגה.

המסורת הפרשנית והמדרשית ביקשה כדרכה לגשר על הפער בין שני הסיפורים, תוך דחיית האפשרות שהתורה מכילה סתירות וכי פרשת בראשית מהווה מעשה עריכה של מספר סיפורי בריאה עבריים קדומים. מרבית פרשני התורה המסורתיים גישרו על הפער בכך שקבעו שסיפור הבריאה השני מהווה פירוט של יום הבריאה השישי. המסורת המדרשית, הרגילה להרחיב את הסיפור המקראי, בראה מן הפער בין הסיפורים את דמותה של לילית, אשתו הראשונה של אדם, שנבראה יחד עמו ביום שישי. רק לאחר גירושה בשל עצמאותה ומרדנותה, נבראה חווה מצלעו של אדם.

בעקבות המסורת הפרשנית והמדרשית נצרב גם בתודעה העממית של סיפורי התורה סיפור בריאה אחד משולב, שאינו מדקדק בפרטי הפרשה. בקשו מכל ילד בכיתה ב' שהחל את לימודי התורה בבית הספר לספר לכם את סיפור הבריאה, ותזכו ודאי לשמוע את התיאור הבא: האדם נברא בסיומם של ששת ימי הבריאה, והופקד על גן עדן ועל כל החיות; לאחר מכן נבראה חוה מצלעו והיא אשר הובילה אותו בעצת הנחש לטעום מעץ הדעת.

על המשותף בין שני סיפורי הבריא ועל האתגר שהם מציבים

בניגוד לקריאה המשולבת הזו בשני סיפורי הבריאה של פרשת בראשית, פתיחתו של מחזור קריאה שנתי חדש בתורה, הוא הזדמנות טובה להקפיד בעושרו של המקרא ולהבחין בין שני הסיפורים, על השונה ועל המשותף אשר ביניהם.

אחת התובנות מהעמדתם של הסיפורים זה למולו של זה, מתבססת על ההבחנה שבשני הסיפורים בריאתו של האדם מוצגת כמכילה בו זמנית יסודות של שיתוף וצניעות ויסודות של שליטה וכוח. סיפור הבריאה הראשון מדגיש את עליונותו של האדם על פני כל שותפיו לבריאה. עוד טרם נברא, יועד האדם על ידי האל לרדות בשותפים אלו ולכבוש את הארץ:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" (בראשית א, כו)

מנגד, סיפור זה מלמד גם כי האדם לא נברא יחידי, וכי מרגע בריאתו ניצבה לצדו שותפה מלאה למשימות ולברכות.

באופן דומה, גם סיפור הבריאה השני מכיל את אותם היסודות. כאן, בניגוד לסיפור הראשון, בכורתו ובכירותו של אדם על האשה, ה"עזר כנגדו", ברורה היטב ומודגמת במעשה הבריאה מן הצלע. לאחר חטא פרי עץ הדעת מתחדדת עליונות זו בקללת האל לחווה:

"ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" (בראשית ג טז)

יחד עם זאת, גם בסיפור הזה מצוי אותו יסוד נגדי הקורא לאדם ללכת בעולם בצניעות. בניגוד גמור לסיפור הבריאה הראשון, תכליתו של האדם היא לא לכבוש את הארץ, כי אם ל"עבדה ולשמרה" (בראשית ב טו). האדם אינו אדונה של הבריאה כי אם משרתה, בראש ובראשונה.

באופן בלתי מפתיע, הפרשנות המסורתית והקריאה העממית בסיפורי הבריאה נטלה משני הסיפורים דווקא את יסודות השליטה והכוח וחברה אותם יחד למסכת סיפורית אחת. הרעיון כי האדם לא נברא יחידי אלא עם שותפה אנושית שוות מעמד (ולא דמות מרדנית והרסנית, כפי שמציעה ספרות המדרש באמצעות דמותה של לילית), והרעיון כי ייעודו העיקרי של האדם הוא לעבוד את הארץ ולשמרה, נדחקו במידה רבה לאחור מפני התפיסה כי האדם הוא עליון על כל שותפיו לבריאה, ואפילו על שותפתו האנושית, וכי תכליתו הוא לכבוש ולמשול.

לקרוא את הפרשה לא כפשוטה אלא כהזמנה להתמודדות

חמשת חומשי התורה מעניקים מעט מקום לעיסוק ולדיון באנושות כולה. הרוב המוחלט של פרשותיה, מפרשת "לך-לך" אותה נקרא עוד שבועיים ואילך, עוסקות במשפחתו של אברהם הצומחת לעם, ובברית המיוחדת הכרותה למשפחה לאומית זו עם אלוהים. פרשות בראשית ונח, שתי הפרשות הראשונות של התורה, הן היחידות העוסקות בבני האדם כולם, במקומם בעולם וביחסיהם המורכבים והקשים על פי רוב עם אלוהים. עובדה זו מזמינה אותנו לקרוא בתשומת לב ובקפידה את סיפורי הבריאה ולחשוב על הדרך בה אנו ודורות קודמים נהגנו לקרוא אותם.

הרמב"ם, בספרו מורה נבוכים הדגיש את הדברים הבאים על אופן קריאתם של סיפורי הבריאה במקרא:

"זאת ההקדמה והיא שכל מה שנזכר ב'מעשה בראשית' ב'תורה' אינו כולו על פשוטו כפי מה שידמו ממנו ההמון" (מו"נ חלק ב, כט)

הקריאה המורכבת בסיפורי הבריאה מזמינה אותנו להכיר במתח הקיים בחיי היחיד והציבור בין היסודות של שותפות ושליטה, ובעובדה כי נטייתנו הטבעית היא לנטות אל עבר היסוד השני והכוחני. המשכה של הפרשה המתארת את מעשה הרצח הראשון (רצח בתוך המשפחה ועל רקע של פעולה דתית של האחים) רק מדגישה נטייה זו. במובן זה סיפור פרשת בראשית מזמינה אותנו להישיר מבט אל אותה הנטייה, ולהכיר בעובדה כי גם אם האפשרות ההפוכה קשה להשגה – הרי גם היא טמנה כאופציה ממשית ובת השגה בסיפורי בריאתו של המין האנושי והעולם כולו.

 


השארת תגובה

פרשות "ניצבים" ו"וילך": תנועה מתמדת בין העבר לעתיד

By Secretary of Defense, United States of America

השבת הזו ייקראו בבתי הכנסת פרשות "ניצבים" ו"וילך". שתיהן נקראות מדי שנה סביב ימיה האחרונים של השנה המסתיימת, וימיה הראשונים של זו הנכנסת. בחלק מהשנים נקראות שתי הפרשות באותה השבת (כבשנה שלנו). באחרות – זוכה כל אחת לשבת משלה. החיבור בין "ניצבים" לבין "וילך" משקף באופן מדויק את הרעיון המרכזי הטמון בעונה הנוכחית של לוח השנה העברי: התייצבות במקום ואז הליכה קדימה; ראשית, העצירה והעמידה לצורך חשבון הנפש ומאזן המעשים; ואז – היציאה לדרך, המשך הצעידה ומרוץ החיים.

בשתי הפרשות ממשיך משה בנאום הפרידה שלו מן העם, שילווה אותנו כמעט עד פסוקיה האחרונים של התורה, אותם נקרא בעוד שבועות אחרונים בבוקר שמחת תורה. בימיו האחרונים נושא משה את עיניו אל עבר העתיד. ברוח הזו פירשו בעלי המדרש והפרשנים המסורתיים את הפסוק מפרשת ניצבים:

"וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם"

לשיטתם של הפרשנים, כל בני הדורות של העם היהודי היו שותפים מראש בברית, כאילו ניצבו עם אבותיהם ואמותיהם למרגלות הר סיני, ועל פסגות הרי מואב – שם נפרד מהם משה.

באותה המידה, ניתן לפרש את דבריו של משה גם כצופים אל עבר העבר, כמזמינים וכמזמנים את הדורות הקודמים, אלו שכבר אינם בחיים, להיות עדים לרגע חידושה של הברית, ללוות את צאצאיהם באותה הדרך בה הם צעדו שנים קודם לכן.

"וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" – אלו שעברו מן העולם, ואלו שטרם באו אל תוכו. אלו ממשיכים את חייהם בתוך הזיכרונות שלנו ואלו טמונים וזרועים בתוך התקוות שלנו לעתיד.

תנועה מתמדת בין העבר לעתיד

גם בפרשה השנייה שאנו קוראים השבת הזו – פרשת "וילך" – ישנה תנועה מתמדת בין העבר לבין העתיד. שמה של הפרשה נגזר אמנם ממילותיה הראשונות – "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לא א) – אבל האמת היא, שהפרשה כולה עומדת בסימן של הליכה ותנועה קדימה. בפעם הראשונה, ממש לפני חתימת נאום הפרידה, רומז משה כי תש כוחו לצאת ולבוא לפני העם, וכי לא רק העונש שנגזר עליו ועל אחיו אהרון בגין הכאת הסלע הוא זה המונע ממנו את הכניסה לארץ המובטחת:

"בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַיי' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (שם ב)

משה שב ומציג את יהושע כמי שיעבור לפני העם ויוביל אותו:

"יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יי" (שם, ג)

אולם, חשוב מכך, הוא מדגיש כי בעצם אלהים הוא זה העובר לפני העם ולפני יהושע:

"יי הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ…" (שם,  ג ו-ו)

לפני שבועות אחדים בראש חודש אלול ציינו מלאת 120 שנים לקונגרס הציוני הראשון שהתכנס בבאזל. השבת הזו, כה אלול, מלאה שנה לפטירתו של הנשיא התשיעי, שמעון פרס ז"ל.

קשה להאמין שבנימין זאב הרצל היה רק בן 38 כאשר כינס את הקונגרס הציוני הראשון, וכאשר התייצב מול שועי עולם עם רעיונותיו הלא שגרתיים בלשון המעטה. קשה להאמין גם מה הספיק שמעון פרס בשנותיו הארוכות. פרשות השבוע שלנו, "ניצבים" ו"וילך", פרשות השבת האחרונה של שנת תשע"ז, מזכירות לנו את כוחו של הרעיון להמשיך וללכת לפני המחנה, גם כאשר מבשריו ונושאיו מסיימים את שליחותם על פני האדמה.

מי יודע אלו "בנימין זאב הרצל" ו"שמעון פרס" מתהלכים וצומחים בקרב ילדינו. מרגש לחשוב על יבול הברכה שהם יכולים להביא לנו ולארץ הזו.

שבת שלום, תכלה שנה וקללותיה – תחל שנה וברכותיה.


השארת תגובה

פרשת "כי תבוא": לא מספיק להתרפק על תהילת העבר

פרשת כי "תבוא אל הארץ" עוסקת ברוב פסוקיה בציווי של משה לעם לקיים מעמד של חידוש הברית לאחר חציית הירדן והכניסה לארץ (בהר גריזים ובהר עיבל), ובמערכת של הברכות והקללות הקשות המובטחות לעם בגין שמירת המצוות או לחילופין בגין אי קיומן. במובן זה, פרשת "כי תבוא" פותחת את חלקו השלישי והאחרון של חומש דברים בו מובאים דברי הסיכום, הלקח והפרידה של משה. עם זאת, פסוקיה הראשונים של הפרשה מוקדשים עדיין לסקירת המצוות הפרטניות, שפירנסה את פרשות השבועות האחרונים. בפסוקים אלו עוסקת הפרשה בשתי מצוות: הביכורים ומעשר העני, הניתן אחת לשלוש שנים ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה (דברים כו יב).

שני היבטים משותפים לשתי המצוות. הראשון – הפרשת חלק מהיבול ונתינתו לזולת (במצוות הביכורים – לכוהני המקדש; במצוות המעשר השני – לעניי ונזקקי הקהילה). השני – ליווי המעשה באמירה המתייחסת לטעמי המצווה ולמשמעותה. אמירות אלו מכונות במסורת חז"ל: וידוי הביכורים ווידוי המעשר. חתימתה של רשימת המצוות הארוכה והמפורטת של חומש דברים (בפרשות הבודדות עד חתימת התורה יימנו עוד מצוות ספורות בלבד) דווקא בשתי המצוות האלה אינה עניין סתמי. שתיהן מתקיימות רק בעת שהעם יושב בארצו; שתיהן קשורות לעמל הכפיים של האדם והעם המוצאים לחם מארצם; שתיהן נוגעות לדמותה, לערכיה ולמוסדותיה של הקהילה הריבונית.

בין ברית הגורל לבין ברית הייעוד

ההצהרה של החקלאי המביא את פירותיו הראשונים – וידוי הביכורים – צופה פני עבר ומובילה אל ההווה. במספר מצומצם של פסוקים, הפותחים במלים "ארמי אובד אבי", והמוכרים לנו מההגדה של פסח, מתאר החקלאי את קורות העם מהירידה למצרים, דרך שנות השעבוד הארוכות, השחרור הנסי מבית העבדים, והכניסה המיוחלת לארץ. לאחר פסוקים אלו מתאר החקלאי את מעשיו בהווה – הפרשת הביכורים:

"וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי" (כו י)

ההצהרה של החקלאי המפריש את המעשר לטובת הלוי, הגר, היתום והאלמנה פותחת ואז צופה פני עתיד:

"וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יי אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי… הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (כו, יג-טו)

החקלאי מתאר ראשית את מעשיו לקיום המצווה ואז מבקש ברכה, הצופה כאמור, את פני העתיד.

הרב י"ד סולביצ'יק, מענקי הרוח של האורתודוכסיה המודרנית במאה הקודמת, הרבה לדבר על "ברית הגורל" של העם היהודי ועל "ברית הייעוד". הראשונה נשענת על העבר המשותף ועל הגורל המשותף שהיה נחלתם של היהודים במרוצת הדורות. הברית השנייה נשענת על השאיפה להעניק משמעות ערכית ורוחנית ותוכן מהותי להיותנו יהודים ולחיינו המשותפים כיהודים. מצוות הביכורים ווידוי הביכורים עומדים כנגד ברית הגורל. מצוות מעשר העני ווידוי המעשר עומדים כנגד ברית הייעוד.

פרשת "כי תבוא" מציעה כי שתיהן חשובות והכרחיות לקיומו של עם בארצו, אך העובדה כי מצוות מעשר העני היא זו שחותמת את רשימת המצוות והיא זו שנושאת עמה את הברכה לעתיד, באה להזהיר אולי כי לא ניתן להסתפק רק בסיפורי העבר המשותפים. מי שרוצה את הברכה, אסור שיתרפק על תהילות העבר. זיכרונו חשוב מאוד ואפילו מקודש, אבל המבחן המרכזי שיקבע אם תשרה הברכה או אם לאו הוא היכולת לדאוג בהווה "ללוי, לגר ליתום ולאלמנה".

הביכורים וחבילות המזון של ראש השנה

בתרבות הישראלית מתקשרת מצוות הביכורים לחג השבועות (מי מאתנו לא זוכר את הטנא וזר האספרגוס הירוק על הראש בשנות הגן), אבל האמת היא שהעיון בפרשה מלמד כי בין השנים קשר רופף בלבד. פרשת "כי תבוא" אינה מזכירה כלל את חג הביכורים, ואינה קושרת את הבאת הפירות הראשונים לכהן דווקא בימי החג.

הדבר מובן ומתבקש. לא כל פירותיה של הארץ מבכירים דווקא באזור חודש סיוון, ויתרה מכך – מה יעשו הכהנים עם שפע יבול המגיע בבת אחת אל המקדש? ומי יסייע בפרנסתם במרוצת השנה כולה? חג הביכורים אליו מתייחסת התורה הוא חג ביכורי הקציר בלבד – המועד בו מונפים מעל המזבח לחמים העשויים מיבול החיטה של השנה החדשה.

בימי הבית השני נוצר קשר רופף בלבד בין מצוות הביכורים של הפרשה לבין חג השבועות, כאשר החכמים קבעו כי יש להביא את הביכורים, איש איש, ועיר ועיר בזמנם (ובזמן הבשלת הייבולים) בין שבועות לבין חנוכה.

את ההבדל הזה בין מצוות הביכורים לבין חג הביכורים ראוי לזכור לקראת עונת החגים המתקרבת. כמדי שנה העיתונים וערוצי הרדיו מוצפים בקריאות לתרומת סלי מזון, כדי שאף משפחה לא תישאר חסרת אמצעים לעריכת חג באופן מכובד. מבצעי ההתרמה חשובים וראוי להיענות להם, אבל בדיוק כמו שמצוות הביכורים לא התייחסה לחג הביכורים לבדו, אלא נועדה לספק תמיכה לכוהנים במשך שבועות ארוכים ובאופן מתמשך, כך המחויבות שלנו כחברה היא לדאוג ל"לוי, לגר, ליתום ולאלמנה" שלנו בכל יום ולא רק ברגעים של חג.

אם נדע לעשות זאת נוכל באמת לומר: "יש לי יום יום חג".

להוריד את הווליום

דבר אחד יש במשותף לכל חלקיה וענייניה של הפרשה – כוחן הגדול של המלים הנאמרות בעל פה והנכתבות. ככתוב, שתי המצוות הפותחות את הפרשה כוללות גם חובה המוטלת על מבצען לומר אמירה ולהצהיר דברים. מעמד חידוש הברית המפורט בהמשכה של הפרשה, כולל את הציווי לכתוב את דברי התורה על אבנים גדולות משוחות בסיד, ועל מעמד בו הלווים מקריאים באוזני העם דברי גנאי למפרי המצוות בגלוי ובעיקר בסתר, והעם כולו משיב באמירת אמן.

בחלקה האחרון של הפרשה – רשימה קצרה של ברכות ורשימה ארוכה ומפחידה למדי של קללות. מסורת הקריאה בתורה שהתעצבה במרוצת הדורות, ייחסה כוח רב למלות הברכה והקללה.

עד היום נוהגים ברוב העדות לקרוא את מלות הקללה בלחישה בבית הכנסת, ולא לחלק את הקריאה בהן בין כמה וכמה עולים.

בשנים האחרונות השיח הישראלי הולך ומזדהם. אנחנו מדברים הרבה על כוחן של המלים הנאמרות והנכתבות, אבל משנה לשנה ומאירוע לאירוע – חריפותן והאלימות הבוקעת מהן הולכות וגוברות. גם השבוע הייתה היהדות הרפורמית מושא להתקפה חריפה מצד רב ומנהיג ציבור, שלא הצליח למצוא דרך להשמיע את ביקורתו וכעסו, מבלי לחלל את זכר השואה. אותו רב יקפיד וודאי במהלך השבת על המנהג של קריאת הקללות שבפרשה בלחש.

הלוואי והוא ורבים אחרים אתו ישכילו ללמוד מפרשת השבוע את כוחן הבורא והמחריב של מלים ואת הצורך להוריד לעתים את הווליום גם כשאתה אומר את מה שנראה בעיניך כאמת שאין בלתה.


השארת תגובה

פרשת "כי תצא": על חוסנם של ערכים

שבוע עמוס ומורכב עבר עלינו לקראת הדיון בקיים בג"ץ בסוגיית הכותל ביום חמישי האחרון. במידה מסוימת ועצובה, התאימה לשבוע הזה פרשת "כי תצא למלחמה", אבל האמת היא שהיינו מעדיפים לקחת מבין כל מצוותיה הרבות של הפרשה (העמוסה במצוות מבין כל פרשות התורה), דווקא את אותן מצוות הנוגעות ליחסי הערבות והאחריות ההדדית בין אדם לרעהו, ובתוך עם ישראל.

את המאבק הפנימי הזה, כמו חלק גדול מהמאבקים סביב נושאים של דת ומדינה, נכון לסיים בפשרה ובדרכי שלום. לכך היו מכוונים מאמצינו בכל השנים האחרונות. לצערנו, עכשיו אנו נדרשים לפסוקים המופיעים לקראת סופה של הפרשה, העוסקים במשפט צדק:

"אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יי אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים כה טז)

הלוואי ונחזור לדרך של הידברות ומציאת פשרות.

בן סורר ומורה – בין זעזוע ללקח חשוב

כבר כתבתי לפני שנתיים שהמסורת היהודית ניחנה ככל הנראה בהומור, אם בשבת הראשונה של שנת הלימודים אנחנו קוראים בחלק גדול מהשנים את פרשת "בן סורר ומורה". מזל שחכמי המשנה והתלמוד, הפכו את המצווה ל"חסרת שיניים" והציבו למימושה אין ספור תנאים מצטברים, עד שנקבע כי "בן סורר – לא היה ולא עתיד להיות" (בבלי, סנהדרין ע ע"א). אחרת נראה לי שבימיו האחרונים של החופש הגדול, תור ארוך של הורים היה משתרע אל מחוץ לבית הדין הגדול…

ובכל זאת, דווקא על רקע פתיחת שנת הלימודים, מעניין לעיין לא רק בדרך בה הפכו חכמי התורה שבעל הפה את המצווה הזו לבלתי ריאלית לחלוטין, אלא גם בהוראותיה של התורה עצמה. הרעיון כי הורים יבקשו לרגום את ילדם כי הוא זולל וסובא ואינו שומע בקולם בלתי נתפס, ונראה אכן כהפרזה לא מציאותית – אך דווקא בשל כך מעניין לראות כיצד התורה עגנה את מעמדו של הילד כאדם בפני עצמו, שאינו בגדר "רכושם" של ההורים. הילד נושא באחריות על מעשיו, אבל דווקא בשל כך הוא אינו נתון לשיפוטם הבלעדי של ההורים, ולא הם הקובעים את עונשו. ההורים נדרשים להביאו בפני "זקני העיר", שופטי אותה תקופה והם אשר עורכים לו משפט וגוזרים את עונשו.

בין חוקרי המקרא היו שהציעו שפרשת העקידה שימשה דווקא לצורך שלילת המנהג של קורבנות אדם והוקעתו. על אותה הדרך, בצד הזעזוע שכל הורה צריך לחוש למקרא הפסוקים, דווקא פרשת "בן סורר ומורה" מדגישה את מעמדו המשפטי העצמאי אל הילד. אם כך הדברים עם "בן סורר ומורא" ש"לא היה ולא עתיד להיות", קל וחומר שכך הם גם עם כל ילד וילדה אחרים.

מקרי המבחן המורכבים הם שקובעים את דמותה של החברה

באותה הדרך, ניתן גם לקרוא ולנתח את המצווה הצמודה לפסוקי "בן סורר ומורה", שלא להלין את הרוג בית הדין ולהביאו לקבורה ביום מותו:

"וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ, לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי; וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יי אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה" (שם כב-כג)

על פי פסוקים אלו חלה חובה שלא להותיר גופתו של אדם שהוצא להורג בשל פשעו ללא קבורה בו ביום, וכי הדבר מטמא את הארץ. פסוקים אלו הם היסוד להלכה היסודית והמרכזית בדיני קבורתו של המת – שאין להלינו ואין לעכב את קבורתו.

ניתן לדבר ולכתוב רבות על סוגיות של כבוד המת בימינו, וכיצד נוהגים חלק מהמופקדים על מלאכה זו בישראל, אולם המצווה ביסודה נועדה אכן להבטיח את כבודו של המת, בדגש על זה שאין מי שידאג לצרכי קבורתו. על הקהילה מוטלת האחריות לדאוג לקבורתו המכובדת של האדם בסמוך למותו, ובכך לקדש את צלם האלוהים שבו נברא כל אדם.

פרשת כי תצא מלמדת אותנו שהעיקרון הגדול הזה נלמד דווקא ממקרה הקיצון – דיני קבורתו של מי שהוקע מתוך החברה באופן הקיצוני והמחמיר ביותר. אם בגופתו יש לנהוג כבוד, על אחת כמה וכמה שיש לנוהג כך כלפי כל אדם מהיישוב. בדומה למקרה הקיצון של הבן הסורר והמורה, המלמד על מעמדו העצמאי של כל ילד, כך מקרה הקיצון של ההרוג בית הדין, מלמד על קדושת האדם בחייו וגם לאחר מותו. במובן זה מזכירה לנו פרשת "כי תצא" שיעור חשוב שלא אחת אנו בוחרים לשכוח במציאות החיים הישראלית ובשיח הציבורי המתלהם: חוסנם של ערכים נמדד אל מול מקרי הקיצון, שמעוררים בנו תחושות קשות.

היכולת לממש את אותם הערכים גם במקרים אלו, היא אשר מבטיחה את מימושם הטבעי במקרים האחרים.

משה רבנו בכנס לשכת עורכי הדין

כבר כתבתי על ההתאמה המשעשעת בין פרשת השבוע ופתיחתה של שנת הלימודים, אך השבוע התאימה הפרשה גם לסוגיה נוספת שכבשה את השיח הציבורי והפכה לסיבוב התורני של המהלומות בין חלק מנבחרי הציבור ל"זקני העיר" שלנו – שופטי בית המשפט העליון. בין מצוותיה של הפרשה מופיעה גם המצווה שלא להסגיר עבד בורח אל אדוניו:

"לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו. עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ" (דברים כגט ז)

הפרשנות ההלכתית המרכזית שנתנה למצווה זו על ידי חכמי המשנה והתלמוד הייתה כי המדובר בעבד נכרי שברח מאדוניו הנמצא מחוץ לארץ אל קרב בני ישראל היושבים בתוך הארץ המובטחת. מצווה זו התפרשה לחומרה, במובן זה שאפילו אם אדוניו של העבד הנכרי היה יהודי, אין להסגיר את העבד הבורח. פרשני התורה הדגישו כי המצווה נועדה בין השאר על מנת לטבוע בלבנו את מעלתה של ארץ ישראל ואת כבודה, כמקום אליו נישאות העיניים. הפרשן רבי אברהם אבן עזרא הגדיל לעשות והגדיר את הסגרת העבד כחילול השם.

סוגיית מהגרי העבודה, מבקשי המקלט והפליטים בישראל סבוכה וקשה. פסוקי הפרשה המצווים עלינו לא להתעלם ממצוקת אחינו מכוונים גם לצורך שלנו להבין כי לא אחת דווקא הקבוצות המוחלשות ביותר בחברה הישראלית, הן אשר משלמות את המחיר בגין שהותם של אלה בארצנו. מדינה ריבונית ודאי רשאית לעצב מדיניות הגירה וחייבת במידה רבה להגן על גבולותיה גם מפני מהגרים לא מוזמנים. עם זאת, כל אותם "ציונים גדולים מטעם עצמם" שדברו על הצורך לזקוף את קומתה של הציוניות ושל יהדותה של המדינה אל מול זכויות היסוד האוניברסליות, כנראה שלא מצאו זמן ללמוד את מצוותיה של הפרשה לפני השתלחותם הפומבית בבית המשפט העליון (רבים מהם גם לא טרחו לקרוא את פסק הדין).

דורות רבים של פרשנים ובעלי הלכה, הציעו לנו, על יסוד המצווה של אי הסגרת עבד הבורח אל ארץ ישראל, שיהדותה של המדינה שלנו נבחנת לא אחת דווקא ביכולתו להזמין את הבורח לשבת איתנו. אני לא רוצה לחשוב מה היו אומרים חלק מנבחרי הציבור שלנו למשה רבינו אם היה משמיע את המצווה הזו לא במדבר, אלא בכנס לשכת עורכי הדין בתל אביב.

שבת שלום ומבורך.


השארת תגובה

פרשת "עקב": נקודת האיזון בין החומר לרוח

בפרשת "עקב" ממשיך משה בנאומו, המקדים את סקירת המצוות שתחל בפרשה הבאה – פרשת "ראה". בדומה לשתי הפרשות הראשונות של חומש דברים, גם בפרשה שלנו, השלישית, ממשיך משה לשלב הזכרת האירועים המרכזיים בשנות הנדודים במדבר בצד דברי מוסר, תוכחה ועידוד המופנים אל עבר הדור הצעיר העתיד לרשת את הארץ. האירוע המרכזי אליו מתייחס משה בפרשה שלנו הוא מעשה העגל, שבירת הלוחות, ופיסולם של הלוחות השניים.

מתי לברך על המזון שאכלנו?

למרות שלהבדיל מהפרשות הבאות, פרשת "עקב" אינה מציגה לנו מצוות קונקרטיות, למדה המסורת ההלכתית מן הפרשה מספר מצוות חשובות – הבולטת שבהם היא המצווה לברך ולהודות על המזון שבא לפינו. מצווה זו – לברך את ברכת המזון – למדו החכמים מהפסוק:

"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יי' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים ח י)

מפסוק זה למדו החכמים כי את ברכת המזון יש לומר רק בגין סעודה שניתן לשבוע ממנה (לשיטתם – סעודה שיש בה גם אכילת לחם), וכי הזמן לאומרה הוא לאחר סיום הארוחה וההגעה לשובע. בניגוד למסורת הנוצרית שמיקמה את הברכה המרכזית על המזון לפני הסעודה, בחרה המסורת ההלכתית לומר את דברי התודה על המזון רק לאחר ההנאה ממנו. אותם החכמים קבעו אמנם שגם לפני אכילת המזון יש לברך ברכה קצרה בהתאם לסוג המאכל (ברכות הנהנין), אבל הברכה המרכזית על אכילת המזון, זו שהחכמים מצאו לה עוגן בתורה – היא זו הנאמרת לאחר שהאדם השביע רעבונו.

בחירה זו אינה עניין של מה בכך. היא ודאי איה עולה בקנה אחד עם האינטואיציה לטעת עמוק באדם את הכרת הטוב ואת הבעת התודה; שהרי מה מתאים יותר למשימה זו מאשר הדרישה שלא להשביע את צרכי הגוף לפני שהבענו את תודתנו והערכתנו ליכולת לעשות כן? אחת הדרכים להבין את הבחירה הזו של המסורת היהודית הוא הדגש על מציאת נקודת האיזון הנכונה והמפרה בין חומר לרוח, ובין הקיום הגופני לזה הרוחני.

פרשת השבוע מדגישה באוזנינו – "כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יי' יִחְיֶה הָאָדָם" (שם ג) – אבל היא לא מטשטשת לרגע כי ה"לחם" הוא תנאי הכרחי. לא ראוי להפוך אותו לבלעדי, אך גם לא ניתן להתעלם ממנו. אל מול גישות נזיריות וסגפניות שאפיינו קהילות וקהלים שונים בעם היהודי ובדתות האזור בתקופת פעולתם של חז"ל, הציבו חז"ל, ברוחה של התורה, גישה המכירה בצרכיו הפיסיים של האדם ובצורך לספקם בדרך ראויה ומלאה. העובדה כי האדם ראשית אוכל ושבע ורק לאחר מכן מברך, אינה מפחיתה לשיטתם של החכמים את הכרת הטוב, אלא רק הופכת אותה למחוברת יותר לחיים ולמצבו של האדם.

ביטוי נוסף לרעיון הזה ניתן למצוא בקשר העמוק שקשרו מעצבי התפילה היהודית בין ברכת המזון לבין תפילת העמידה – הליבה של חיי התפלה היהודיים. כשם שבחנוכה ובפורים (ובקהילות היהדות הרפורמית גם ביום העצמאות) מוסיפים לתפילת העמידה את ברכת "על הנסים" כך עושים זאת גם בברכת המזון. כשם בימים טובים, בחול המועד ובראשי חודשים מוסיפים בברכת המזון את פסקת "יעלה ויבוא", כך עושים זאת גם בתפילת העמידה.

תפילת העמידה נאמרת גם על ידי היחיד, אולם במניין מוסיפים לה את פרקי "הקדושה". כאשר האדם סועד בחבורה (של שלושה ומעלה) מתווספת לברכת המזון הקדמה מיוחדת – הזימון. קשרי העומק הרעיוניים והטקסטואליים בין תפילת העמידה לבין ברכת המזון אינם דבר טריוויאלי. תפילת העמידה היא רגע השיא של תפילתו של האדם – רגע המעוצב כמעין התנתקות מהמתרחש סביב. האדם עומד ולא זז, מתפלל ולא מפסיק. נדרש למקסימום של כוונה והתרכזות. ברכת המזון לעומת זאת מסמלת את החיבור האולטימטיבי בין החומר לבין הרוח. האדם אוכל ושבע, ובעודו סביב לשולחן מברך את הברכה.

התפילה המסמלת את השאיפה להתנתקות משגרת העולם החומרי והתפילה המסמלת עד כמה נטוע האדם בתוך העולם הזה הופכות להיות שתי פנים של אותו המטבע. ככל הנראה לכך התכוונו הפרשנים שכתבו שללוחות השניים, הנזכרים בפרשה – אלו שמשה פסל במו ידיו ונשא אל פסגת ההר – הייתה עדיפות על פני הלוחות הראשונים שניתנו למשה בשלמותם על ידי אלוהים ואז נשברו – בכך שהיה בהם מעשה של שמיים וארץ, ולא מעשה שמיים בלבד.

ואיך אפשר לחתום שבוע בלי המחשבה הבאה…

בפרשת "עקב" מזכיר משה לא רק את חטא העגל ואת שבירת הלוחות, אלא גם את חטאם של דתן ואבירם, שותפיו של קרח למרד, ואת אשר אירע להם:

"וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם"

כששמעתי את הדברים שהושמעו השבוע בגני התערוכה בתל אביב, חשבתי לעצמי שוודאי יש גם בימינו כמה אנשים שהיו שמחים לטפל ב"הפיכה שלטונית" באותה הדרך. אלא שמה לעשות שמנהיגינו הנבחרים אינם בחזקת משה רבנו (לא בכל הנוגע לשיחתם עם אלוהים "פנים אל פנים", ולא בכל הנוגע למידת הענווה בה התברך משה).

המנהיגים האלה יצטרכו להסתפק בתובנות אחרות של פרשת השבוע. הנה אחת די חשובה:

"כִּי יי' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה. וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים  י יז-יט)

שבת שלום.


השארת תגובה

פרשת "ואתחנן" ושבת "נחמו": קל להחריב, קשה לשקם ולבנות

שבת פרשת "ואתחנן" היא לעולם גם שבת "נחמו", השבת שבאה לאחר תשעה באב, הראשונה מבין שבע שבתות הנחמה המובילות אותנו אל ראש השנה. בכל אחת מן השבתות האלה נקראת בבית הכנסת אחת מנבואות הנחמה של ישעיהו השני כהפטרה של השבת. המלים הפותחות את הפטרת השבת הזו – "נחמו נחמו עמי" (ישעיהו מ א) העניקו לשבת את שמה המיוחד. את שבע שבתות הנחמה מקדימות שלוש שבתות הפורענות (תלתא דפורענותא) המחברות בין צום י"ז בתמוז לצום ט' באב. שבע כנגד שלוש – עוד תזכורת לכך שקל להחריב ולהרוס; קשה הרבה יותר לשקם ולבנות.

להביט מזרחה

ממש כשם שיש בתפילות תשעה באב גם גרעינים של נחמה ותקווה (למשל החזרה על הפסוק האחד לפני אחרון במגילת איכה לאחר סיום קריאתה – "…חדש ימנו כקדם" – כדי לסיים בדברי תקווה), כך גם הקריאה לבוקר תשעה באב נלקחה מתוך פרשת "ואתחנן" שמזוהה עם שבת "נחמו". למרות שהמסורת היהודית מרבה להשתמש במעברים חדשים בין קודש לבין חול, ובין זמנים של עצב וזמנים של שמחה, היא טומנת לנו תזכורות שהדברים אינם דיכוטומיים לחלוטין. בתוך מציאות של חורבן יש גם רגעים של שמחה, עוצמה ונחמה, וגם בימים של תקווה גדולה, המציאות אינה וורודה לחלוטין.

העובדה שבבוקר שבת "נחמו" אנחנו למעשה חוזרים על הפסוקים אותם אנחנו קוראים בבוקר תשעה באב, מזכירה לנו שעל מנת שנוכל להתקדם הלאה, חייב להישאר בנו חלק מתודעת האובדן; אולי על מנת שלא נקבל את המצב המשופר כמובן מאליו; אולי כדי שנזכור שהמציאות המתוקנת והמנחמת שלנו היא לא תמיד נחלת כולם. את המסע קדימה אנחנו מנהלים תמיד עם הצצות לאחור.

את הרעיון של "המבט לאחור" אפשר גם להציע כפרשנות יצירתית לפסוקיה הראשונים של הפרשה, בהם משה מתאר באוזני העם כיצד התחנן לפני אלוהים שיאפשר לו להיכנס אל הארץ ויחזור בו מגזרתו:

"וַיִּתְעַבֵּר יי בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יי אֵלַי: רַב לָךְ. אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה. עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (דברים ג כג)

מדוע אלוהים מצווה על משה להסתכל גם מזרחה, שהרי הארץ המובטחת משתרעת ממערב להר? אולי כדי להזכיר למשה כי גם הדרך שעשו הוא והעם, ולא רק היעד אליו היא מכוונת, נושאת משמעות גדולה. משה מצר שלא ייכנס אל הארץ, אלוהים מבקש ממנו להודות על הדרך אליה.

נשמע ונעשה

פרשת "ואתחנן" מציגה לנו שניים מהטקסטים המכוננים של היהדות: עשרת הדברות (המופיעות בפרשה בשינוים קלים למול נוסחן הראשון בפרשת "יתרו" בספר שמות) ופסוקי שמע ישראל. מסכת תמיד שבמשנה, המשמרת הלכות קדומות של ימי הבית השני, מלמדת שבאותם הימים נכללו גם עשרת הדברות בקריאה היומית שהתגלגלה לימים להיות "קריאת שמע".

פסוקי הדברות הקדימו את שלוש הפרשות שאנו מכירים עד ימינו כפרשותיה של קריאת שמע. הפסוקים מפרשת השבוע, הפרשה השנייה הלקוחה מפרשת השבוע הבא, ואשר מתמקדת בקבלת עול המצוות ובשכר והעונש שבצדן, והפסוקים המתארים את מצוות הציצית, הלקוחים מתוך פרשת "שלח לך" שבספר במדבר. מסורת עתיקה זו נתמכת בממצא ארכאולוגי מרגש של גווילי תפילין בקומראן בהם הופיעו גם עשרת הדברות (בניגוד למנהג שהתקבע בתקופת המשנה להטמין בתפילין רק את פרשות התורה המזכירות את המצווה).

באותם ימים, כאשר בבית המקדש ומחוצה לו נאמר מדי הפסוק מתוך קריאת שמע – "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ" (דברים ו ו) – התייחסו המלים אל עשרת הדברים / עשר הדברות שנקראו קודם לכן. בתקופת המשנה הושמטו ככל הנראה עשרת הדברים מקריאת שמע (כפי הנראה על מנת להתבדל מחוגים יהודים ויהודים-נוצרים אחרים). כך נותרנו עם קריאת שמע המלווה אותנו עד היום – קריאה הפותחת בציווי לשמוע ולדבר, כתשתית הקיום היהודי. ניסיון עמוק להאזין, להקשיב ולשמוע למה שיש לאלוהים, לבריאה, לדורות הקודמים, לניסיון החיים שלנו, לזולת לומר לנו.

והאחריות שלנו להמשיך לספר, להגיד, לדבר הלאה לדורות שבאים אחרינו.

הוצאתן של עשרת הדברות מהקריאה היומית, הפכה את הפרשה הראשונה של שמע להצהרה כללית של "וְאָהַבְתָּ אֵת יי אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (שם, ה) מבלי שהדברים נקשרים למערכת ספציפית של מצוות וחוקים. את החלל ממלאות כאמור הפרשה השנייה והפרשה השלישית, המדברות על המצוות ועל קיומן.

מטבע הדברים, פרשת "ואתחנן" נקראת תמיד בסמוך מאד ל-ט' באב, היום במרכזו ניצב המושג "שנאת חינם", ול-ט"ו באב – חג האהבה העברי. ט' באב מזכיר לנו ששנאת חינם באה לידי ביטוי לא רק ברגשות אלא גם במעשים. קריאת שמע הפותחת באהבה אבל מסתיימת במעשים, מזכירה לנו שזה גם המבחן של אהבת חינם. לא די בדיבורים על אהבת חינם באספות עם או בפאנלים טלוויזיוניים בתשעה באב. המבחן בסופו של יום הוא מבחן המעשים.

כנגד ארבעה בנים דיברה התורה

אחד המוטיבים החוזרים המרכזיים בפרשת "ואתחנן" הוא חובת ההורה להנחיל לילדו את סיפורו של העם, את מצוותיה של התורה ואת הצפייה היסודית לעשות "הישר והטוב בעיני יי'" (דברים ו יח). הפרשה חוזרת פעמים רבות על השורש ל.מ.ד, ומבטאת את הרעיון של חובת החינוך גם בפסוקי הפרשה הראשונה של קריאת שמע – "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם" – וגם בפסוקים המצווים להעביר הלאה את סיפור יציאת המצרים. פסוקים אלו שולבו  במדרש ארבעת הבנים שאנו קוראים בליל הסדר.

לכל אורכה מציעה הפרשה כי המבחן המרכזי ליחיד, לקהילה ולעם הוא מבחן החינוך ומה או מנחילים לילדינו. חשבתי על הדברים סביב פרשת הפוסט של יאיר נתניהו, והשפה בה נוסחו. זה לא עניין של ימין ושמאל, ולא ענין של מאבק פוליטי, אלא בראש וראשונה כישלון חינוכי מביש, שמבאיש את השפה העברית, את הזירה הציבורית, ובעצם את החיים שלנו כאן. המדרש שם את הפסוק מפרשת השבוע – "מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יי אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם" – בפיו של הבן החכם. השבוע הזה נאלצנו כולנו, הורים וילדים בישראל, לפגוש בהגיגו של בן שחכמת דרך הארץ והצניעות ממנו והלאה.

בעיתוני סוף השבוע כותבים כל בכירי הפרשנים שדיירי רחוב בלפור 1 לא צריכים לישון טוב בלילה בגלל החקירות. לדעתי הם לא צריכים לישון טוב בעיקר מסיבה אחרת.


השארת תגובה

פרשת קורח: אין חסינות מן השחיתות

לבנות עולם ולהחריב עולם בכוחו של היחיד

כמעט לכל אורכה עוסקת פרשת קורח בפרשת התלונה והמרי של מאתים וחמישים "נְשִׂיאֵי עֵדָה, קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי שֵׁם" כלפי מנהיגותם של משה ואהרון, ובראשם קורח בן יצהר – בן משפחתם של אהרון ומשה, ועמו – דותן, אבירם ואון, אנשי שבט ראובן. למרות שהפרשה מבהירה בפסוקיה הראשונים כי התלונה הקשה והמתריסה הוצגה על ידי חבורה נכבדת ורחבת היקף של מנהיגים, קרויה הפרשה על שמו של קורח.

פעם אחר פעם מתייחסת התורה אל קורח, כמחולל המהלך, ואל שותפיו כנספחים בלבד – "  וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ…" (במדבר טז ה), "לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל יְהוָה וְאַהֲרֹן…" (שם יא). כך נהגה גם המסורת הדרשנית והפרשנית שקבע את הביטוי "מחלוקת קורח וכל עדתו".

דרך אחת להבין את התמקדותה של הפרשה בדמותו של קורח ואת צמצום חלקם של יתר "הנועדים על יי ואהרון", היא הרצון להדגיש את יכולתו של היחיד, ובמיוחד זה הנושא במעמד של מנהיות והובלה, לבנות עולמות ולהחריב עולמות במעשיהם. הדיון על חלקם של המנהיגים בעיצוב ההיסטוריה, ועד כמה המנהיג הוא תבנית נוף תקופתו או להיפך, הוא דיון ארוך, מוכר ובלתי מוכרע.

פרשת "שלח לך" שנקראה בשבוע הקודם הדגישה את כוחה של הקבוצה ושל העדה. כל אחד מעשרת הנשיאים המרגלים שנכשלו בשליחותם נזכר בשמו. עם זאת היחס אליהם הוא כעדה וכקבוצה (עד כדי כך שמפרשתם למדו החכמים את הגדרתו של מניין כעשרה מתאספים לתפילה). הפרשה שלנו מבקשת להדגיש דווקא את מקומו של המנהיג היחיד, של בעל הכוח הבודד. המסורת היהודית המכירה בחשיבותה ובכוחה של הקבוצה ומעניקה לה קיום ממשי בזכות עצמה ולא רק בזכות פרטיה (ולדוגמה כאמור – המניין הדרוש לחלקים מרכזיים בתפילה), אינה עושה זאת על חשבון ההכרה בכוחו הדרמטי של היחיד. פעמים רבות היא מדגישה את כוחו של היחיד לטובה. בפרשת קורח היא מזכירה לנו גם את כוחו להרוס ולהצית אש.

ניקיון הכפיים

גם פרשת השבוע וגם ההפטרה מספרי הנביאים שנקבעה לה מתארות רגעים של משבר מנהיגות ושל קרע בתוך שדרת ההובלה של העם. בפרשה מתייצבים קֹרח, דתן, אבירם ואון למול משה ואהרון; בהפטרה מוסיף הנביא והשופט שמואל להעביר ביקורת על דרישת זקני העם למינוי מלך. בשני הסיפורים, מציבים המנהיגים במרכז את מחויבותם האישית לניקיון כפיים ויושרה. על משה מלמדת הפרשה:

"ויחר למשה מאד ויאמר אל יי: אל תפן אל מנחתם. לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעתי את אחד מהם" (שם טו)

שמואל הנביא, בנאום הסיכום של מנהיגותו, דורש מן העם להכיר בניקיון כפיו:

"הנני, ענו בי נגד יי ונגד משיחו: את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי ואת מי עשקתי; את מי רצותי ומיד מי לקחתי כפר ואעלים עיני בו" (שמואל א יא)

בנאומו האחרון כמנהיג העם בוחר שמואל שלא לעסוק בשורת הישגיו כמנהיג האומה וכמורה דרך, שהייתה מן הסתם ארוכה ומרשימה. העניין בו הוא בוחר להתמקד הוא ניקיון כפיו כמנהיג וכשופט. על כך גאוותו, וזוהי המורשת שהוא מבקש להשאיר אחריו. כמשה, שאינו פורש את רשימת מעשיו ההירואיים, אלא מדבר על יושרו, כך גם שמואל. תהילתו היא שלא לקח שוחד, שלא ניסה לרצות ושלא עשק.

פרשת השבוע וההפטרה מציעות כי ניקיון הכפיים הוא אכן אינו תנאי מספיק למנהיגות ראויה, אבל הוא בוודאי תנאי הכרחי.

מה שאינו עובר בירושה

הדגשתו של שמואל את ניקיון כפיו יכולה להיות מובנת גם על רקע שחיתותם של בניו, המתוארת כמה פרקים קודם לסיפור המלכתו של שאול:

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל וַיָּשֶׂם אֶת בָּנָיו שֹׁפְטִים לְיִשְׂרָאֵל. וַיְהִי שֶׁם בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל וְשֵׁם מִשְׁנֵהוּ אֲבִיָּה שֹׁפְטִים בִּבְאֵר שָׁבַע. וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָיו וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט" (שמואל א ח א)

לנוכח השחתת הדרך של הבנים השופטים, נדרש האב להגן על ניקיון כפיו. החיבור שעשו החכמים בין משה לשמואל בקביעת נאומו כהפטרה לפרשת קורח, קשור בין השאר לעובדה שהם שני המנהיגים הבולטים של עם ישראל שלא העמידו שושלת של הנהגה.

על בניו של משה, גרשם ואלעזר, אנו יודעים כמעט מאומה. בניו של שמואל, כאמור, מתוארים כסוטים מדרכו וכמי שמודחים, הלכה למעשה, על ידי זקני העם. אל מול מנהיגותם הגדולה של שני האבות ניצבת חולשתו של דור הבנים. ניתן לקרוא סיפורים אלו כתזכורת למחיר שמשלמים מנהיגים, לא אחת, במתרחש במשפחתם. ניתן לקרוא את הסיפורים כתזכורת לכך שאין חסינות מן השחיתות, ובמקום בו אנשים זוכים למעמד וגדולה רק בשל היותם "בנים של", במקום הזה נפתח פתח לקלקול.


השארת תגובה

פרשת בהעלותך: להעניק לשגרה משמעות ועומק

לאה גולדברג

פרשת בהעלותך, השלישית לפרשות חומש במדבר, אינה הארוכה בפרשות הספר הרביעי, אבל היא גדושה ועמוסה בעניינים שונים יותר מכל חברותיה. חלקה הראשון מוקדש עדיין לענייני המשכן והמשרתים בקודש.

הפרשה פותחת במצוות העלאת הנרות במנורת המשכן וממשיכה להקדשתם של הלוויים לשירות בקודש. לאחר תיאור חג הפסח הראשון במדבר, במלאת שנה ליציאה ממצרים, מוקדש חלקה השני של הפרשה לתיאור תחילתו של המסע הגדול אל עבר הארץ, מהר סיני אל תוככי המדבר. המדרש מתאר כיצד בני ישראל לא רצו לעזוב את אזור הר סיני, וישבו בו ימים רבים לאחר קבלת הלוחות השניים.

פרשת "בהעלותך" מתארת את הרגע בו נדרש העם לצאת מחדש את המסע.

מסע ומשא

באופן לא מפתיע מופיעים בתוך הפרשה רגעים של הצלחה, עוצמה ושגב ולצדם רגעים של כישלון, מחלוקת ואסון. מן הצד האחד הקדשתם של הלוויים והסמכתם של שבעים זקני ישראל למנהיגים ונביאים לצדו ולעזרתו של משה. מן הצד השני – אסון "קברות התאווה" בו נענש העם על תלונותיהם הקשות והמחלוקת של מרים ואהרן עם משה, שמובילה לענישתה של מרים.

הימים הראשונים של המסע מהר סיני אל עבר הארץ המובטחת, כאשר המשכן כבר ניצב בלב המחנה, הם ימים מורכבים של פסגות ותהומות. התורה מאותת לנו אולי שזה דינו של כל מסע מאתגר ומפרך.

היציאה לדרך לעולם מביאה אתה גם רגעי גדולה וגם רגעים של חולשה גדולה.

התלמוד הבבלי (מסכת שבת קט"ו ע"ב) מציע שרגע ההתנתקות מהר סיני היה רגע של פורענות. ייתכן בהחלט שהשהייה למרגלות ההר אחרי קבלת הלוחות השניים הייתה נינוחה בהרבה; אבל מי שאינו מוכן להסתכן ברגעי פורענות וברגעים של "חטא ועונשו" – אינו יכול ככל הנראה לבקש כמשה:

"וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יי נְבִיאִים כִּי יִתֵּן יְהוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (במדבר יא כט)

האתגר הגדול הוא כיצד לוודא שרגעי ההשראה וההצלחה הם אלו שיקבעו בסופו של דבר את עיקר אופיו ומגמתו של המסע.

"כל יום חדש תחת השמש"

המדרש המציע כי רגע הפרידה מהר סיני היה רגע של פורענות בא להסביר מסורת קדומה הקשורה בכתיבתה של הפרשה במגילת התורה. שניים מפסוקי הפרשה המתארים את תפילתו של משה בעת נשיאת ארון הברית ובעת הנחתו נכתבים באופן נבדל מיתר פסוקי הפרשה בתוך מעין סוגריים הפוכים. התלמוד, ובעקבותיו רבים מהמפרשים, מציעים שפסוקים אלו, שבמקורם היו צריכים להיכתב בפרשה המתארת את אופן ארגונו של המחנה (פרשת במדבר), נכתבו בפרשה שלנו על מנת להפריד בין הפורענות הראשונה של עזיבת ההר, לבין הפורענות השנייה של מרד העם במשה וב-יי' בדרישה להספקת בשר במדבר (חטא קברות התאווה).

דרך אחרת לדרוש את מעמדם המיוחד של שני פסוקים אלו (המשולבים בסדר הוצאת ספר התורה מארון הקודש בבית הכנסת ובסדר השבתו אחרי הקריאה בתורה)  היא לקרוא אותם כתובנה נוספת של התורה על המסע ודרישותיו. בני ישראל יוצאים למסע ארוך אל עבר הארץ המובטחת, שהפך להיות מסע של ארבעים שנים. במסע הזה היו לא מעט תחנות בדרך. היציאה מתחנה אחת לבאה אחריה, והעצירה בתחנה החדשה לטובת הקמת המחנה, וודאי הפכו במהירה לשגרה קשה ומכבידה. הדגשתם של הפסוקים האלה, המתארים את תפילת הדרך ואת תפילת החניה, אולי נועדה כדי להזכיר לנו גם את הצורך להעניק לשגרה המפרכת את ההוד והקדושה.

לא כל רגע בדרך יכול להיות מרגש ונשגב כמעמד הר סיני. האתגר הוא כיצד להפוך כל יציאה וכל עצירה לרגע מיוחד ולו באופן מינורי. פסוקי "ויהי בנסוע הארון…" ו-"ובנחה יאמר…" (שם י לה-לו) מזכירים שגם הרגעים האלה ראויים לתפילה משלהם. גם הם ראויים להיחשב במעמדי זוטא של קבלת התורה.

כשקוראים את פרשת "היציאה לדרך", טוב להיזכר בהקשר הזה דווקא במחרוזת שירי סוף הדרך, של לאה גולדברג. אלו מילותיו של אחד משירי המחרוזת:

***

אָמַרְתָּ: יוֹם רוֹדֵף יוֹם וְלַיְלָה – לַיְלָה.

הִנֵּה יָמִים בָּאִים – בְּלִבְּךָ אָמַרְתָּ.

וַתִּרְאֶה עֲרָבִים וּבְקָרִים פּוֹקְדִים חַלּוֹנֶיךָ,

וַתֹּאמַר: הֲלֹא אֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

 

וְהִנֵּה אַתָּה בָּא בַּיָּמִים, זָקַנְתָּ וְשַׂבְתָּ,

וְיָמֶיךָ סְפוּרִים וְיָקָר מִנְיָנָם שִׁבְעָתַיִם,

וַתֵּדַע: כָּל יוֹם אַחֲרוֹן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ,

וַתֵּדַע: חָדָשׁ כָּל יוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

***

ללמוד להתפלל

ההכרה בצורך להכיר בערך של השגרה המפרכת ובאותה העת לעטר אותה ברגעים ומעשים המעניקים לה שגב טמונה גם בעובדה שבפרשת "בהעלותך" אנו מוצאים את משה נושא שתי תפילות. הראשונה בקשר לנשיאת הארון והנחתו. השנייה – בפנייתו לאלוהים שירפא את מרים מהצרעת בה לקתה, במלים הידועות: "אל נא רפא נא לה" (שם, יב יג).

דווקא בפרשה החותמת את העתקת המשכן והסמכת משרתיו, נשמע הקול המתפלל של משה. בתוך השגרה של עבודת המשכן והקורבנות, כמו גם בתוך השגרה של חיי היום יום, מציעה הפרשה את מחוות התפילה (שכמעט ואינה מיוסדת במתכונת של קבע במקרא), כדרך לצאת מן השגרה, ובו בזמן – להעניק לשגרה משמעות ועומק.

השיר השלישי במחרוזת שירי סוף הדרך שהזכרנו מדבר על כוחה של התפילה לחלץ אותנו מתחושת ההרגל, וכותרתו אכן היא "תפילה":

***

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל

עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,

עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,

לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

 

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל

בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,

לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

***

לא אחת אני נוהג לברך זוגות תחת החופה, רגע לפני צאתם הסמלי למסע החיים, בשיר הזה ובתפילה שהלוואי ודבקותם זה בזה לא תהפוך להיות רק כהרגל.

מיהו האספסוף – חומר למחשבה בעקבות המדרש

טוב היה להישאר רק עם תובנות על תפילה מתוך פרשת השבוע ועם שיריה של לאה גולדברג כמזון לנפש, אבל המסע הבלתי נגמר אל הארץ המובטחת מחייב למצוא בפרשת השבוע גם תובנה הנוגעת למציאות חיינו המאתגרת, שיש בה הרבה רגעי עוצמה, הצלחה והשראה, אבל גם יותר מדי רגעים הפוכים לחלוטין. כאשר התורה מתארת את חטא קברות התאווה, בו דרש העם במפגיע ממשה ומאלוהים בשר, תוך הפגנת געגוע לטוב ארץ מצרים, היא מלמדת:

"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר" (שם יא ד)

מיהו אותו האספסוף המסית? במדרש ספרי מובא ויכוח בין שני חכמים. רבי שמעון בן מנסיא מציע שאלו אותם בני עמים אחרים שעלו עם בני ישראל ממצרים ובעצם אלו הגרים והזרים שהצטרפו את המחנה. רבי שמעון בן הפלוגתא שלו, מציע הצעה אחרת לגמרי – מפתיעה למדי: האספסוף הם דווקא הזקנים – מנהיגי האומה.


השארת תגובה

פרשת "במדבר": לרקוד עם הדגלים הראויים

דגל שבעת הכוכבים כפי שצוייר על ידי הרצל עצמו. מקור: ויקיפדיה

השבוע החולף עמד במידה רבה בסימנם של הדגלים. כביש מספר אחד עוטר בדגלי ישראל וארצות הברית, וכך כל עמודי התאורה בחוצות ירושלים. למחרת יומו השני של הביקור הנשיאותי, נשטפו רחובות ירושלים בדגלי הצועדים במצעד הדגלים לציון יום ירושלים. כבכל שנה, חשוב היה לצועדים לעבור עם דגליהם גם בסמטאות הרובע המוסלמי ובשכונות הערביות המקיפות את החומה. בעבורם כנראה הדרך להוכיח את ריבונותה של ישראל בעיר עוברת דרך נשיאת הדגל ולא דרך ההתחשבות ברגשות חלק מתושביה.

צדיק באמונתו יחיה; צדיק בדגליו יצעד. טוב עשה בג"ץ כשלא מנע את המצעד. המאבק הערכי על משמעותה של הריבונות הישראלית צריך להיות מוכרע בסמטאות ולא במסדרונות בית המשפט.

מחנה אחד – הרבה דגלים

גם פרשת השבוע שלנו, פרשת "במדבר", עומדת בסימנם של הדגלים כאשר חלק מפסוקיה של הפרשה מוקדש לתיאור אופן ארגונו של מחנה בני ישראל הנודד מתחנה לתחנה במסע הארוך. במרכז המחנה – המשכן ומשפחות שבט לוי המשרתים בו. מסביבם ארבעה מחנות, הניצבים בארבע רוחות השמיים, ובכל אחד מהם שלושה שבטים. מחנה אחד גדול של בני ישראל, המתחלק לתתי מחנות ולשבטים.

התורה פותחת את תיאור סדרי המחנה במלים הבאות:

"וַיְדַבֵּר יי אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם, יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד, סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ"

כל שבט התייצב עם דגליו, כל משפחה ובית אב עם אותותיהם. במחנה בני ישראל לא הונף דגל אחד ולא נישא אות בודד. עיני כל השבטים כוונו למרכז, אל המשכן, אבל מגוון של צבעים וסמלים שטף את העיניים של מי שהסתכל על המחנה כולו. מי שבאמת רוצה להציב משכן בלבו של המחנה, צריך להבין שריבוי הצבעים, הדגלים והאותות מסביבו הוא לא המכשול אלא התנאי המקדים. מי שרוצה לחגוג את המגוון צריך לדעת שחייבים גם לעמול על מרכז משותף.

אין לי קושי עם מצעדי דגלים; יש לי קושי עם מצעדים שאין בהם מגוון של דגלים וקולות. מי שחושב שריקודים עם דגלי הלאום בלב הרובע המוסלמי מחזקים את מרכזיותה של ירושלים בלב המחנה, קרא לטעמי באופן שגוי את המציאות הישראלית. ריקודי המעגל האלה פועלים על ירושלים ככוח צנטריפוגלי. הם מרחיקים אותה ממרכז המחנה אל שוליו.

"שאו ציונה נס ודגל – דגל מחנה יהודה" – כך כתב נח רוזנבלום בעקבות הקונגרס הציוני הראשון. 120 שנים אחרי הקונגרס, אנחנו צריכים לשאת לירושלים דגלים של מחנות רבים ומגוונים. מי שמבקש לשאת ברחובותיה רק דגל אחד, פיספס לטעמי את הצעתה של פרשת במדבר.

הדגל שיש לנו, הדגל שעדיין צריך לרקום

דוד וולפסון, שותפו הגדול של הרצל ויורשו, תיאר בזכרונותיו כך את לידתו של דגל התנועה הציונית שהפך לדגלה של מדינת ישראל:

"בפקודת מנהיגנו הרצל באתי לבזל, כדי לעשות את כל ההכנות לקונגרס הראשון. בין השאלות הרבות שהעסיקוני אז הייתה אחת… באיזה דגל נקשט את אולם הקונגרס? מה הם צבעיו? הן דגל אין לנו. הרעיון הזה הכאיבני מאוד. צריך ליצור את הדגל. ואולם באיזה צבעים נבחר? והנה הבהיק רעיון במוחי: הרי יש לנו דגל. לבן כחול. הטלית אשר בה נתעטף בתפילתנו – טלית זו היא סמלנו. נוציא נא את הטלית מנרתיקה ונגולל אותה לעיני ישראל ולעיני כל העמים. הזמנתי אז דגל כחול לבן ומגן דוד מצויר עליו. וכך בא לעולם דגלנו הלאומי"

"דגלו של וולפסון" דחק את הצעתו של הרצל עצמו לדגל התנועה והאומה. כך כתב הרצל בספרו: "מדינת היהודים":

"דגל לבן עם שבעה כוכבי זהב. היריעה הלבנה מסמלת את החיים החדשים, הטהורים. הכוכבים הם שבע שעות הזהב של יום העבודה שלנו. שכן בסימן עבודה הולכים היהודים אל הארץ החדשה"

דגלו של וולפסון ביקש לנצור את תודעת העבר והמסורת שעליה נשען המהלך הציוני. דגלו של הרצל ביקש להציע קריאת כיוון לכינונה של חברה הנשענת על עמל כפיים ועל הוגנות חברתית וערבות הדדית. מי שמבין את המהלך הציוני רק ככזה המבקש להגשים את שאיפת העבר לריבונות, ולא גם כמהלך לאומי לכינונה של חברה צודקת וראויה, מקפל חלק מדגליה החשובים של המהפכה הציונית.

הדברים ראויים למחשבה במיוחד בימים המובילים לחג השבועות. הרב סולבייצ'יק טבע את המונחים "ברית גורל" ו"ברית יעוד". חג הפסח מסמל את "ברית הגורל" של עם ישראל. חג השבועות – את "ברית הייעוד".

בעבורי פסוקיה המופלאים של מגילת רות שייקראו בבוקר החג, מזכירים ש"ברית הייעוד" שלנו חייבת לכלול את כבודו של האדם העובד, את כבודו של האדם שידו אינה משגת כדי מחייתו וגם את כבודו של הזר הבא לנחלתנו. הדורות הקודמים העניקו לנו את דגלו של וולפסון. הדור שלנו צריך לרקום גם את דגלו של הרצל.

עם כל הכבוד ליובל החמישים לשחרורה של העיר העתיקה בירושלים, יש לנו עוד הרבה מאוד עבודה לבצע כדי שבאמת נוכל לרקוד עם כל הדגלים המתבקשים והראויים.

שבת שלום וחודש טוב.


השארת תגובה

"בהר" ו"בחוקתי": מבחנו של העם, חוסנם של היחידים

12742850_1147807688593338_2379571482452418761_n

תפילת שחרית ברחבת הכותל השוויונית, פברואר 2016

השבת הזו אנו מסיימים את הקריאה השנתית בחומש ויקרא בעזרת שתי הפרשות האחרונות של הספר: "בהר" ו"בחוקתי". הראשונה מתמקדת בדיני השמיטה, היובל, גאולת הקרקע המשפחתית ובגאולתו של בן משפחה שנמכר לעבדות בשל חוב כספי. בשנייה מוקדשים רוב הפסוקים להצגת רשימת הברכות (הקצרה), ורשימת הקללות (הארוכה בהרבה), שתהיינה נחלת העם, כתוצאה מקיום המצוות או מאי שמירתן.

שופר קורא בהר הבית

השבוע הקרוב עומד בסימן האירועים לציון 50 שנים למלחמת ששת הימים ולמפנה הדרמטי שהביאה עמה בקורותיה של מדינת ישראל. במידה רבה, פרשת "בהר" היא הקדמה טובה לשבוע הזה, משום שלרוב אורכה יש בה מתח בין שני קטבים, הרלוונטי מאוד למציאות החיים שלנו.

מן הצד האחד, מצוותיה של פרשת "בהר" מדגישות את הקשר האינהרנטי בין האדם לבין אדמתו והמקום המרכזי שהקשר אל אדמת המשפחה לדורותיה תופס בזהותו ובמערכת זכויותיו של האדם ושל העם. כך לדוגמה, נקבע ביחס למצות שנת היובל:

"וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ, יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (ויקרא כה י)

מן הצד השני מדגישה פרשת בהר גם את הרעיון, שאחיזתו של האדם בקרקע היא אחיזה חלקית וארעית בהגדרתה. ברוח זו מבהירה הפרשה את הדרישה מבעל הקרקע שלא לנהוג בה מנהג בעלות בשנה השביעית – שנת השמיטה – וכך גם בקביעה המהדהדת:

"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ" (שם כג-כד)

הקשר אל האדמה ואל אחוזת העבר הכרחי ומכונן, אך גם ההכרה שאין לאדם או לעם בעלות מלאה עליהן. מצוות התורה מתרגלות את האדם העברי בוויתור על נכסי דלא ניידי, שקנה בעמל ובמאמץ, באותה העת שהיא מדגישה את חשיבות הקשר אל הקרקע המשפחתית.

50 שנים חלפו מאז מלחמת ששת הימים. למרות כל שקרה מאז, אסור להתעלם מהקשר העמוק שיש לעם שלנו אל אותם חלקי ארץ ששבו לידינו. הם באמת ארץ אחוזה, וערש הלידה של העם שלנו ושל התרבות והמסורת שבשמן אנו חיים כאן. ההתנכרות אל אותו הקשר וביטולו אינם מייצגים איכות מוסרית או רגישות מוסרית מיוחדות; אבל באותה העת ההתנכרות אל היסוד השני המופיע בפרשה, זה אשר מבקש לסייג את תחושת הבעלות המלאה והאדנות על הארץ, מובילה לנכות מוסרית.

50 שנים אחרי החזרה אל אותם חבלי ארץ, נחוצה לנו אותה קריאה של התורה: "כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי".

תחושת הבעלות על הארץ עיוורה את עינינו ביחס למחירים הקשים שאנו משלמים על מימוש האחזקה באותה אחוזה, ביחס לעובדה כי יש בה גרים ותושבים אחרים, שגם להם זוהי ארץ אחוזה, ושמה שהיה בעבורנו באמת ובתמים גאולה רק לפני יובל שנים הפך לשעבוד – שעבוד של האחרים, שעבוד של עצמנו.

בשירה הנפלא (למרות כל הציניות וניתוחי העומק של המלים והלחן השאול), כתבה נעמי שמר: "שופר קורא בהר הבית, בעיר העתיקה"; 50 שנים אחרי שקול השופר נשמע שוב למרגלות הר הבית, הגיע גם הזמן לקולו האחר של השופר, הקול הנשמע בשנת החמישים – "… תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם,  וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ" –  הקול שמסמל בעת ובעונה אחת את הקשר העמוק לאדמה ולארץ וגם את הנכונות גם לוותר על חלקה.

"חזרנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר" לפני חמישים שנים – בשנת היובל, הגיעה העת לחזור לעצמנו.

לחתום פעמיים את חומש ויקרא

הקריאה בפרשת "בחוקתי" מלמדת שספר ויקרא נחתם למעשה פעמיים. בפעם הראשונה, עם חתימת רשימת הברכות והקללות המופנית לעם כולו ואשר נחתמת בדברי נחמה על השיבה לארץ, מופיע הפסוק החגיגי והמסכם:

"אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יי' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה". (ויקרא כו מו)

אולם מיד לאחר מילים אלה, ממשיכה הפרשה לחלק נוסף בו מתואר המהלך בו האדם יכול לנדור נדבה ותרומה אל מלאכת הקודש, בסכום המסמל את ערך חייו:

"וַיְדַבֵּר יי' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַיי'…" (שם כז א-ב)

בסיום הפסוקים המתארים מצווה מורכבת זו של "נדר הערכין", מופיע שוב פסוק חותם, המסיים את החומש, והמשתמש כמעט באותן המלים:

"אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת אֲשֶׁר צִוָּה יי' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי" (שם כז לד)

ביקורת המקרא מציעה כמובן שיש כאן עריכה גסה של המקורות. עורך ספר ויקרא, כאילו נותר עם פסוקים העוסקים במצוות הערכין ו"הדביק" אותם אל חלקו האחרון של חומש ויקרא.

קריאה הרמונית של הפרשה יכולה להעלות מחשבה אחרת. פרשת "בחוקתי" מדברת על גורלו הטוב או המר של העם, של הציבור כולו. הדבר הולם את חומש ויקרא, שיחד עם חומש דברים, עוסק רבות בעיצובה של החברה, בקביעת חוקיה, מוסדותיה ונהליה. דווקא על רקע העיסוק בקולקטיב, מתחדד המסר העולה מהפסוקים האחרונים של הפרשה ושל החומש כולו, המתמקדים ביחיד ובהכרעה הסמלית שלו להקדיש את חייו אל הקודש.

חומש ויקרא מציג פעם אחר פעם את המבחן המוצב בפני העם. בפסוקיו האחרונים הוא מחזיר את האחריות ואת המבחן לפתחו של היחיד. זו אולי גם המשמעות של הקריאה המסורתית, שתשמע עם חתימת הקריאה בתורה בבתי הכנסת בשבת בבוקר: "חזק, חזק ונתחזק" – חוסנו של הציבור ואיכותו, כחוסנם ואיכותם של היחידים שבו.


השארת תגובה

שבת "אחרי מות קדושים": המסע לכינונה של חברה ראויה וצודקת

השבת הקרובה מפגישה אותנו עם שתי פרשות מרתקות וידועות: "אחרי מות" ו"קדושים". יחד עם הפרשה הבאה בתור, פרשת "אמר", נטבע בעזרתן הביטוי העממי: "אחרי מות קדושים אמור" (המתייחס לצורך לדבר רק במעלותיו הטובות של אדם אחר פטירתו). לא אחת נקראות שתי הפרשות בשבת הבאה אחרי יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות, הראויה באמת לכינוי "שבת אחרי מות קדושים".

העובדה שפרשת "אחרי מות" עוסקת בבדק הבית ובטיהור המשכן ושפרשת "קדושים" עוסקת ביסודות של חברה השואפת לקדושה, מזכירה את הצורך להמשיך במסע לכינונה של חברה ראויה וצודקת, ובהכרח לכלול במסע הזה גם רגעים משמעותיים של בדק בית, חשבון נפש וכפרה.

השעיר לעזאזל

פרשת "אחרי מות" פותחת בתיאור סדרי הפולחן בעזרתם מטהר אהרון את המשכן מטומאתו. המלים הפותחות את הפרשה מקשרות את תהליך הכפרה למותם של שני בני אהרון, נדב ואביהוא, שהקריבו אש זרה ביום הסמכתם לתפקיד הכהונה (כמתואר בפרשת שמיני). בכך רומזת הפרשה שתהליך הכפרה אינו ריטואל הקשור לשגרה הפולחנית של המשכן גרידא, אלא לרעיון העמוק שגם במקום הקדוש ביותר וגם בקרב המנהיגות הקדושה ביותר יכולים להתגלות פגמים, טעויות וחטאים. עיקרון גדול זה, לפיו אין אדם, אין מנהיג ואין עם שחסינים מכישלון, בא לידי ביטוי מובהק בשילוחו של ה"שעיר לעזאזל".

בהשפעת התרגומים הנוצרים למקרא והשימוש של הספרות האירופאית במושגים מקראיים הפך הביטוי "שעיר לעזאזל" לניב לשון המתאר מצב של בריחה מאחריות והטלת האשמה על הזולת. עיון בפרטי הפולחן המתואר בפרשת "אחרי מות" מלמד שמבחינת התורה ההיפך הוא הנכון. כל תפקידו של "השעיר לעזאזל" הוא לחייב את המנהיג ואת העם להתוודות על חטאיהם ולקחת עליהם אחריות:

"וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם. וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה"

מצוות שילוח השעיר, שנקבעה על ידי ההלכה כמרכיב מרכזי בעבודת הכפרה השנתית של הכהן הגדול ביום הכיפורים, סימלה אמנם את היכולת של העם ומנהיגיו לכפר על חטאי העבר ו"להיפטר" מהם, אך תלתה את היכולת הזו בדרישה המקדימה ללקיחת אחריות, להודאה באשמה ולחשבון נפש.

אחד מאתגריה הגדולים של המנהיגות הישראלית ושל החברה הישראלית כולה הוא המעבר מהפרשנות העממית והמאוחרת של המושג "שעיר לעזאזל" לכוונה המקורית של התורה ביחס למעשה הפולחני, הרוחני והחינוכי העתיק – תיקון באמצעות לקיחת אחריות והודאה באשמה. עוד לפני הצבת הרף הרוחני והמוסרי הגבוה של פרשת "קדושים", מדגישה התורה את היכולת לתקן, להתחיל מחדש, ולכפר, תוך קביעה כי לעתים באמת ניתן לשלח מעלינו את טעויות העבר, מבלי לערוף ראשים.

אבל מי שחושב שניתן לעשות זאת בלי לקיחת אחריות והודאה באותן הטעויות, מפספס לחלוטין את כוונת התורה. חמור הרבה יותר מכך, הוא שולח לדרך האומללה לא את השעיר – אלא את כולנו.

בין "ואהבת לרעך כמוך" ל"מה ששנוא עליך…"

לא אחת נוטים אנשים לבלבל בין ניבי הלשון המכוננים: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט יח) ו"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". הראשון מופיע בפרשת "קדושים"; השני כלל אינו מופיע בתורה. שניהם זכו ליחסי ציבור מצוינים מצדם של חכמים גדולים ובולטים.

הלל הזקן, כאשר התבקש על ידי אדם לגיירו בעודו עומד על רגל אחת, אמר:

"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך – זו כל התורה, ומכאן – לך ולמד" (בבלי, שבת לא ע"א)

רבי עקיבא שאיבד על פי האגדה אלפים רבים של תלמידים שלא נהגו כבוד איש ברעהו, קבע:

"ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה" (ספרא, פרשת קדושים)

התרגום הירושלמי של התורה לארמית (המכונה גם בטעות תרגום יונתן), קשור בין שתי האמרות ומציע את הכלל "מה ששנוא עליך…" כתרגום וכפירוש למצוות "ואהבת לרעך כמוך", וכהסבר למשמעות המעשית של העיקרון המוסרי המאתגר.

הכריכה והשילוב שמציע התרגום לשתי קריאות הכיוון הערכיות מתאים מאד למציאות החיים שלנו ולמה שמתרחש במרחב הציבורי שלנו, ברחוב ובדף הפייסבוק. באוויר מופרחות אין ספור סיסמאות של אהבת חינם, אהבת ישראל, אחדות ועוד; על הקרקע בוערת אש של שנאה. תרגום יונתן מציע לנו שהמבחן של "ואהבת לרעך כמוך" מתחיל באותה הוגנות בסיסית ובניסיון לייצר קוד ערכי ומוסרי המציב כלי משחק יסודיים המוציאים את השנאה היוקדת מחוץ למשוואה.

אף אחד לא באמת נהנה משנאתם של אחרים אליו. אף אחד אינו אמור להפוך את השנאה לאחר לשיטת הפעולה העיקרית שלו. לפני שאנחנו מדברים על אהבה, בואו נדבר על אי שנאה, ועל קביעת גבולות מפני אותו שיח אלים ומוקצן שמדרדר אותנו אל עבר אסונם של תלמידי רבי עקיבא – האסון שבגינו, על פי מסורת הגאונים והראשונים, נקבע כובד הראש של ימי ספירת העומר.


השארת תגובה

"תזריע" ו"מצורע": שמחת ההתחלה, יראת הזיכרון

השבת שלנו מפגישה אותנו עם שתי פרשות לא קלות לקריאה בחומש ויקרא: "תזריע" ו"מצורע". שתי הפרשות עוסקות בענייני טומאה וטוהרה הקשורים בגופו של האדם, בנגעים המתגלים בו (בעיקר נגע הצרעת), בפצעיו ובדם הזב ממנו (ובתוכם דם הלידה ודם הנידה).

דיני שתי הפרשות רחוקים מאיתנו מאוד, אבל הם תזכורת לגישה התורנית והיהודית בכלל המבקשת לגלות את הנשגב בכל היבט של חיינו – גם באותם דברים המעוררים בנו לא אחת תחושה של דחייה או תודעה של סכנה.

שבת תקומה ועשרת ימי תודה

ברוב השנים נקראות שתי הפרשות בשבת שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות. בקהילות התנועה שלנו מכונה השבת הזו "שבת תקומה" – על משקל "שבת תשובה" המצוינת בין ראש השנה ויום הכיפורים. בדומה ל"אחותה הוותיקה" – גם השבת הזו משלבת בין שמחת ההתחלה וההתחדשות לבין כובד הראש ואפילו היראה של הזיכרון וחשבון הנפש. במדרשת עין פרת מכנים את הימים האלה בשם: "עשרת ימי תודה". גם כאן בולטת ההתייחסות לימים המיוחדים של ראשית השנה, בין ראש השנה ליום הכיפורים.

בין לידה לבין חולי

למרות שעל פניו ספק אם ישנן עוד פרשות בתורה הנראות כרחוקות מרחק שמיים וארץ ממציאות החיים ותפיסת העולם החילונית או הדתית-ליברלית (למרות שבעבור הציבור האורתודוכסי, סוגיית דיני הנידה, מרכזית ומהותית מאוד). עם זאת, כתמיד, האתגר הניצב בפנינו הוא למצוא גם בהן היבטים רלוונטיים לחיינו האישיים והציבוריים, מהדרך בה אנו תופסים את תפקידם ומשימתם של אלו המופקדים על מלאכת הריפוי והשיקום, דרך היחס לגוף ולמתחולל בו לטוב ולרע ועד לשאלות על יחסי יחיד ומשפחה עם הקהילה הסובבת אותם.

מכיוון ששתי הפרשות נקראת ממש לפני חג העצמאות אתמקד באתגר ובלקח אחד שאני מוצא בפרשה.

פרשת תזריע פותחת ברגע המשמח של לידת תינוק, אדם חדש:

"וידבר יי אל משה לאמר: אשה כי תזריע וילדה זכר… ואם נקבה תלד…" (ויקרא יב)

במובן זה, הולמת הפרשה את השבוע הזה המסמל במידה רבה את לידתו המחודשת של העם היהודי כעם ריבוני. שמה של הפרשה, והביטוי "אשה כי תזריע" מזכיר את מילות פרק קכ"ו בתהילים, שהוזכר כהמנון אפשרי למדינה בצד "התקווה":

"הזורעים בדמעה ברנה יקצורו, הלוך ילך ובכה נשא משך הזרע, בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו"

החיבור בין עניין הלידה המופיע בפסוקים הראשונים של הפרשה הראשונה להמשכן של שתי הפרשות מובן מצד הפשט. גם במעמד הלידה המשמח ישנו המפגש עם הדם היוצא מן הגוף ועם ענייני הטומאה והטהרה הקשורים בו. עם זאת, החיבור בין הרגע המשמח של לידה לבין מסכת הצרות, החוליים והנגעים הנפרשת לפנינו בהמשך הפסוקים נראה תלוש ומעורר שאלות.

בין דמעה לבין רינה

כבר לא מעט חודשים אני מתייחס בכתיבה שלי ובלא מעט שיחות עם ישראלים ויהודים מן התפוצות לאתגר הגדול שעומד לפתחנו – אלו שאינם שבעי רצון מתופעות שונות בחברה הישראלית ומהתפתחויות שונות בדרכה של מדינת ישראל בעשורים האחרונים. במציאות של מאבק מתמשך על ערכינו ולא מעט רגעי תסכול, קל לשכוח את רגעי הטוב – קל לא אחת להתייאש ואפילו להרים ידיים.

בגופה ובנפשה של החברה הישראלית פשו בעשורים האחרונים לא מעט נגעים והם כובשים את תשומת לבנו בדין בצדק. פרשות "תזריע" ו"מצורע" מזכירות לנו, שמי שמעוניין להסיר את הסכנה החמורה חייב כמובן להכיר בה ולא לעצום עיניו, אבל גם חייב במקביל שני דברים נוספים: להאמין ביכולת הריפוי והשיקום, ולא לשכוח לרגע את רגעי השמחה של התחלת הדרך, שממשיכים להיות חבויים כפוטנציאל גם בחלוף זמן רב. מי שאינו זוכר את "תזריע" אינו יכול באמת להתמודד עם "מצורע".

אכן, "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו"; אבל רק אלו שזוכרים את רינת הקציר ימשיכו לזרוע גם בשנה הבאה למרות הדמעות.

שבת שנייה למחזור הלימוד של מסכת אבות. והשבת הזו, מתוך הפרק השני שיקרא בשעות אחר הצהרים של השבת, דבריו הכל כך מתבקשים של רבי טרפון: לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה. שמונה עשר ימים לעומר – אנחנו בשליש הדרך מבית העבדים להר סיני. מי שמבקש להיות בן חורין זוכר שישנם דברים שהוא אינו בן חורין להיבטל מהם.

שבת שלום ומבורך.


השארת תגובה

פרשת "שמיני": השתיקה שהפכה לצעקה

בשבת שאחרי חג הפסח אנחנו חוזרים למחזור הרגיל של קריאת פרשות השבוע המפגיש אותנו עם פרשת "שמיני". הפרשה הקודמת, "צו", נחתמה בשבעת הימים במהלכם שהו אהרון ובניו בתוך המשכן, כחלק מתהליך הקדשתם. הפרשה שלנו נפתחת ביום השמיני – הוא יום היציאה מן המשכן ו"הלידה" אל תוך המעמד והתפקיד החדש.

דממת העבר וזעקת העתיד

חלקה הראשון של פרשת "שמיני" מתאר כיצד הפך יום החגיגה של הקדשת אהרון ובניו ליום של אסון. בעיצומו של המעמד החגיגי למול עיני העם כולו, שני בניו הגדולים של אהרון, נדב ואביהוא, מקריבים לפני אלוהים אש זרה שלא צוו עליה. התגובה מיידית ואיומה:

"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יי' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יי' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יי'"

לאחר תיאור האסון מציגה הפרשה את תגובתם של שני האחים המנהיגים. הדוד משה, והאב השכול אהרון:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יי לֵאמֹר, בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם אַהֲרֹן"

משה מסביר ומתרץ; אהרון שאיבד את שני בניו – בוחר בשתיקה, בדממה הזועקת יותר מכל הקולות גם יחד. התורה אינה מתארת לנו כל תגובה רגשית אחרת של אהרון, לא צעקה ולא בכי. קולו חוזר אליו רק כאשר משה טוען כנגד שני הבנים הנותרים שנמנעו מלאכול את הקורבן שהוקרב. ברגע הזה, נסדקת שתיקתו של אהרון והוא מטיח כלפי האח:

"הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי יי וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה, וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם?!? הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְהוָה?!?"

כל עוד מדובר היה בבנים שמתו עמד אהרון בשתיקתו וכינס את כל אבלו פנימה. ברגע בו דובר בעניינם של הבנים הנותרים, פורץ קולו של אהרון, והזעקה נשמעת לראשונה מגרונו.

בימים האחרונים חשבתי על שתיקתו של אהרון לנוכח מות שני בניו ועל שבירתה, לאחר שצפיתי בדברים הקשים של ההורים השכולים בכנסת. אמו של הדר גולדין ז"ל, לאה, דיברה על התקופה הארוכה בה היו בני המשפחה דוממים, ועל חוסר היכולת להמשיך ולהימנע מהשמעת הזעקה. חברתי האמיצה, מיכל קסטן קידר, רעייתו של דולב ז"ל, שדיברה גם היא בדיון באומץ כדרכה, התראיינה למחרת היום אצל אילנה דיין. כפי שגם כתבה היום בטורה ב"ידיעות אחרונות", דבריה נישאו לא רק מתוך האחריות לשאת את זכרו של דולב, אלא גם ובעיקר מתוך האחריות למשפחות השכולות של העתיד, אלו אשר אינן יודעות עדין שהאסון יקיש בדלתן. בדומה לאהרון הכהן, גם היא הציעה שהאבל הוא בעיקרו עניין של דממה; אבל האחריות למנוע את התרחבותו של מעגל השכול – זהו כבר עניין לצעקה גדולה.

כמה חבל שהיו בדיון האלה חברי כנסת נלוזים שלא ידעו לקיים את "וידם אהרון"; הלוואי ויתקיימו בפרנסי המדינה שלנו דברי הפרשה על תגובתו של משה לזעקה שבקעה לבסוף: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו".

לפתוח את מנעול השתיקה

בכל השנים העבריות שאינן מעוברות, כמו השנה שלנו, מצוין יום הזיכרון לשואה ולגבורה בסמיכות לשבת פרשת "שמיני". שתי מלים בלבד, ככתוב, מתארות את תגובתו של האב, שיום ששונו הפך ליום אסונו: "וידם אהרון".

במשך שנים ארוכות, רבים מאוד מפליטי החרב וניצולי הזוועה בחרו בדממה. בניגוד למשה, שלא ניסה לפרוץ את דומיית אחיו ושמע את הזעקה רק אחרי שכבר התפרצה מחזהו של אהרון, לנו יש את המשימה לכבד את דומייתם של אלו הבוחרים להמשיך בה, אך גם להזמין ברגישות ובאהבה את הניצולים שטרם עשו כן לפרוץ את מנעול הלב ולצאת משתיקם. בניגוד למשה, עלינו לשכנע אותם קודם שישמיעו קול, שאנחנו קשובים מתמיד ושדבריהם וחשובים בעיננו כאוצר יקר.

הרב הרפורמי והפילוסוף פרופ' אמיל פקנהיים טבע את המושג: "המצווה התרי"ד" – הציווי המוטל על כל יהודי, שלא להעניק לנאצים ניצחון לאחר תבוסתם. להבטיח את המשכיותו של העם היהודי, לחדש את היכולת לשאת תקווה ולפעול למען תיקון העולם, ולא להחריש. היכולת לשמוע את שיש לניצולים לומר לנו בשנותיהם האחרונות; והתבונה כיצד לסייע להם להיחלץ מן הדומייה – היא יסודה של המצווה התרי"ד.

לאהוב שלום ולרדוף שלום    

השבת הראשונה שאחרי חג הפסח פותחת את מחזור הקריאה והלימוד השנתי בפרקי אבות – המסכת מסדר נזיקין שבמשנה, המקבצת דברי מוסר ודברים בשבח תלמוד התורה, מפי הדורות הראשונים של החכמים יוצרי התורה שבעל פה. בכל אחת מהשבתות, משבת זו ועד לראש השנה, יילמד אחד מפרקי המסכת בשעות אחר הצהרים של השבת. אחת המשנות המוכרות מן הפרק הראשון, מזכירה את אהרון הכהן, גיבור הפרשה: "הלל אומר: היה מתלמידיו של אהרון; אוהב שלום ורודף שלום; אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

ברוח הדברים שנכתבו למעלה – לא די לאהוב את השלום. צריך גם לרדוף אחריו.


השארת תגובה

פרשת "צו": אין חירות בלי אחריות

פרשת "צו" היא השנייה לפרשותיו של חומש ויקרא, והשנה הזו היא נקראת ונלמדת בשבת שלפני חג הפסח – "השבת הגדול". סמיכותה לחג מביאה לכך שבמקום ההפטרה הקבועה לפשרה מתוך נבואת החורבן של ירמיהו, תיקרא השבת הזו נבואתו של מלאכי – אחרון הנביאים – המזכירה בפסוקיה האחרונים את בואו של אליהו הנביא ואת השבת לב האבות על הבנים, והלב הבנים – על אבותם (מלאכי ג  כד).

על הציבור ועל נבחריו

חלקה הראשון של פרשת "צו" מוקדש לפירוט נוסף של דיני הקורבנות לסוגיהם: קורבן העולה; המנחה; קורבן החטאת, קורבן האשם וקורבן השלמים. הפרשה חוזרת בפסוקים אלו על רבים מהציוויים שכבר נזכרו בפרשה הקודמת – פרשת "ויקרא". ההבחנה בין שתי הרשימות של דיני הקורבנות נוגעת בין השאר לזווית ממנה הן מוצגות. בפרשה הקודמת הוצגו הדינים מזווית הראייה של האדם המבקש להקריב את הקורבן:

"אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה…"

פרשת השבוע שלנו מציגה את דיני הקורבנות מן הזווית של הכוהנים המופקדים על ביצועה וניהולה של העבודה:

"צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה…"

החזרה על דיני הקורבנות בשתי הפרשות מזכירה לנו את הקשר בין הציבור והיחיד לבין נבחריהם, את יחסי הגומלין שבינהם ואת הרעיון העמוק שמבחנה של כל חברה הוא לעולם כפול. מבחנו של הציבור כולו והיחיד כחלק ממנו ומבחנה של המנהיגות המובילה אותם. פני הדור כפני מנהיגיו; ופני המנהיגים כפני הדור. ציבור ויחיד המאשימים תמיד את מנהיגיהם אך אינם מוכנים לבחון את דרכם – עתידים להיכשל. מנהיגים שמסירים מעל עצמם את האחריות ומעבירים אותה רק לכתפי העם או חלק ממנו – אינם מנהיגים ראויים.

ומה ביחס לסדר הדברים? את בחירתה של התורה לעסוק קודם כל באדם ובקהל המבקשים להקריב קורבן ורק לאחר מכן בכוהנים, למרות שהם הגיבורים המרכזיים של חומש ויקרא (המכונה גם "תורת כהנים") ניתן להבין כתזכורת לכך שמנהיגים צריכים בראש וראשונה להיות נבחרי הציבור.

קודם כל הציבור וצרכיו, רק לאחר מכן באים מנהיגיו.

על כובד האחריות ועל הכבוד שבצדה

חלקה הראשון של הפרשה מוקדש כאמור לדיני הקורבנות. חלקה השני משיב אותנו אל סיפור חנוכתו של המשכן שליווה אותנו בפרשות האחרונות של חומש שמות. במרכזו של חלק זה – הקדשתם של אהרון ובניו לתפקידם, משיחתם בשמן המשחה, "סימונם" בדם הקורבנות (על תנוך האוזן, האגודל והבוהן) והכנסתם אל המשכן ל"שבעת ימי המילואים".

ביום השמיני (שיתואר בפרשה הבאה) עתידים אהרון ובניו להגיח מן המשכן כמשרתים בקודש (כבמעין טקס של לידה מחדש).

כשם שהקדמת זווית הראייה של הציבור לזו של נבחריו מסמלת את סדר הקדימויות והחשיבות, גם בעניין זה ניתן לחלץ לקח מן הפרשה. ראשית מפרטת התורה את התפקיד והאחריות שמוטלים על הכוהנים, רק לאחר מכן בא תיאור הקדשתם והפיכתם למורמים מעם. הכוהנים נבחרו אמנם על ידי אלוהים, אך הם נבחרו לטובת ביצוע תפקיד ומשימה. היותם "אחרים" ביחס ליתר הציבור, נובעת בראש וראשונה מן האחריות אותה הם נושאים ולא מדבר הטבוע בהם כשלעצמם.

כבודם הוא אך ורק תוצאה של כובד המשימה המוטלת עליהם.

לקח גדול לגבי הפסח

בתוך שלל הדינים הנוגעים לקורבנות, חוזרת פרשת "צו" גם על הדין לפיו אין ללוות את הקורבן בדברי חמץ. רוב הקורבנות הוקרבו כשלצדם מנחות – קורבנות מן הדגן שהוגשו מטוגנים, מבושלים או אפויים. באופן כללי, אסור היה להתפיח מנחות אלו עד כדי הפיכתם לדברי חמץ:

"וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה … מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ. לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ…"

אחד החריגים היחידים לכלל זה הוא קורבן השלמים – זבח שהובא על פי רוב כקורבן תודה או חגיגה –  ושמקריביו, ולא רק הכוהנים, אכלו ממנו על דרך של שמחה והכרת הטוב. קורבן זה היה מובא באופן מובהק יחד עם מאפי חמץ:

"…עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו"

דין זה של הקורבנות טומן בחובו לקח גדול לגבי חג הפסח. האיסור הברור והגורף על הימצאות חמץ בחג ומנגד העובדה שהחמץ מהווה חלק בסיסי בקורבנות התודה והשמחה, מלמדים שההודיה והשמחה אינם היסודות היחידים של חג החירות. באופן טבעי, וכפי שמשתקף היטב בהגדה ובמנהגי ליל הסדר, יש להם מקום חשוב במסכת הרעיונית של החג, אך הם אינם כובשים את הבמה כולה.

בצד השמחה ואמירת ההלל, מסמל איסור החמץ של החג גם את ההכרה בגודל האחריות שטמון בחירות ובאתגרים שהיא מציבה. כשאדם ועם חוגגים את חירותם הם אינם חוגגים כמי שמביאים זבח שלמים – נטולי דאגות וחרדות – אלא כמי שיודעים שהחירות מביאה עמה גם את אותו הנטל, שבלעדיו אין חירות אמיתית ומלאה.  

על המנחה

אחד מסוגי הקורבנות הנדון בפרשת "ויקרא" ובפרשת "צו" הוא המנחה, שכבר הזכרנו בפסקה הקודמת.

המנחה היא קורבן המובא מן הצומח, על פי רוב מן הדגן. לעתים הובאה המנחה בצד קורבן הבשר, ולעתים היא הובאה כעומדת בפני עצמה, כקורבנם של העניים שידם לא השיגה קניית בהמה להקרבה. בעלי המדרש הבחינו שבפרשת ויקרא מדובר על האדם המקריב קורבן, אך כאשר מתייחסת הפרשה למנחה מדובר על הנפש המביאה את הקורבן הצנועה. לשיטתם בא הדבר ללמד כי העני המביא את המנחה כאילו מביא את נפשו, לנוכח המאמצים הגדולים שעליו להשקיע להשגת הקורבן הצנוע.

העובדה שפרשת השבוע שלנו, פרשת "צו", מונה את המנחה בתוך רשימת הקורבנות ומשתמשת באותה פתיחה בדיוק לתיאור דיניה – "וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה…", מזכירה לנו שלא ללכת שולל אחרי פאר והדר אלא לכרוך עצמנו בכוונה הניצבת מאחורי המעשה.

ברוח זו כדאי גם לקרוא את מילות הפתיחה של ההפטרה המיוחדת "לשבת הגדול" – "וְעָרְבָה לַיהוָה מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ‍ִם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת" – לא קורבן מפואר, אלא מנחה פשוטה היא הערבה. כשכל יהודה תדע לכבד את המנחה הפשוטה של האדם שידו אינה משגת – אז יערבו לאלוהים גם הקורבנות המפוארים. כשלא יהיו בעם "עֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר, אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר", כפי שמתואר בפסוק השני של ההפטרה, יידון העם כזכאי במשפט על מעשיו.

התורים הארוכים של המבקשים חבילות מזון לעריכתו של החג גם השנה הזו מלמדים שטרם למדנו כיצד להכין מנחה ישראלית ערבה, ושהאחריות שלנו עדיין משתרכת הרחק מאחורי החירות שרכשנו לעצמנו כעם.

עד כאן שבת הגדול

מנהג רבות מקהילות ישראל לנצל את שעות אחר הצהרים של השבת הגדול על מנת לחזור על ההגדה ולהתכונן לסדר. מכאן גם נולד המשפט "עד כאן שבת הגדול" המופיע בחלק מן ההגדות בסיומו של חלק ה"מגיד".

בסיומו של שבוע שהביא למרקעים, למסכים ולדפי העיתונים תמונות זוועה אך גם כמה אמירות זוועה ביחס לרגש הישראלי הראוי כלפי אותן התמונות – הנה תזכורת קצרה של פרושו של אברבאנל, ממנהיגי יהדות ספרד המגורשת, למנהג של הטפת טיפות יין מהכוס בעת הזכרת המכות:

"מנהג הוא לשפוך טיפות יין מהכוס של היין בשעה שמזכירים כל מכה ומכה – לפי שעל ידי כך אנו מעידים ששמחתנו נתמעטה ואינה שלמה, מפני שישועתנו הוכרחה לבוא על ידי עונשים על בני אדם אחרים. אף על פי שכך היא מידת הדין, שיקבלו עונשים בעד מעשיהם הרעים. וכן אומר הכתוב 'בנפול אויבך אל תשמח' (משלי, כד)"

שבת של שלום, חירות ואחריות


השארת תגובה

פרשת "ויקרא": אל"ף של מנהיגות

השנה הזו, בשבת הראשונה של חודש ניסן אנו קוראים בפרשת "ויקרא" הפותחת את החומש השלישי. כל פסוקיה מוקדשים לדיני הקורבנות, אך כתמיד, בין השורות, ניתן למצוא בה עניינים רבים נוספים, כפי שעשו במרוצת כל הדורות בעלי המדרשים והפרשנים. דוגמה אחת לכך היא תשומת הלב היתרה שהוענקה לצורת הכתיבה המיוחדת של האות האחרונה במילה הפותחת של הפרשה: "ויקרא".

גדולה וענווה בדיבור אחד

השבוע, כשנכנסתי באיחור למפגש כלשהו, התיישבתי מאחור, וסירבתי בנימוס להצטרף למעגל שהיה כבר בעיצומה של השיחה, על מנת שלא להפריע. בתגובה הכיר לי אחד מהידידים שישב במעגל את האמירה השנונה והמוצלחת מאוד: "אתה לא מספיק חשוב בשביל להיות צנוע". חשבתי עליה בשנית כשקראתי את הפרשנות של המהר"ם מרוטנברג לעובדה שבמילה הפותחת את הפרשה – ויקרא – נכתבת האל"ף בגופן קטן מהרגיל. וכך כתב:

לפי שמשה היה גדול וענו ורצה לכתוב "ויקר" מלשון מקרה, כאילו לא דבר עמו הקב"ה אלא בחלום; והקב"ה אמר לו: תכתוב "ויקרא". לא רצה משה לכתובה בפירוש מחמת ענוותו, ואמר: אכתבנה קטנה יותר משאר אותיות האלף שבמקרא.

על פי רוב מנהיגות מחייבת אדם להכיר בערך עצמו ולא להתייחס אל כוחו ומעשיו מתוך עמדת התבטלות. המחשבה כי ניתן לאתר בקלות מנהיגים שאין בהם שמץ של גאווה יש בה תמימות רבה ואולי גם ניתוק מן המציאות; אלא שהשאלה הגדולה, עליה רומז המהר"ם, היא כיצד בוחר המנהיג להקרין את מנהיגותו, את עוצמתו ואת חשיבותו – האם על ידי אימוץ הליכות של ענווה וכבישת הגאווה שמתלווה לא אחת לעמדתו הבכירה, או דווקא על ידי החצנת אותה הגאווה.

השבוע, בראש חודש ניסן, צוין יום הזיכרון הממלכתי לנשיאי ישראל ולראשי הממשלה, על יסוד מסורת המשנה שיום א' בניסן הוא ראש השנה למלכים. מדברים לא מעט על ירידת הדורות במנהיגות הישראלית. נראה לי שירידה זו משתקפת גם במבחן גינוני הענווה.

לפעמים צריך להסתכל גם בקנקן

מסורת הכתיבה המיוחדת של האות אל"ף במילה "ויקרא" עתיקה והיא חלק ממסורת הנוסח וצורת הכתיבה של התורה שעוצבה על ידי "בעלי המסורה", במחצית השנייה של האלף הראשון לספירה. ייתכן שהדבר מעיד על כך שהיו לפניהם נוסחים שכללו את האות אלף ואחרים שלא וייתכן שהייתה כאן טעות סופר שהשתרשה במרוצת הדורות. כך או כך, רבים מפרשני המקרא המסורתיים, אנשי ימי הביניים, התייחסו בפירושם הפותח לחומש ויקרא לצורת הכתיבה המיוחדת של האות. הפירושים האלה מזכירים לנו שלצורה ולסגנון של הדברים – ולא רק לתוכנם – יש חשיבות והשפעה, והאמירה "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" נכונה רק לעתים.

השבוע חזר הרב יגאל לוינשטיין מהישיבה ומהמכינה הקדם צבאית בעלי על טענתו הסדרתית, לפיה הוא מתנצל על סגנון הדברים שאמר בגנות החיילות והמפקדות הלוחמות אך לא על תוכנם. ההתנצלות הזו (שבפיו של הרב לוינשטיין מתחילה להיות שחוקה ושגרתית) מציעה במידה רבה כי הסגנון שולי לתוכן הדברים וחיצוני להם.

התעסקותם היתרה של הפרשנים ובעלי המדרש בצורת כתיבתה של האות אלף במילה "ויקרא" מציעה את ההפך. לפעמים הסגנון הוא העיקר והוא המבטא את המהות לעומקה בעוד שתוכן הדברים הופך לתפל ולשולי.

הבחירה החוזרת של דמויות ציבוריות בישראל לאמץ סגנון מתלהם, מבזה ואלים משקפת באופן עמוק וייסודי את כשליה של המנהיגות הישראלית. אין המדובר באנשים הנמצאים בשוליו של השיח הציבורי ומבקשים לזכות בתשומת לב באמצעות סגנון ההתבטאות, אלא במנהיגים הזוכים להקשבת קהלים גדולים ממילא. הבחירה באותו סגנון, שאין בו שום אות קטנה ושום ענווה, מעידה שהסגנון הוא הוא מהותם של הדברים ושל הדוברים.

 

שבת שלום


השארת תגובה

"ויקהל" ו"פקודי": רגע של חסד ותהילה

The Tabernacle in the Wilderness; illustration from the 1890 Holman Bible

פרשות "ויקהל" ו"פקודי", הנקראות יחד בשבת הזו, חותמות את חומש "שמות". בפסוקי הסיום של החומש מתואר כיצד חנך משה את המשכן ביומו הראשון של חודש ניסן, במלאת כמעט שנה לצאת בני ישראל מבית העבדים.

לרוב אורכו של ספר שמות מתוארים בני ישראל כסבילים וכחסרי יוזמה. הפעם היחידה בה עשו מעשה הולידה את עגל הזהב. פרשות ויקהל ופקודי מאזנות את התמונה ומציגות את בניינו של המשכן כמעשה של התגייסות המונים וכמפעל לאומי. ספר שמות נפתח בתיאור ערי המסכנות שבני ישראל בנו בכפייה בעבור המצרים ומסתיים בבניין המשכן. בפרשותיו הראשונות נאלץ משה לדרבן את העם ולדחוף אותו קדימה. בפרשת ויקהל הוא עוצר בעד העם מלהמשיך לתרום ולהתגייס למלאכת המשכן.

סיפור היציאה ממצרים והנדודים במדבר הוא בעיקרו רצף של כישלונות וטעויות של דור העבדים היוצא לחירות. פרשות השבוע שלנו מעניקות לדור הזה רגע של חסד ותהילה.

על כוחו של היחיד וכוחה של הקבוצה

אחד העניינים הצדים את העין בחלקה הראשון של פרשת "ויקהל" הוא המעבר התכוף מלשון רבים ללשון יחיד ולהפך בתיאור ההתגייסות לבניית המשכן:

"וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ … וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז … וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי… וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ. כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ. וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה … וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה… וְהַנְּשִׂיאִים הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם … כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה … הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַיי " (שמות לה כא – כט)

עניין זה בא לידי ביטוי גם בפסוקים הבאים בפרשה, המציגים את בצלאל בן אורי ואת עוזרו אהליאב בן אחיסמך כמובילי המפעל וכבעלי החוכמה, התבונה והדעת הנדרשים למלאכה – אך באותה העת מדגישים כי הם היו חלק מקבוצה גדולה של אמנים ובעלי מלאכה שניחנו באותן התכונות:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא יי בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה… וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן. מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב … עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת. וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ… וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל בְּצַלְאֵל וְאֶל אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב… (שם לה ל – לו ב)

מעשה המשכן נשען על הירתמות כללית וגורפת של העם אבל גם על מעשיהם של יחידים. כוחה של הקבוצה לא טשטש את תפקידו של היחיד ואת תרומתו הסגולית; על אותו המשקל, מנהיגותם ותפקידם המרכזי של יחידים כדוגמת משה, בצלאל ואהליאב לא האפילה על התגייסותו של הציבור כולו. לרבות ריבוי הפרטים הטכניים של מלאכת המשכן וכליו, פרשות השבוע מצליחות להעביר את המסר בדבר דמותה של הקהילה הראויה. זו היודעת לפעול כקהל ובה בעת דואגת שלא יפקד מקומו של אף אדם.

רבים מהמפרשים שאלו מדוע נדרשה התורה להציג את התוכנית לבניית המשכן בפרשות "תרומה" ו"תצווה" ולשוב ולפרט בפרוטרוט את מעשה הקמתן בפרשות שלנו. התשובה טמונה אולי בכך ששתי הפרשות הראשונות מתמקדות במשה ובשיחתו עם אלוהים על אודות המשכן, ושתי הפרשות שלנו מזכירות ששנה אחרי היציאה מצרים מימושן של התוכניות והוצאתן מהכוח אל הפועל כבר דורשות יותר מאשר כוחו של אלוהים ומנהיגותו של משה, אלא את התגייסותו של העם ושל יחידיו.

מאות שנים אחרי ינסח הלל הזקן את הרעיון במילותיו הגדולות והפשוטות: "אם אין אני לי – מי לי? וכשאני לעצמי – מה אני?".

על חירות ואחריות

השנה הזו אנחנו חותמים את חומש שמות בשבת האחרונה של חודש אדר, המכונה בשם "שבת החודש". בדומה לשבתות: "שקלים", "זכור" ו"פרה אדומה", גם בשבת הזו תצטרפנה לפרשות השבוע קריאה נוספת בתורה והפטרה מיוחדת. הקריאה תילקח מפרשת "בא" ועניינה ההכרזה על חודש ניסן כראש החודשים ומצוות הפסח. ההפטרה תקרא מתוך נבואתו של יחזקאל, החוזה בהיותו בגלות בבבל, את חידוש עבודת הקורבנות בחג הפסח וביתר המועדים ואת הכנת המקדש בראשית חודש ניסן לקראת החג המתקרב ובא.

שבת ה"חודש" היא למעשה השבת האחרונה של השנה המקראית. זו אשר מתחילה בניסן ומסתיימת באדר. בניגוד לשנה המתחילה בתשרי (שאומצה בסוף ימי הבית השני ובתקופת המשנה) השנה המקראית מקפלת בתוכה שחזור של המסע היהודי. ראשיתה ביציאה מבית העבדים וסיומה בגלות ובפיזור היהודים בין המדינות כמתואר במגילת אסתר.

בין פסח לפורים עוברת השנה המקראית מחג החירות לחג המסמל את עומק הישיבה בגולה, וחוזר חלילה. גם הקריאות המיוחדות של השבת מעבירות אותנו מבשורת השחרור מבית העבדים והיציאה למסע אל עבר הארץ המובטחת לחזון הנבואי של השיבה לאותה הארץ, לאחר שנשמטה מבין ידינו. רגע לפני חג החירות העתיק וחג החירות החדשה שבא לאחריו (יום העצמאות), מזכירים לנו חודש אדר המסתיים ושבת החודש לבל נראה את החירות הזו כמובנת מאליו.

מי שמבקש להבטיח אותה, חייב להזכיר לעצמו שהיא יכולה גם לחמוק מידיו.

כשקראתי את הפסוקים בפרשת "פקודי" המדברים על התקנת החושן ואבניו חשבתי על שירם של יענקל'ה רוטבליט והחצר האחורית "פרזות" הפותח באבני החושן הישראליות. רגע לפני חודש החירות והקמת המשכן הם אומרים את הדברים טוב ממני בהרבה:

***

מרחוק אפשר לראות

את אחלמה ואת כדכוד

אורות מנצנצים בחושך

והגבר באפוד

השמיע את מילות הקוד

הגענו אל אבני החושן

בין הים והנהר

הר ועמק וּמדבר

ארץ רחבת ידיים

חמוצי זיעה ודם

מן הקרב שטרם תם

המתים חייכו עדיין

אז אמרנו הודיה

על הנס שפה היה

הרודפים הפכו פנים לברוח

כחולמים היינו אז

עד לְבוא שלל חש בז

לעמוס כתפיים במלקוח

בין בזים לבוזזים

שם נפלו הנועזים

גם בארזים נפלה שלהבת

זה מקרה וזו שיטה

יד רוחצת אחותה

מנגבת באותה מגבת

אני מצדיע לדגל

ולכל חברי למסע

הביטו להיסטוריה בעיניים כי עשינו

מה ששום עם לא עשה

כנענים ויבוסים

מלפנינו בנסים

עזובת שדה ובית

במורד נעשקים

נסו בני הענקים

עד פליטים שם נעלמו מעין

אז בנינו את עוולות

והלכנו בִּגדולות

וגם גֶזל עיר ואם – מחורבותיה

שוב בנויה לתלפיות

כבשנים קדמוניות

בין שפלות לעמק אין שומע

איך פורחת הקריה

שמה קראנו אפליה

שם נישאת מראש הרי קיפוח

נידויים וחרמות

במישור דעות קדומות

שם בנינו את נזרע לרוח

אני מצדיע…

שבת שלום וחודש טוב.


השארת תגובה

פרשת תצוה: כבוד ותפארת אל מול חילול שמיים

הרב ריק ג'ייקובס

מסכת אבות מלמדת אותנו שהכלל החשוב – "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" – נלמד מן הנאמר במגילת אסתר על מזימת בגתן ותרש: "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי…" (אסתר ב כב). ברוח המגילה וערב הפורים אפתח בשני רעיונות קצרים ששמעתי השבוע מפי עמיתים על פרשת "תצוה" ואוסיף עליהם דברים אחדים, בין השאר על שבת "זכור", המצוינת אף היא השבת הזו.

בין ציווי לדיבור

עמיתי, הרב ריק ג'יקובס, נשיא התנועה הרפורמית בצפון אמריקה, המבקר בארץ, מסר השבוע דבר תורה קצר בעת התפללנו יחד, גברים ונשים, ברחבה הציבורית של הכותל. הוא הפנה את תשומת ליבנו שבשלושת פסוקיה הראשונים של הפרשה, הממשיכה לעסוק במשכן, בכליו ובבגדי הכוהנים המשרתים בו, מתבקש משה לבצע שלוש שליחויות:

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…" (שמות כז כ)"

"וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ…" (שם כח א)

"וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה…" (שם ב)

תצוה, הקרב ותדבר – שלושה פעלים המורים על פעולה דומה, ובכל זאת שונים זה מזה בסגנון, בטון ובגישה. שלושה פעלים היכולים לייצג גישות שונות (ולא אחת משתלבות) של חיים דתיים, אבל לא פחות מכך של מנהיגות, חינוך, הורות, יחסי עבודה וזיקות אחרות בין האדם לזולתו. הגישות האלה, כאמור, משתלבות זו עם זו על פי רוב במערכות היחסים שלנו שיש בהם צד אחד האוחז בסמכות. השאלה הגדולה היא מי מהגישות תכתיב את הטון. גישת ה"תצוה" או גישת ה"הקרב" וה"תדבר".

בתלמוד הבבלי ובמדרשי ההלכה מופיעה מחלוקת קצרה בין החכמים מה המקור בתורה שאיפשר לחכמים לחדש מצוות, כדוגמת קריאת המגילה, הדלקת נר חנוכה והדלקת נר שבת. החכמים למדו זאת מהפסוק:

"עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים יז יא)

רבי נחמן בן יצחק למד זאת מהפסוק:

"שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים לב ז)

ההכרעה אם היהדות שלנו היא בעיקרה יהדות של "לא תסור" או יהדות של "שאל אביך ויגידך" מסורה בידינו. יש שיציעו שיהדות שאינה מיוסדת על "לא תסור" אינה עמוקה ומשמעותית דיה. אנחנו מאמינים שבמרוצת הדורות, ובמיוחד בדורות אחרונים, הייתה זו הגישה של "שאל אביך ויגידך", המפתח להמשכיות יהודית.

כובד האחריות

את דבר התורה השני על פרשת "תצוה" שמעתי מפי חברתי הרבה גליה סדן, שהתייחסה בדבריה לפריט הלבוש הראשון של הכהן הגדול הנזכר בפרשה – אפוד הזהב. האפוד כיסה את חזהו ואת גבו של הכהן הגדול, מלפניו ומאחוריו, והיה עשוי "זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב" (שמות כח ו).

בהיותו מעין אפודה פתוחה, היו לאפוד שתי כותפות שנחו על כתפיו של הכהן הגדול. התורה מלמדת כי בשתי כותפות אלו שולבו שני אבני שוהם, שעליהן נחרטו שמות 12 שבטי ישראל. ששה על כותפת אחת וששה על השנייה. התורה מדגישה כי תכלית האבנים הייתה:

"וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי יְהוָה עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן" (שם יב)

חברתי הרבה גליה הציעה לפרש פסוק זה כזיכרון לא לפני יי', כי אם כתזכורת לכהן הגדול עצמו למשא הכבד שהוא נושא על כתפיו ולאחריות הרובצת עליו תדיר לראות את טובת כל שבטי ישראל לנגד עיניו ולראות אותה בחובתו האישית. במספר פעמים מציינת הפרשה כי בגדי הכהן הוכנו על מנת שיהיו סמל של כבוד ותפארה:

"וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שם ב)

אפשר להבין את המילים כבוד ותפארת כמלים נרדפות, ואפשר לקרוא במילה כבוד לשון של כובד האחריות הטמון במשרה. על מנת שאדם ימלא את תפקידו באופן מפואר עליו קודם כל להבין את כובד האחריות, ולראות לנגד עיניו את שבטי ישראל כולם.

שני דברי תורה שמעתי השבוע על פרשת תצוה. האחד על חשיבותו של הדיבור המקרב, השני על כובד האחריות לראות תמיד את כל שבטי ישראל כמשא על כתפיך. יש בקרבנו רב אחד, העוסק בהכנה של נערים ונערות לשירות צבאי. בדבריו שהתפרסמו גם השבוע הזה, לא היה דבר וחצי דבר משני הרעיונות האלה שטמונים בפרשת השבוע. בניגוד לבגדי הכהן הגדול, לא היה בהם לא כבוד ולא תפארת, רק חילול שם שמיים.

את מה אנחנו זוכרים

בצד פרשת השבוע, יקראו השבת בבית הכנסת גם הפסוקים מפרשת כי תצא בספר דברים העוסקים במחיית זכרו של עמלק, וסיפור מלחמתו של שאול בעמלק וזאת לציון שבת זכור. שבת זו היא השנייה לאירוע השבתות המיוחדות לקראת ובמהלך חודש אדר, והיא מצוינת תמיד בשבת המקדימה את חג הפורים, בשל המסורת שהמן היה מצאצאיו של מלך עמלק אגג.

הפסוקים הנקראים בשבת זכור מתארים את הרקע לאיבה הגדולה בין ישראל לעמלק:

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים"

על פניו, התיאור "ולא ירא אלהים" יכול להתייחס הן לעם ישראל (בצד תיאור היותו עייף ויגע) ויכול באותה מידה לתאר את עמלק, שבחוסר יראתו מאלוהים זנב בנחשלים. האפשרות לקריאה כפולה מזכירה פעם נוספת כי כל בחינה של מצבנו חייבת בו זמנית להסתכל על המתרחש מבחוץ ועל המתרחש בפנים.

במאמר על פרשת זכור של פרופ' שמעון שרביט מאוניברסיטת בר אילן, מצביע המחבר על היבט חשוב ומעניין סביב המושג יראת אלוהים. מושג זה נזכר בעניינן של חמש מצוות עשה ולא תעשה, כולן בין אדם לחברו:

"לֹא־תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱ-לֹהֶיךָ אֲנִי ה'" (וי' יט:כ)

מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱ-לֹהֶיךָ אֲנִי ה'" (וי' יט:לב)

"וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ, כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (וי' כה:יז)

"וְכִי־יָמוּךְ אָחִיךָ…אַל־תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" (וי' כה:לו)

"וְכִי־יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר־לָךְ…לֹא־תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ" (וי' כה:מג)

בין אם הביטוי "ולא ירא אלהים" בפסוקי מצוות "זכור" נרמז על עמלק ובין אם על ישראל, נראה שהוא קשור לעובדה שעמלק זנב בנחשלים שבסוף המחנה. עמלק תקף את החלשים והיה חסר יראת אלוהים בשל כך; עם ישראל היה חסר יראת אלוהים בכך שהותיר נחלשים מאחור ולא העמידם מלכתחילה בראש הטור. השבוע שמעתי אדם יקר ומעורר השראה מראשי זירת ההתחדשות היהודית מדבר על סכנת הקנאות והקיצוניות שמכרסמת בחברה הישראלית; כמה ימים לאחר מכן נשמע פעם נוסף קולו של רב שכל דבריו המכוערים דברי קנאות וקיצוניות.

שניהם דיברו על הסכנות לחברה הישראלית לשיטתם. שניהם שכחו לדבר על הנחשלים שבסוף המחנה הישראלי. העייפות, היגיעה וחוסר יראת האלוהים שלנו מתבטאת בראש וראשונה שם. את זה אנחנו צריכים לזכור; גם על זה (ואלי בעיקר על זה) אמרה לנו התורה: "אל תשכח".


השארת תגובה

פרשת תרומה: מנהיגות בלב המשכן

פרשת תרומה היא השביעית לפרשות חומש שמות, והראשונה בין ארבע פרשות העוסקות בתוכניות להקמת המשכן והכנת כליו ובמימושן של התוכניות, הלכה למעשה (פרשות תרומה, תצוה, ויקהל ופקודי). אחרי הפרשות הרבות שהתמקדו בסיפור העלילה של עם ישראל (ממשפחה לשבט, ומשבט לאומה), ואחרי פרשת יתרו ופרשת משפטים, שהתמקדו ברעיון של הציווי האלוהי ואורחות החיים הנגזרים ממנו – ממקדת פרשת תרומה את תשומת הלב שלנו ביסוד נוסף ומרכזי של החיים הדתיים והחיים הקהילתיים: המעשה הפולחני והטקסי.

קריאת הפרשה אינה קלה. היא עמוסה בפרטים טכניים של המשכן וכליו, ואלו רק מעצימים את תחושת הריחוק של הקורא והלומד בן ימינו, הממעט בחשיבות המעשה הפולחני. תחושה זו הייתה ככל הנראה גם נחלתם של בני דורות עבר. זן הסיבה אולי לכך שבמרוצת הדורות הזמינה הפרשה קריאה יצירתית, שביקשה למצוא בפרטים המדוקדקים משמעויות ותובנות המשתרעות אל מעבר למפרט הטכני של המשכן.

במעין משחק מלים ניתן להציע כי בלי מדרש ופרשנים, רבים ניסו להפוך את המפרט הטכני למפרט תכני. אנסה לעשות זאת גם אני ביחס לכלי אחד של המשכן, החשוב מכולם – ארון הברית.

על עץ וזהב

השבוע הלך לעולמו חתן פרס ישראל דוד רובינגר, שצילומיו ותמונותיו הם ספר הפנים האמיתי של החברה הישראלית ושל מדינת ישראל. בתוכניות רדיו וטלוויזיה רבות עסקו בתמונותיו המפורסמות: מתמונת שלושת הצנחנים הניצבים ליד הכותל המשוחרר בעיצומה של מלחמת ששת הימים ועד לתמונותיו האלמותיות של דוד בן גוריון.

הבוקר באחת מהתוכניות הזכירו שתי תמונות פחות מוכרות של הצלם והאמן. את שתיהן מצאתי לאחר מכן בביתי באחד מהספרים שתיעדו את עבודתו. בשתי התמונות מככב ראש ממשלתה השישי של מדינת ישראל, מנחם בגין, שהשבוע מלאו 25 שנים לפטירתו (ד' אדר ב' תשנ"ב). באחת רואים את תמונתו של ראש הממשלה מתכופף על מנת לסייע לרעייתו עליזה ז"ל להכניס רגלה לתוך הנעל בעת טיסה לביקור רשמי. בשנייה, גם היא בעת טיסה, רואים את ראש הממשלה תופס תנומה על שני מושבי מטוס צמודים, עם רגליו חצי מקופלות וכרית פשוטה תחת ראשו.

חשבתי על שתי התמונות הללו של דוד רובינגר ז"ל בעת שקראתי את פסוקי הפרשה המתארים את החפץ הראשון של המשכן עליו מצווה משה: ארון הברית – ארון העדות.

"וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ. וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ, וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב" (שמות כה י-יא)

הארון, משכנם של לוחות הברית, נעשה מעץ, שצופה זהב מחוץ ומבפנים. לנוכח כמויות הזהב הרבות הנזכרות בפרשה, סביר להניח שניתן היה לצקת את הארון כולו מזהב, כראוי לחפץ המקודש ביותר במשכן – משכנם העתידי של הלוחות. מה ניתן ללמוד מהשילוב בין העץ והזהב? אולי ברוח תמונותיו של דוד רובינגר ובמיוחד ברוחו של רה"מ מנחם בגין ניתן לקרוא את תיאור ארון העץ מצופה הזהב כסמל לדרכם הראויה של מנהיגים, המתייצבים בלב המשכן (לא סתם מכונה ביתה של הכנסת בשם משכן הכנסת).

מנהיגות זקוקה לסוג מסוים של הוד והדר ואפילו של גינוני שררה. הללו מבטאים ומטפחים יחס של כבוד, כובד ראש ורצינות. על כך אמרו כבר חז"ל: "מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול" (בבלי, קידושין ל"ב ע"ב).

כתלמידה ואחד ממנהיגיה של הציונות הרוויזיוניסטית, מנחם בגין האמין בתורה הזו והיה ממבטאיה המובהקים. עם זאת, מבחנה האמיתי של המנהיגות הוא האם גינונים אלו הם מהותה של המנהיגות או ציפוי חיוני אך חיצוני לה בלבד. מדרש דברים זוטא מציע שהארון נבנה מעץ "לפי שהתורה נקראת עץ חיים". יש המציעים שהזהב הנוצץ ראוי לסמל את תוכנו של הארון ושל תכולתו. המדרש מציע שדווקא העץ, הנסתר מהעין, מסמל את המהות האמיתית.

ההבחנה בין מנהיגות שגינוניה הם כל שדרתה לבין מנהיגות שהגינונים הם מעטפת חיצונית לתוכן של ממש ולצניעות היא אותה האבחנה בין ארון הברית מצופה הזהב לבין עגל הזהב שכולו זהב.

בצוואתו ביקש מנחם בגין שיקברוהו בהר הזיתים בקבר פשוט ולא בחלקת גדולי האומה בהר הרצל. רבים וודאי יסכימו שגם הבקשה הזו ל"ארון קבורה" מעץ ולא מ"זהב" סמלה את גדולת מנהיגותו.

ומכיוון שגם השבוע הזה מסתיים עם הקלטות של מנהיגים, הנה עוד מדרש נפלא על הארון, המתמקד הפעם דווקא בציפוי הזהב מחוץ ומפנים:

"'מבית ומחוץ תצפנו' – לפיכך הארון מצופה זהב מבית ומחוץ, לומר לך שתלמידי חכמים צריך שיהא תוכו כברו…" (משנת ר' אלעזר פרק י"ג)

הלוואי שנזכה לעוד הרבה תמונות של מנהיגים הנרדמים להם על שני מושבי מטוס צמודים והמתכופפים לסייע לנשותיהם לנעול את נעליהן. הלוואי ונזכה לעוד הרבה מנהיגים שתוכם כברם.

שבת שלום.

נ.ב חמש שנים לפני מותו בא דוד רובינגר לרחבת הכותל על מנת לצלם בעצמו (בגיל 86) שלוש מחברות קבוצת נשות הכותל בתמונת מחווה לתמונת שלושת הצנחנים. השבוע ציינו את ראש חודש אדר עם נשות הכותל ונוכחנו שוב כי המאמץ הוא לעולם לא רק "מחוץ" אלא גם "מבית". כתבה על תמונת הכותל החדשה התפרסמה ב-YNET. יהיה זכרו ברוך.


השארת תגובה

פרשת "משפטים": השאלה שכולנו צריכים לשאול

הנרייטה סולד. צילום: אלכנסדר גנן (מקור: ויקיפדיה)

הנרייטה סולד. צילום: אלכנסדר גנן (מקור: ויקיפדיה)

השבת שלנו מתהדרת השנה במספר כותרות. שבת "משפטים" על שם פרשת השבוע; שבת "שקלים" – הראשונה לארבע השבתות המיוחדות באזור חודש אדר; ושבת מברכין של חודש אדר, במהלכה מכריזים על ראש החודש שיחול בימים ראשון ושני בשבוע הקרוב.

דמים לו

פרשת השבוע, משפטים, היא קובץ החוקים התורני הראשון המופיע בתורה. הקובץ משתרע על פני כל שדותיו של המשפט ומבקש לקבוע את הנורמות המשפטיות בתחומי החיים השונים של היחיד ושל הקהילה, לרבות באמצעות הדין הפלילי והדין האזרחי-נזיקי. אחת המצוות בפרשה עוסקת בדינו של גנב, ובאופן אולי מעט מפתיע, גם בדינו של מי שפוגע בגנב:

"אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים. אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ. שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם. אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ. אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם" (שמות כב א-ג)

חז"ל והפרשנים המסורתיים בעקבותיהם קבעו שהפסוקים עוסקים בדינו של הגנב ובפיצויים שעליו לשלם, אבל גם בדינו של מי שהכה בגנב והרגו. לשיטת הפרשנים התורה קובעת כי מי שהורג גנב בשעות האור, נושא באחריות על הריגתו של אדם. לעומת זאת, אם הריגתו של הגנב נעשית בחשיכה, לא ניתן להרשיע את ההורג וליחס לו כוונה של נטילת חיי אדם.

הפרשנים נחלקו בשאלה האם מדובר ממש בהבחנה בין חושך לאור או שמא יש כאן ביטויים מליציים להבחנה בין מצב בו ניתן היה להבין שכוונתו של הפורץ רק לגנוב רכוש ובין מצב בו היה חשש סביר שהוא מבקש לפגוע בגופו של הזולת. נורמה בסיסית זו, הקובעת שגם לגנב ולפושע חיים שיש לתת את הדין על לקיחתם, התקבלה בחלק משיטות המשפט המערביות מאות שנים רבות לאחר שהתקבעה בדין התורני.

זכות הקניין מוגנת היטב בתורה. קדושת החיים עולה עליה לאין שיעור.

חשבתי על הדין התורני בסוגיית דמי חייו של הגנב ועל הדיון ההלכתי סביבו כשהתחדשו הכותרות סביב פרשת "אום אל חיראן" ומותם הטראגי של שוטר ואזרח. עיקר הדיון נסב סביב הודעות המפכ"ל והשר אחרי האירוע ובדרישה שיתנצלו. מעט מדי דיון הוקדש לאירוע עצמו ולצעדים שנדרשים על מנת להבטיח שלא יישנה.

פרשת השבוע שלנו (וגם המשפט הפלילי הישראלי) מכירה בעובדה שישנן טעויות ואסונות יכולים להתרחש, כאשר צד אחד מפרש לא נכון את כוונותיו של הצד השני. האם זה היה המקרה באום אל חיראן ותו לא, או שמא דבר עמוק יותר מסתתר בסיטואציה הזו – שחיקת ההכרה בקדושת חיי האדם וקלות הלחיצה על ההדק? לא הייתי במקום, ואיני שם עצמי בנעליהם של השוטרים שנטלו חלק באירוע, והלוואי והדברים ייחקרו ויתבררו עד תום,  אבל את השאלה האם החברה הישראלית שוכחת את ההקפדה בקדושת חיי אדם צריכים כולנו לשאול.

פסק הדין במשפטו של אלאור אזריה ביקש להציב סימן קריאה בדיון הזה. גזר הדין שניתן השבוע עמעם אותו.

את הדיון הזה אנחנו חייבים לקיים כדי שידיה של החברה הישראלית יהיו נקיים ככל שניתן מדמים.    

והיה כי יצעק אלי

חלקה הגדול של פרשת משפטים מוקדש כאמור לקובץ החוקים. כדרכם של קובצי חוקים לשון הפרשה רזה ותכליתית. כל אחד מהחוקים זוכה לתיאור תמציתי ומכוון מטרה. מעט מאוד מילות רקע, שימוש חוזר במבני משפטים, קמצנות בפרטים. אחד מהחוקים יוצאי הדופן נוגע לשעבודם של בגדים לנוכח חוב:

"אִם אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִוא כְסוּתו לְבַדָּהּ. הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ. בַּמֶּה יִשְׁכָּב? וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי"

תחת הצגת החוק היבש בלבד – יש להשיב בגדים משועבדים לעני לעת ערב – בוחרת התורה לצאת לרגע מהשיח המשפטי ולהזכיר לנו כי בבני אדם אנו עוסקים. במעין לחיצה עיקשת על פעמון, מדגישה התורה כי זו היא הכסות היחידית, השמלה לעורו של העני, וכי במה ישכב אם לא תוחזר. מצוות החזרת השמלה החבולה מזכירה לנו כי מאחורי החוקים ניצבים אנשים, וכי לעתים עלינו להזכיר לעצמנו לטובת מי נועדו אותם החוקים. המלים "והיה כי יצעק אלי" התכלו במחשבתי כשראיתי יחד עם רבים את התמונות הקשות מבית האבות בחיפה.

האם נשמע לאורך זמן, או שמא גם הפעם שגרת חיינו המטורפת תאטומנה את אוזנינו מחדש?

לספר את הסיפור במלואו

השבוע, ביומו האחרון של חודש שבט, נציין את יום המשפחה הישראלי. היום (במקורו – יום האם) נקבע בתאריך הולדתה של הנרייטה סאלד, אם עליית הנוער, מייסדת "הדסה" ומי שהניחה את היסודות למערכת העבודה הסוציאלית ביישוב העברי.

בהיסטוריוגרפיה הציונית נשמטה העובדה שסאלד הייתה גם ממובילות המהלך לשיוויון בין גברים ונשים בזירה הדתית והרוחנית. טרם עלייתה לארץ התה לאשה הראשונה שלמדה בבית המדרש לרבנים של התנועה הקונסרבטיבית בארה"ב (למרות שבאותם ימים לא הוסמכו נשים לרבנות). מכתבה לידיד בשנת 1916, בו היא דוחה את הצעתו שיאמר קדיש על אמה במקומה, בהתאם למנהג המסורתי, הוא מופת של קריאה להבטחת מקום שווה לנשים בעולמה של התפילה היהודית.

בראשית שנות העשרים, עם עלייתה לארץ, ויחד עם אישים נוספים ובהם הרב הרפורמי פרופ' יהודה לייב מאגנס, מייסד האוניברסיטה העברית, היא מייסדת מניין תפילה שוויוני בירושלים, בו נשים וגברים ונשים יושבים יחד, ונשים מובילות את התפילה וקוראות בתורה.

כך כתבה באחד ממכתביה:

"פעם אחת בשבת בבוקר, כאשר הלכתי לבית כנסת בירושלים יצרתי מהומה. השמש התרגש מאוד לראות אישה בתפילה וכיוון אותי לחדר הנשים, שם היה שולחן קטן ומלא אבק. לאחר דקות ארוכות הוא הביא כיסא ישן ורעוע עבורי. החדר היה מופרד מהקהילה על ידי וילון שכיסה דלת צרה. למזלי היה רווח בין הדלת לווילון כך שיכולתי לראות את רגלי המתפללים כדי לדעת באיזה חלק מהתפילה הקהילה נמצאה…

"…יצרנו קהילה שנפגשה בביתו של אחד מן החבורה. גברים, נשים וילדים התפללו יחדיו כאשר כל אחד נוטל חלק בהתפילה, אפילו בקריאת התורה. התקווה היא שעם הזמן הדבר הזה יחד עם מקומות נוספים יתפתחו לתפילות ופולחן שיספקו את הצרכים של מי שמעוניין בתפילה מסודרת וציבורית"

שבת שלום, הלוואי שיהיו בה רק בשורות טובות.


השארת תגובה

פרשת "יתרו": הקשרים אקטואליים למציאות משוגעת

שנים מצאתי את עצמי מנסה לענות לשאלות של חברי האמריקאים על הפוליטיקה הישראלית ה"משוגעת"; עכשיו הגיע תורי להיות זה ששואל את השאלות ראשון. כך או כך, כאן וגם כאן, אתגרי המנהיגות ושאלת התכונות הנדרשות ממנהיגים הפכו לנושא החם.

באופן לא מפתיע, גם לפרשת השבוע שלנו, פרשת מעמד מתן תורה, יש מה לתרום לשיחה.

אנשי חיל במשפטים

עוד לפני מעמד מתן תורה פוגש משה ביתרו חותנו, הבא למחנה ישראל יחד עם ציפורה בתו, רעיית משה, ושני ילדיה, גרשם ואליעזר. בהסתמך אולי על ניסיונו ככהן מדין, מציע יתרו למשה למנות שרי אלפים, מאות, חמישים ועשרות שחלקו עמו את נטל המשפט וההנהגה וישפטו את העם:

"וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ" (שמות יח כב)

בדברי העצה לא שוכח יתרו לתת סימנים באנשים שייבחרו:

"וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל, יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת, שֹׂנְאֵי בָצַע…" (שם, שם כא)

בפרשנותו לפסוק זה בוחר הרמב"ן להדגיש כי הכוונה בביטוי "אנשי חיל" אינה לאנשים היכולים לפקוד על חילות הצבא, אלא לאנשים שיש בהם גבורה, חכמה, זריזות, ויושר למלאכת השיפוט:

"וטעם 'אנשי חיל' – אנשים ראויים להנהיג עם גדול, כי כל קיבוץ ואוסף ייקרא חיל, ואיננו ביוצאי צבא המלחמה בלבד… והנה, יקרא איש חיל במשפטים – החכם, הזריז והישר…"

בשבועות האחרונים, מערכות המשפט בשתי המדינות מצאו עצמן תחת מתקפה גדולה. פרשת יתרו מזכירה את הצורך באנשי חיל במשפטים; שופטים אשר לא יפחדו מאימת המתקיפים אותם.

מידה של ענווה

התכונה הרביעית של המנהיג בה מדבר יתרו היא שנאת הבצע. רוב בעלי המדרשים והפרשנים קשרו תכונה זו להיעדר תאווה לרכושו של הזולת ולשנאת השוחד. מדרש המכילתא לספר שמות מציע את הפרשנות המפתיעה הבאה:

"רבי אלעזר המודעי אומר: שונאי בצע – אלו שהן שונאין ממון עצמן. אם ממון עצמן שונאין, קל וחומר ממון חבריהם"

שונא הבצע, לפי פרשנות זו, הוא מי שליבו גס בממון שלו עצמו. לא ריסונה של התאווה לממונו של הזולת נדרשה מהמנהיג או השופט, כי אם עמדה המפחיתה מאד בחשיבות שהוא מעניק לרכושו ולמעמדו החומרי. על פי פירוש זה, לא די לנו במנהיגים היודעים שלא לחמוד את אשר אינו שייך להם. עניין זה כבר כלול מאליו בדרישה שיהיו "יראי אלהים ואנשי אמת". שנאת הבצע אמורה להבטיח שתהיה בהם מידה של צניעות, מידה של ענווה, מידה של מבוכה אם יש בידם ממון רב.

מבט חטוף על כותרות העיתונים ואתרי החדשות מהשבוע החולף מלמד כמה אנו רחוקים מעמידה ברף שמציבות שתי הפרשנויות למושג "שונאי בצע"; ומה הפלא?!? כשמנהיגות מתקשרת בנהנתנות ובאהבת הממון וכל מה שנרכש באמצעותו, אזי מי שאין בידו ממון אך יש לו את עוצמת המנהיגות, מרשה לעצמו את שאינו שלו בדין.

מפסגת ההר אל ראש המזבח

במרכזה של פרשת יתרו – קולות וברקים. מעמד הר סיני מתואר כאירוע דרמטי מלא אפקטים של עשן, רעש ואש:

"וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה בָּאֵשׁ, וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד. וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד…" (שמות יט יח-יט)

מתוך שכך, מעניין לראות כיצד נחתמת הפרשה במעין "קול ענות חלושה" במצווה העוסקת בבניית מזבח אדמה ומזבח אבנים שאינן מסותתות:

"מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי, וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ, בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ. וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית, כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ…" (שם כ כ-כא)

רגע לאחר מעמד הר סיני הדרמטי, מדגישה התורה כי עבודת האלוהים, דינה להיעשות בצניעות. אם היה מי שחשב בעקבות כל ה"קולות והברקים" שכך צריכה להראות התייצבותו הרגילה של האדם לפני האלוהים, באה התורה ומדגישה: מזבח אדמה ומזבח אבנים שאינן גזית. בקיצור: "הצנע לכת עם אלהיך".

בימים שבהם כל מנהיג עסוק בלהקיף עצמו ב"קולות וברקים", טוב להיזכר בלקח הזה ולהזכיר אותו.


השארת תגובה

פרשת "בשלח": קריאת הכיוון הערכית של ט"ו בשבט

שקדיות טו בשבטשבת פרשת "בשלח" זכתה במסורת היהודית לכינוי "שבת שירה", על שם שירת הים הניצבת במרכזה. באופן בו מסודר הלוח העברי מצוינת שבת זו מדי שנה, בסמיכות לט"ו בשבט. השנה הזו חל ראש השנה לאילנות בשבת עצמה.

עת לדבר ועת לזוז קדימה

אחד המדרשים הידועים על פרשת "בשלח" נוגע לפסוק:

"וַיֹּאמֶר יי אֶל מֹשֶׁה: מַה תִּצְעַק אֵלָי, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (שמות יד טו)

בגרסה המופיעה בתלמוד הבבלי נכתב כך:

"באותה שעה היה משה מאריך בתפילה. אמר לו הקב"ה: ידידי טובעים בים ואתה מאריך בתפילה לפני?!? אמר לפניו: ריבונו של עולם, ומה בידי לעשות? אמר לו: דבר אל בני ישראל ויסעו" (מסכת סוטה לז ע"ב)

בשבועות האחרונים אני חושב על המדרש הזה לא מעט. רבים מאיתנו מוטרדים מאוד ממה שמתרחש בזירה הציבורית ומהכיוון בו צועדת החברה הישראלית. לא אחת יש לי תחושה שבדומה למשה, אנו מאריכים במלים, ומקצרים במעשים. על יסוד המדרש, ניתן להציע שאנחנו מרבים ב"תפילה" וב"צעקה" בדפי הפייסבוק שלנו, ומהססים לנוע קדימה ולעשות מעשה. ממש כשם שהמדרש מציע שאלוהים אמר למשה שהגיע הזמן לעבור מדיבורים למעשים, וממש כשם שמדרש אחר הציע שהים לא נבקע, אלא לאחר שנחשון בן עמינדב קפץ למים הגועשים, גם אנחנו (לרבות כותב שורות אלו) צריכים לקצר בדברים ולהבין שהגיעה העת לעשייה ולפעולה.

על אוטופיה, צדק חלוקתי ופירותיו של העץ הישראלי

לאחר שירת הים, ממשיכה הפרשה בפרשת המן, אותו מזון נסי שלווה את בני ישראל במדבר במשך ארבעים שנים. התורה מלמדת כי כל אחד מבני ישראל זכה למן בדיוק בכמות שנדרשה לו על מנת לכלכל את בני משפחתו. עומר של מן לכל נפש.

באופן לא מפתיע מספרת הפרשה שהיו כאלה שאספו הרבה יותר, והיו אחרים שאספו פחות מדי. בדרך פלאית, בסופו של הלקט, מצא כל אחד את עצמו עם הכמות שראוי היה שיאסוף מלכתחילה:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵיהֶם: הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לָכֶם לְאָכְלָה. זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יי לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ, עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת, מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם, אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ. וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט. וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה, וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר; אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ". (שמות טז טו-יח)

מסעם של בני ישראל אל הארץ המובטחת נפתח בחלוקה שיוויונית וצודקת של המשאב הציבורי, מעין מציאות של "כל אחד לפי צורכו וכל אחד לפי יכולותיו". מתוך מודעות לטבעם של רבים מבני האדם, מציעה התורה שהדבר חייב התערבות אלוהית ומעשה של נס. במציאות החיים הרגילה, כידוע, קשה הרבה יותר לרסן את תאוות הליקוט ואגירת העושר, כמו גם להעצים את זה שידו אינה משגת.

כפי שכבר נכתב, פרשת המן ויתר ענייני פרשת "בשלח" נקראים תמיד בסמוך ליום ט"ו בשבט, או ביום החג עצמו, אם הוא חל בשבת. מקורו של יום ט"ו בשבט טמון בשנת המס העברית הקדומה ובדרך שבה חושבו המעשרות שנלקחו מיבול המטעים מדי שנה. התורה, המשנה והתלמוד הירושלמי מתארים בפנינו את מערכת המס הקדומה, בה המעשרות שמשו לתמיכה במוסדות הכהונה והמשפט (מעשר ראשון), לטיפוח הסולידריות הלאומית והזיקה לירושלים (מעשר שני) וכמובן – לתמיכה באלו שידם אינה משגת (מעשר עני). במובן זה מסמל טו בשבט את המאמץ המשותף לגשר בין מציאות החיים התחרותית, כפי שמתגשמת פעמים רבות, לבין החזון האוטופי של "ולא העדיף המרבה, והממעיט לא החסיר".

משנותיו הראשונות של המפעל הציוני הפך ט"ו בשבט לאחד הסמלים הבולטים של ההיאחזות בארץ וחידוש הריבונות של העם היהודי על חייו. נטיעת העץ הפכה לסמלו של החג ולסמל המאמץ הלאומי. העיון בתפקידו המקורי של ט"ו בשבט והצבת פרשת המן כמעין קריאת כיוון ערכית, מזכירים כי מבחנה הגדול של הריבונות שלנו הוא לא מספר העצים הנטועים אלא כיצד אנו מבטיחים שלא רק ה"מרבה" אלא גם ה"ממעיט" ייהנה מפירותיהם.

שבת שלום וחג אילנות וצדק חלוקתי שמח.

 


השארת תגובה

פרשת בא: שבירתו של קשר השתיקה

פרעהפרשת "בא", השלישית לפרשות ספר שמות, ממשיכה את סיפור מכות מצרים ומתארת את ליל היציאה מארץ המקלט שהפכה לבית עבדים. בין המפרשים היו ששאלו מדוע מסורת החלוקה של התורה לפרשות חצתה את סיפור עשר המכות. שבע הראשונות בפרשת "וארא"; שלוש האחרונות – ארבה, חושך ומכת בכורות – בפרשה שלנו. אחד ההסברים מצביע על כך ששלוש המכות האחרונות קשורות בחשיכה ובחוסר יכולת לראות. על מכת הארבה נאמר:

"וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת הָאָרֶץ" (שמות י ה)

מכת חושך – כשמה כן היא; ועל מכת בכורות נאמר:

"וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה… וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה" (שם יב כט)

על פי כיוון פירוש זה, שלוש המכות האחרונות מסמלות עידן של עיוורון ושל חוסר יכולת לראות את המציאות כהווייתה.

עיוורונם של מנהיגים

על השאלה מיהו זה שלקה בעיוורון, משיבה הפרשה בפסוקיה הראשונים תשובה נחרצת.

"וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו: 'עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ? שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת יי אֱלֹהֵיהֶם! הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם?'" (שם י ז)

העם רואה ומבין; מנהיגם עיוור, סרבן וקנאי. עניין זה נזכר גם בהמשך, כאשר הפרשה מתארת כיצד בני העם והקרובים לפרעה דווקא הכירו בגדולת משה:

"גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם" (שם יא ב)

עבדי פרעה והעם הכירו באיש ובמנהיגותו; פרעה עצמו לא נזכר בהקשר זה. אם בפרשת "שמות" מסופר כיצד פנה פרעה אל העם בעניין שעבודם של בני ישראל בראשית הדרך, אזי בפרשת "בא" אוזנו כבר אינה כרויה לרחשי העם, לעמדותיו ולתחינותיו.

פרשת השבוע מזכירה לנו כי על פי רוב אנו מבקשים לאתר אצל מנהיגינו יכולת ראייה למרחוק, הבנה מעמיקה של המציאות ויכולת ניתוח, אך פעמים רבות הכוח והשררה פועלים דווקא בכיוון ההפוך. אנו חיים היום בעידן של כמיהה למנהיגות חזקה, כזו שאינה עושה חשבון. פרשת השבוע שלנו רומזת כי זו בדיוק המנהיגות שמרבה ללקות בעיוורון.

החירות לספר את הסיפור

במרכזה של הפרשה ניצב ליל היציאה ממצרים וההכנות לקראתו. פסוקי הפרשה משלבים את פרטי העלילה עם הציווי לחוג את חג הפסח לדורותיו. חז"ל ופרשני המקרא המסורתיים עמלו על מנת להבחין בין הציוויים הנוגעים ל"פסח מצרים" (ליל היציאה) לבין הציוויים של "פסח דורות", הנוגעים לחג האמור לשמש "מצבת זיכרון" לאותו לילה גורלי. ביקורת המקרא הציע כי שילוב העלילה עם הציווי לדורות נובע מעריכה של מקורות תורניים שונים. התורה והפרשנות המסורתית מציגות אותן כמארג אחד. בכך הן מייצרות מהלך עלילתי בו חלק מההכנה ליציאה ממצרים היה העיסוק והדיון בדרך לשמר את הזיכרון לדורות.

לפי תיאוריה של העלילה, בני ישראל לא המתינו ליציאתם ממצרים ולהצלתם מידי המצרים על מנת להתמודד עם השאלה כיצד מנציחים את אשר אירע. ההתמודדות הזו הייתה חלק מהותי מן היציאה עצמה מהשחרור מכבלי השעבוד.

במובן זה פרשת "בא" מציעה לנו כי היבט מהותי וייסודי של החירות הוא הזכות לעצב את הזיכרון האישי והמשותף ואת הסיפור המונחל מדור אחד לזה הבא אחריו. על אותו המשקל, השעבוד עומד בתוקפו כל עוד האדם אינו יכול לספר לעצמו ולסובביו את סיפורו. בשנים האחרונות עוסק השיח הישראלי לא מעט בשבירתו של קשר השתיקה בו נקשרו שפתותיהם של ניצולי השואה. על פי רוב מתמקד השיח בצורך לנצל את השנים האחרונות על מנת להנחיל את הסיפור לדורות הבאים. פרשת בא, שעוסקת ברעיון ההנחלה מדור לדור, מציעה עוד קודם לכך, ששבירתו של קשר השתיקה חיונית לתודעת החופש והשחרור.

הסיפור והעדות אינם מחזירים את המספר למקום הנורא ולזמן המצמית, אלא דווקא מעניקים לו את תחושת השחרור במובן העמוק ביותר. היכולת לספר הופכת לתחנה הכרחית במסע אל החופש. מבלי לייצר חס וחלילה השוואה כל שהיא, ההבנה הזו שהסיפור כשלעצמו משבר את כבלי השעבוד והפחד, נכונה לאין ספור התמודדויות של קורבנות פגיעה ואלימות שחיים בקרבנו וסיפורם עוד לא הושמע; היא נכונה לא פחות לקהילות ולקהלים ישראלים, שהשלמת מסעם אל עבר הארץ המובטחת, מחייב מתן מקום לסיפור, לנרטיב ולזיכרון שלהם, גם שהוא צורם לחלק מן האוזניים.

מי משתתף בסיפור?

ממש כשם שפרשת "בא" מלמדת אותנו שהיכולת לספר את הסיפור היא חלק מהיציאה מבית העבדים ולא מהלך שמתרחש רק לאחר שהסתיים השחרור מן הכבלים, כך היא גם אומרת לנו דבר חשוב על מי משתתף באותו הסיפור. מן המפורסמות שהתורה חוזרת פעמים רבות (36 ליתר דיוק) על מצוות אהבת הגר והפגנת יחס אוהד והוגן כלפיו. המעניין הוא שהפעם הראשונה מופיעה בפרשה שלנו, המתארת את ימיהם האחרונים של בני ישראל במצרים.

עוד בתוך חווית השעבוד, בעיצומם של הימים בהם הזר הוא אויב, מצטווים בני ישראל:

"תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם" (שם יב מט)

יתרה מכך, ציווי זה נאמר לראשונה ביחס לקורבן הפסח ולמערכת הטקסים והמעשים שנועדה לספר את ה"סיפור הישראלי" הייחודי. במובן זה מציעה פרשת "בא" כי לא רק היכולת לספר את הסיפור היא שלב הכרחי בדרך אל החירות, אלא גם ההחלטה לשתף בו אחרים. מי שאינו מסוגל לתת לזר מקום בתוך הסיפור, נושא עמו עדיין את צלקות השעבוד לעומקן.

כאשר התורה מדברת על הימים בהם סיפור היציאה ממצרים מסופר על ידי בני חורין אמיתיים, אחד המבחנים לחירותם הוא היכולת לתת לגר ולזר מקום באותו הסיפור.

שבת שלום.


השארת תגובה

פרשת שמות: רגעים קטנים של מנהיגות

mosesstrikingtherock_grebberמעטות הפרשות בתורה בהן מככבת רשימה כה ארוכה של דמויות (בעיקרן נשים) המגלות יוזמה, תושייה ואומץ כמו בפרשת השבוע שלנו, פרשת "שמות". ראש וראשון להן הוא כמובן משה, אך עוד קודם להכתרתו כשליח האל וכמנהיג העתידי של בני ישראל אנו פוגשים ביוכבד ובמרים, בשפרה ובפועה, בבת פרעה, בציפורה וביתרו. כולם מתבלטים ברגעים קטנים של מנהיגות ושל צעידה אל קדמת הבמה. למולם מתייצבת דמותו של פרעה, המלך שלא ידע את יוסף, המוביל את עמו לשעבד את בני ישראל ולמרר את חייהם.

פני הדור ופני מנהיגיו

פסוקיה הראשונים של הפרשה מתארים כיצד שעבודם של בני ישראל נשען קודם לכל על פנייתו של פרעה לבני עמו במסר חריף ומעורר פחד:

"וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה; וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ" (שמות א ט-י)

פרעה, שליטה הבלתי מעורער של מצרים, זה אשר על פיו יישק כל דבר, נזקק לעמו, לתמיכתם, לדעת קהל האוהדת שלהם ולשיתוף פעולה מצדם על מנת להוציא לפועל את תוכניתו. ממש כשם שרשימת אנשי השורה שגילו מנהיגות, תושייה ואומץ לב מקדימה את הופעתו של משה כמנהיג החדש של העם וכמבשר הגאולה, כך גם מהלכיו של פרעה לא מתרחשים רק בחצר המלוכה אלא גם ב"כיכרה וברחובה של העיר". למנהיגים יש השפעה מכרעת על דרכן של אומותיהן, אך הם לא פועלים בחלל ריק.

ההיסטוריה נוטה למקם, ובצדק לא מבוטל, את האחריות להצלחה או לכישלון, לבחירה בטוב או ברע על כתפי המנהיגים. פרשת שמות מזכירה כי האחריות הזו מתחלקת גם בין הרבה זוגות כתפיים אחרים. המוני מצרים היו שותפים למהלכיו של פרעה כשם שנשים ואנשים אמיצים רבים הכשירו בעבור משה את הדרך. בשבוע בו כותרות העיתונים עסקו שוב בדמותה של המנהיגות הישראלית, ובשעות בו נערכים חילופי המשמרות בבירת העולם החופשי – טוב לזכור שלא רק פני הדור כפני מנהיגיו, אלא גם פני המנהיגים הם כפני הדור.

ומה יהיו פניו של הדור? זו שאלה שהתשובה אליה ניתנת על ידי כל אחד ואחת מאיתנו. 

המדרון החלקלק

כשם שראשיתה של הפרשה מלמד אותנו שיעור חשוב על הזדקקותם של החזקים שבמנהיגים לשיתוף פעולה מצדו של ההמון, כך היא גם מלמדת אותנו את האמת הכואבת על המדרון החלקלק עליו ניצבים, לא אחת, עמים וחברות. במספר מצומצם של פסוקים מתארת הפרשה תהליך של הידרדרות ערכית ומוסרית מהירה, המתחילה בצעדים מדודים של דיכוי והדרה ומסתיימת בגזירה על הריגת הבנים.

פרעה לא ניגש אל עמו בראשית הדרך עם בשורת ההרג, אלא "רק" עם הקריאה לנקוט בצעדי הגנה, שימנעו מבני ישראל לחבור לאויבי הממלכה. דרך "שרי המסים" ו"ערי המסכנות", עבודת הפרך ומירור החיים, מידרדר העם המצרי מהרצון להתגונן מפני בגידה אפשרית לעמדה הרצחנית.

פרשת שמות, ועמה פרקים אדירים וקשים בהיסטוריה היהודית, קוראים לנו להיות רגישים מאין כמונו לסכנת המדרון החלקלק.

צדק לכל

בניגוד לבחירתו של אלוהים באברהם, פרשת שמות מספקת לנו סימנים המעידים על כישרונו של משה להנהגה העתידית של העם ולהוצאתו מבית עבדים. ראש וראשון שבהם הוא חוסר הנכונות לשתוק אל מול העוול. בשלושה אירועים הבאים זה אחר זה, מתארת התורה את תכונתו זו של משה: הצלתו של האדם העברי מפני המצרי המכה בו; התערבותו בריב בין שני האנשים העבריים (שמובילה לבריחתו ממצרים); והתייצבותו של משה לצד בנותיו של יתרו וכנגד הרועים המבקשים לגרשן. באירוע הראשון מתייצב משה להגן על בן עמו מפני נוגש נוכרי. באירוע השני הוא מבקש להגן על בן עמו מפני בן עמו האחר המתואר כרשע. באירוע האחרון הוא מבקש להציל נשים זרות מפני אנשים זרים הקמים להרע להן.

כך מציעה לנו התורה שחתירה לצדק, הגנה על הזולת והתייצבות נגד הרוע אינן יכולות להתגלות רק בזירה אחת – זו הפנימית ביותר, בה אנו מבקשים להגן על הקרובים לנו מפני הרחוקים. גם במצב בו עניי עירנו קודמים, המחויבות להתייצב נגד עוול חייבת לבוא לידי ביטוי ביותר ממעגל אחד של חיינו.

לשמוע, לזכור, לראות ולדעת

תכונתו של משה להתייצב נגד העוול קשורה במישרין במוטיב נוסף המופיע לאורכה של הפרשה – היציאה מן האדישות, וההימצאות המתמדת במצב של האזנה למתרחש סביבנו. כך במעשיה של מרים, הצופה באח הקטן מבעד לקני הסוף, וכך ברגישותה של בת פרעה לקול הבכי של התינוק.

פרשת שמות מזכירה לנו כי עוד קודם להכרעתו של האדם לא לשתוק לנוכח המציאות הלא צודקת הוא נדרש להבחין בה ולזהותה כדבר בלתי ראוי. אולי בשל כך, מספרת לנו התורה שמשה ראה את הסנה הבוער מרחוק והדבר עורר בו סקרנות:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה (שמות ג ב)

מנהיג נדרש לראות את התמונה הגדולה, אבל מנהיגים גדולים באמת מסוגלים גם להבחין בהתרחשות הקטנה. הסנה הבוער היה בסך הכל שיח שבער. יכולתו של משה להבין כי יש כאן מראה גדול היא אשר העניקה לו את הרגישות להרמות היד ולמעשי העוול.

פסוקים אחדים לפני סיפור הסנה הבוער, מתארת התורה כיצד אלוהים מחליט "לרדת מן הגדר" ולפעול למען בני ישראל:

"וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֵּדַע אֱלֹהִים" (שמות ב כד-כה)

אלוהים שומע, ואז הוא זוכר. לאחר מכן הוא גם רואה ואז יודע. פעמים רבות אנחנו שומעים, ובכך נגמר הדבר. אנחנו שומעים – אבל לא זוכרים שהעניין נוגע לנו; שומעים – אבל מסרבים לראות; שומעים – אבל לא מוכנים להבין, להפנים ולדעת. בתוך כל מהומות השמפניה, הסיגרים והפגישות הלילות בין ברוני הכוח הפוליטי והתקשורתי התפרסם עוד דו"ח מטלטל של המועצה הלאומית לשלום הילד. ברעש שהקיף אותנו השבוע הוא נמשל לבכיו של תינוק קטן הבוקע מתוך תיבת גומא ששטה על פני המים.

האם נדע כבת פרעה לשמוע? האם נשכיל כאלוהים, לא רק לשמוע אלא גם לזכור לראות ולדעת?


השארת תגובה

פרשת ויחי: סגירת חשבון או סגירת מעגל

השבת הזו אנו נפרדים מספר בראשית, עם קריאתה של פרשת "ויחי". החומש הנפתח בבריאת העולם הפך תוך פרשות ספורות לסיפורה של משפחה אחת הצומחת אט אט ועם הרבה מסעות וייסורים, לשבט קטן. רק בחומש הבא, ספר שמות, תהפוך המשפחה לעם, והשבט לתריסר שבטים. בהקשר זה מציעה פרשת מציאה אקורד סיום הולם לסיפור המשפחתי – ברכת יעקב לבניו; הברכה שהוא מעניק לנכדיו אפרים ומנשה, שיש בה לראשונה בתורה שיח ומפגש של דור הסבים ודור הנכדים; וגם תיאורה הנפלא של הפרשה כיצד יוסף זוכה לראות גם נינים:

"וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים, גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף" (בראשית נ כג)

פרשת "ויחי" פותחת דווקא בתיאור פרידתו של יעקב ממשפחתו וסיפור מותו, אך במקום בו המסע המשפחתי ממשיך בחיוניות ובעוצמה, נמשכים חייו של אב המשפחה גם לאחר מותו.

סגירת מעגל למול סגירת חשבון

לא אחת ניתן לקרוא את ההפטרה, פרק הנביאים הנקרא בצמוד לפרשת שבוע, כמעין הצעה של חכמי הדורות לפרספקטיבה אחרת על הפרשה ולעתים אף כביקורת מרומזת. כך לדוגמה, ביום הכיפורים, מיד לאחר קריאת הציווי לעינוי הנגש ולכפרה הפולחנית על החטאים, נקראים דבריו הנוקבים של הנביא ישעיה הדורש תיקון חברתי ולא צום ועינוי גופני. בהקשר זה פרשת "ויחי" יוצאת דופן במידת מה. בניגוד לסיפור התיקון המשפחתי וסגירת המעגל המוצגת בה, חושפת ההפטרה את התככים והמחלוקות במשפחתו של דוד המלך בימיו האחרונים והמייסרים.

אל מול צוואת יעקב לבניו, שמרביתה דברי חיזוק ועידוד, צוואתו של דוד לשלמה בנו מלאה בהוראות לסגירת חשבונות ולנקם. פרשת השבוע שלנו וההפטרה שנקבעה לה מעמידות זה מול זה שני סיפורים ותרחישים משפחתיים. שניהם כללו פרקים רבים של סכסוך, קנאה, שנאה ואף הרמת יד איש על אחיו. האחד – זה של ההפטרה – מספר את הסיפור הקשה של אי ההיחלצות ממעגל הדמים המשפחתי. השני – זה של הפרשה – מלמד כי ניתן להביא תיקון ומרפא, גם במקום בו החשד והחשש לא נעלמים בקלות.

אחרי הסיפור הזה של סגירת מעגל תחת סגירת חשבון, מה טבעי יותר מלהכריז "חזק חזק ונתחזק".

להתברך ולברך

מרגע הופעתו של אברהם ודרך ברכות אלוהים ליצחק וליעקב, חוזר ספר בראשית על הרעיון שאחת הברכות הגדולות בהן יכול אדם להתברך היא שאחרים ימצאו בו ברכה ויתברכו על ידו. כך נאמר על שלושת האבות שאלוהים ברכם, בין השאר, שיתברכו בהם ובזרעם כל משפחות האדמה. גם פרשת "ויחי" חוזרת על הרעיון הגדול הזה, והפעם בעניינם של אפרים ומנשה ובעניינו של עם ישראל. יעקב מברך את נכדיו פעמיים. בפעם הראשונה הוא מברך אותם:

"הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (בר' מח טז)

בפעם השנייה הוא מברך אותם בכך שלדורות בני ישראל יברכו את ילדיהם בשמם:

"בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה"

בין הלכה לבין מנהג

המנהג לברך את הבנים בערב שבת וחג בעזרת שמם של אפרים ומנשה, שיסודו בפרשת השבוע, מאיר היבט נוסף של החומש הראשון. בניגוד לארבעת החומשים האחרים ספר בראשית כמעט ונעדר ממצוות. למעט מצוות המילה והאיסור על אכילת גיד הנשה, כל יתר תרי"א המצוות מופיעות בחומשים האחרים. במובן זה המנהג לברך את הבנים (והבנות בימינו) אינו שייך לעולם ההלכה והחוק אלא לעולם המנהג, הסיפור והמסורת.

אחד המאמצים הגדולים של האורתודוכסיה בדורות האחרונים היא להציג את ההלכה כזירתה המרכזית והכמעט בלעדית של היהדות. ניסיון זה הוא כה מובהק עד כדי כך היחס למנהג ולדבר הלכה הופך להיות זהה בקרב חוגים גדולים של שומרי מצוות. התנהלות זו אינה תלויה באוויר והיא נשענת על מאות שנים בהן ההלכה אכן הייתה הזירה המובהקת של החיים היהודיים, עם זאת ראוי לזכור שהשדות של המנהג, המסורת, הסיפור והזיכרון המשותף אינם פחות משמעותיים לזהות היהודית ובהחלט ניתן אחרי דורות רבים של דומיננטיות הלכתית לעצב יהדות שבה השדות האלה הם הזירות המרכזיות להתנהלותם של החיים היהודיים.

במסכת ברכות (דף ח ע"א) מופיעה אמירה של רבי חייא לפיה מיום שחרב בית המקדש אין לקדוש ברוך בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. פרשת "ויחי" וחומש בראשית כולו מזכירים עד כמה רחב עולמה של היהדות ועד כמה ההלכה היא רק אחת מזירותיו.

בין חיים לבין הפרידה מהם

פרשת "ויחי" היא גם אחד המקורות התורניים המלמדים אותנו ענייני פרידה מהחיים. הפרשה מלווה גם את יעקב וגם את יוסף ברגעי סיום חייהם. שניהם מבקשים להיקבר בארץ אבותיהם. יעקב נטמן במערת המכפלה לאחר מותו ובתום ימי האבל במצרים. ארונו של יוסף נטמן במצרים למשך מאות בשנים, עד אשר בני ישראל נושאים אותו עמם בצאתם מבית העבדים.

שבעת ימי האבל שקיים יוסף לזכר אביו עם הגעתם עם ארונו לארץ הם אחד המקורות למסורת שבעת ימי האבלות על אדם קרוב שמת. הפרשה ששמה מתמקד בחיים היא זו המפרטת יותר מכל פרשה אחרת את תהליך הפרידה של אדם מחייו ופרידת יקיריו ממנו. בכך אולי מזכירה לנו הפרשה שיחסן של משפחה וקהילה לחיים נמדד גם בדרך בה היא מתייחסת למתיה.

השבוע התפרסמה כתבה על הקשיים הרבים בהם נתקלים אנשים גאים וגאות ובני משפחותיהם למול חברות הקדישא. זהו רק עוד טפח מהמפגש הטעון של ישראלים רבים עם אותם גורמים המושלים על מרכיבים משמעותיים מתהליך הפרידה שלנו מאהובינו. 20 שנים עברו מאז חוקק החוק לקבורה אזרחית בישראל ועדיין חלק גדול מהציבור הישראלי אינו יכול להיקבר ולקבור את יקיריו בהתאם לצו מצפונו. המניע להתקנת החוק לא היה הרצון להתנער מהמסורת היהודית אלא רצון להתנער ממה שנתפס על ידי רבים מאיתנו כהתנהלות לא יהודית ולא ראויה של חברות הקדישא. יעקב ויוסף זכו שרצונם וצו מצפונם ואמונתם יכובדו לאחר מותם. לא פחות מכך מגיע לכל אחד ואחת מאיתנו.

שעות אחדות אחרי שהיוצר, האומן, המשורר והזמר היהודי והישראלי מאיר בנאי הובא לבית עולמו, נותר רק לבקש שיפתח בעבורנו שער הרחמים.

חזק חזק ונתחזק- שבת שלום.


השארת תגובה

פרשת ויגש: לשונם המתלהמת של שמעון ולוי לא ביטאה גבורה. להיפך

חגי בן ארי ז"ל

רס"ן חגי בן ארי ז"ל, שמילות קינת דוד – "מנשרים קלו ומאריות גברו" – כאילו ונכתבו עליו

פרשת "ויגש" מביאה לשיא את סיפור יוסף ואחיו. יהודה צועד קדימה מתוך שורת האחים, הניצבים מפוחדים לפני יוסף. הוא אינו מתוודה על מכירת האח הצעיר, אך לוקח אחריות על עתידו של האח הצעיר שנותר, בנימין, ומציע את עצמו לעבדות תחתיו. ליוסף די בכך והוא מתגלה לפני האחים בצעד המוביל לפיוס המשפחתי, למפגש המחודש עם האב הזקן ולירידת המשפחה למצרים.

יהודה אינו מתוודה כאמור עד הסוף. הוא אינו מגלה לאוזנו של נסיך מצרים את הסוד הנורא שהאחים נוצרים בלבם כל השנים, אך ליוסף די בכך שהוא מוכן לhטול את האחריות ולהקריב קורבן אישי. יהודה צעד צעד אחד קדימה; יוסף בוחר לפסוע גם הוא לעברו, למרות שהאח לא "הלך עד הסוף". פרשת ויגש מציעה שתהליך של פיוס והחלמה מחייב את כל המעורבים לצעוד צעד קדימה או אחורה, לצאת מאזור הנוחות ולחתור למפגש.

לפני שנים רבות שמעתי פרשנות שאינני יודע את מקורה המדויק על המנהג לפיו יש לפסוע שלוש פסיעות לאחור, ואז שלוש פסיעות קדימה בשעה שחותמים את תפילת העמידה ואת הקדיש במשפט: "עושה שלום במרומיו…".

מי שמבקש שלום ופיוס חייב לדעת גם לסגת לאחור וגם לחתור למפגש.

איזה הוא גיבור?

השבוע הובא למנוחות גיבור מבצע צוק איתן, מפקד סיירת הצנחנים, רס"ן חגי בן ארי ז"ל, שמילות קינת דוד – "מנשרים קלו ומאריות גברו" – כאילו ונכתבו עליו. יומיים לאחר מכן, התייצבו עשרות "גיבורים של ממש" בכיכר מול הקריה בתל אביב וברחבי הרשת המקוונת ואיימו על חייהם של שופטי בית הדין הצבאי ושל הרמטכ"ל. אוי לנו מגבורתם ועזות נפשם.

בפרשת השבוע מסופר כיצד יוסף בחר חמישה מאחיו על מנת להציג את המשפחה בפני פרעה:

"וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים וַיַּצִּגֵם לִפְנֵי פַרְעֹה" (בראשית מז ב)

מדרש בראשית רבה מציע כי המילה "ומקצה" מלמדת כי בחר את חמשת האחים מן הקצה של המשפחה, את חמשת האחים הפחות גיבורים. באופן מפתיע מציע המדרש כי בין חמשת האחים היו גם שמעון ולוי, שני האחים שטבחו באנשי שכם ואשר "תבעו" את כבודה של דינה בלשון התקיפה:

"הכזונה יעשה את אחותנו" (שם לד לא)

לשיטת המדרש לא הייתה באחים האלה גבורה. לשונם המתלהמת וידם הקלה על החרב לא ביטאו גבורה אלא את ההיפך ממנה. השבוע הזה הגבורה האמיתית נתגלתה בפסק דינה האמיץ של השופטת אל"מ מיה הלר. בכיכר מול הקריה התגלו רק שנאה ופחדנות.

איזו היא גיבורה?

למול שמעון ולוי, שאינם נכללים ברשימת הגיבורים, מצביע המדרש על הגיבורה הסודית של הפרשה – שרח בת אשר, נכדתו של יעקב ששמה נכלל ברשימת צאצאי יעקב היורדים מצרימה. בעלי המדרש והפרשנים שמו לב כי שמה נזכר גם ברשימת היוצאים ממצרים המופיעה בפרשת פנחס בחומש במדבר (במדבר כו מו). מכאן למד המדרש שסרח האריכה ימים מאות בשנים וזכתה גם להימנות לא רק על היורדים למצרים אלא גם על העולים ממנה.

על פי המדרש – סודותיהם של האבות, אמונתם והסימנים שניתנו לעתיד העם הופקדו בידיה של שרח, והיא גם זו שהצביעה בפני משה על המקום בו נטמן ארונו של יוסף.

דמותה של שרח בת אשר, כפי שנצבעה במדרש, היא אחת מאותן גחלים עמומות של עוצמה נשית הטמונות במסורת היהודית ובמדפיו של ארון הספרים שלנו. כמו שרח שחייתה מאות שנים, גם הגחלים הללו שרדו דורות של קריאה ופרשנות פטריארכליות. הדור שלנו הוא זה שזכה להפיח בהן רוח ולהדליק בהן מחדש את האש המחממת והמאירה.

במוצאי שבת ולמחרת היום נציין את תענית י' בטבת, שנקבעה לזכר ראשית המצור הבבלי על ירושלים בסוף ימי הבית הראשון. שנים אחדות לאחר השואה נקבע יום זה כיום הקדיש הכללי לזכר קורבנות השואה.

לפני חודשים אחדים התייצבה פרופ' צביה ולדן, בתו של הנשיא פרס, וקראה את הקדיש לזכר אביה המנוח. ברוח הצעידה המסורתית לאחור בחתימת הקדיש היא השתמשה בנוסח הנוהג בקהילות היהדות הרפורמית וחתמה במלים: "…הוא יעשה שלום עלינו, ועל כל ישראל ועל כל יושבי תבל".

קדמה לה באמירת הקדיש בפרהסיה רחלי פרנקל, שהתאבלה על בנה נפתלי ז"ל שנרצח על ידי מחבלים פחדנים שהגבורה מהם והלאה. את שתי תלמידות החכמים האלה הקדימה לפני מאה שנים הנרייטה סאלד, מייסדת הדסה וראשת עליית הנוער. כך היא כתבה לידיד אשר התנדב לומר במקומה את הקדיש על אמה המנוחה:

אני יודעת היטב ומכירה מה שאתה אומר על המנהג היהודי שבדרך כלל קדיש נאמר על ידי בנים זכרים או על ידי גבר אחר (והמנהג היהודי יקר מאד וקדוש בעיני). ברם אינני יכולה לבקש ממך לומר קדיש בעד אמי. פירוש הקדיש בשבילי הוא שהקרוב שנשאר בחיים מביע את רצונו וכוונתו בפרהסיא ובאופן בולט לקבל על עצמו את היחס לקהילה היהודית שהיה להורה שלו, וששושלת

הקבלה לא תינתק מדור לדור, כאשר כל דור מוסיף את החוליה שלו. אתה יכול לעשות כך לדורות של משפחתך. אני חייבת לעשות כך לדורות של משפחתי… לאמי היו שמונה בנות ואף לא בן אחד … כשאבי נפטר, לא הרשתה אמי לאחרים למלא את מקום בנותיה באמירת הקדיש ולכן אני בטוחה שאני מקיימת את רצונה כשאני מסרבת להצעתך.

הבו לנו גיבורות כשרח בת אשר, אל"מ מיה הלר, הנרייטה סאלד, רחלי פרנקל וצביה ולדן, קחו מאתנו את גיבורי "להב"ה" ו"לה פמליה" ושבתנו אכן תהיה שבת של שלום.


השארת תגובה

פרשת וישב: מחירה האיום של אלימות בתוך המשפחה

אלימות במשפחהפרשת וישב – שבמרכזה סיפור מכירתו של יוסף על ידי אחיו והורדתו למצרים – פותחת את העלילה המרכזית של עם ישראל בתורה: הירידה לגלות מצרים, השחרור nבית העבדים והמסע חזרה אל הארץ המובטחת. פרשת השבוע מלמדת על יוסף, החלוץ שהורד למצרים בעל כורחו, ו"הכין את הקרקע" לירידת המשפחה והשבט בהמשך הסיפור. הפטרת השבת מספר עמוס (אליה נתייחס בהמשך) מזכירה את היציאה ממצרים:

"וְאָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה לָרֶשֶׁת אֶת אֶרֶץ הָאֱמֹרִי" (עמוס ב)

בכך מהווה הקריאה בתורה ובנביאים השבת הזו מעין קדימון לסיפור המכונן של עם ישראל, זה שעיצב את ברית הגורל שלנו (בלשונו של הרב סולוביצ'יק); זה שגם אמור לעצב את ברית הייעוד שלנו כחברה המקיימת את הציווי: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים".

"לא תעמד על דם רעך"

שלושה מבני יעקב מככבים בפרשת השבוע: יוסף, יהודה וראובן. בשנים הראשונות ניתנים סימנים לא פשוטים בפרשה. על יחסו של יוסף לאחיו נאמר בפסוקה השני של הפרשה:

…"וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם" (בר' לז ב)

יהודה הוא זה אשר מציע לאחים למכור את יוסף לישמעאלים ומאוחר יותר חוטא גם כלפי תמר כלתו. בניגוד לשניהם מוצג ראובן כבעל המצפון, המציל את יוסף ממזימת האחים לרוצחו:

"וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו" (שם כא-כב)

תכניתו, כידוע, נכשלת. ברגע של חוסר תשומת לב או היפרדות מעל יתר האחים נמכר יוסף – וראובן מוצא את הבור ריק, כמתואר פסוקים אחדים לאחר מכן:

"וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו. וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא" (שם כט-ל)

סיפורו של ראובן, המפסיד בפועל את הבכורה לאחיו יהודה ויוסף, הוא תזכורת לכך שלא די בקולו של המצפון, אם זה אינו יודע להיות רועם לפרקים. ראובן מעמיד עצמו כמשתף פעולה עם אחיו; הוא מציל מידם את יוסף, אך מתחזה כשותף להתנכלותם לו. מצפונו ואומץ לבו מביאים אותו לעמוד מול האחים, אך לא להתייצב מולם. כוונותיו טובות ואמורות להוביל לתוצאה הראויה, אבל חוסר נכונותו להתעמת, להוכיח, לעמוד על שלו, לגלות מנהיגות מובילה אותו אל הבור הריק.

מהלכו של ראובן אינו מהלך של פשרה. הוא נועד להביא את יוסף בשלום חזרה לבית אביו, אלא שהתורה מזכירה לנו כי לעתים גם שיתוף פעולה מדומה עם הרע והבלתי ראוי עלול להוביל לתוצאות קשות. מנהיג חייב לפעול בתבונה, בתחכום, בפרגמטיות ולעתים בערמומיות, אבל ללא יכולת להציב גבולות אדומים, ולדעת מתי גם שיתוף פעולה למראית עין – דינו כשיתוף פעולה. חברה שאינה יודעת למתוח קו אדום ושאינה מפנימה שישנם דברים שאתם לא מתפשרים – אנה היא באה?!?

עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק

הזכרנו כבר את הפטרת השבת הלקוחה מתוך נבואתו של עמוס. ההפטרה מזכירה אמנם את היציאה מארץ מצרים ואת החזרה לארץ, אותה נאלץ יוסף לעזוב, אך הסיבה המרכזית בגינה נבחרה ההפטרה של השבת הזו היא פסוקי הפתיחה המפורסמים:

"כֹּה אָמַר יי עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ. עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם (עמוס ב ו)

מכל פשעיה של ממלכת ישראל, זו אשר נוסדה ושני מרכזים של עבודה זרה מפארים אותה (בית אל ודן), בוחר הנביא עמוס לדבר על האביונים, שאם לא די בעוניים, הרי הם נמכרים ומופקרים בעבור בצע כסף. שבוע שעבר פורסם דו"ח העוני. השבוע אושר תקציב המדינה. עניי ישראל רחוקים מלקבל את המענה הראוי למצוקתם. הדבר לא הפריע לנבחרי ציבור כאלה ואחרים למכור אותם בעבור "נעלים פוליטיות" שתקדמנה אותם במירוץ. על הדבר הזה בדיוק דבר הנביא; ומכיוון שהנבואה נסמכת לפרשת מכירת יוסף, הרי שהפקרתם המתמשכת של זקנים, ילדים וישראלים עם מוגבלויות משולה למכירתם ולהפקרתם של אחים.

"צדקה ממני"

דיברנו על ראובן ועל יוסף, ועתה ליהודה. פרשת "וישב" היא הראשונה המספרת את סיפורם המורכב של בית יהודה ובית יוסף, סיפור הנמשך לרוב אורכו של המקרא. שיאו של הפרק הראשון בעלילה יגיע עוד שבועיים, בפרשת "ויגש" בהתייצבותו של יהודה לפני אחיו הסמוי, נסיך מצרים. בפרשה שלנו, יהודה הוא זה המציע למכור את יוסף. בין סיפור המכירה לסיפור עלייתו של יוסף בבית פוטיפר ונפילתו השנייה אל הבור בבית האסורים, מופיע סיפורם של יהודה וכלתו תמר. לאחר שהיא מתאלמנת מבעלה, בנו הבכור של יהודה, אמור בנו השני – אונן – ליבמה. אונן אינו מעוניין להקים את שם אחיו ומשחת זרעו ארצה, כמאמר התורה. לאחר שמת בחטאו, מסרב יהודה לתת לתמר את בנו השלישי ער ומותיר אותה שנים ארוכות בעגינותה. תמר מתחפשת לזונה ומפתה את יהודה. כאשר דבר ההיריון מתגלה דורש יהודה לשרפה באש. ברגע האחרון מתגלה תמר בפני יהודה בדמותה ומוכיחה אותו. בדרך המטרימה את התייצבותו לפני אחיו יוסף, יהודה נוטל אחריות ומכיר בחטאו.

על פניו נועד סיפור זה להכין אותנו ל"התבגרותו" של יהודה, להתפתחותו לכדי מנהיג האחים הלוקח אחריות על העבר ודואג לעתידה של המשפחה. לנו, קוראי המקרא הנוכחיים, מותר גם לשים לרגע את דמותו של יהודה ולהכתיר את תמר כגיבורת הסיפור. מראשית הסיפור ועד אחריתו – תמר היא קורבן לאלימות; ממוסדת ושאינה ממוסדת; זו הנעשית בשם החוק והנורמה, וזו הנעשית בשם ראייתה כהפקר. באופן אבסורדי, עיקר האלימות מופנית אליה דווקא כשהיא כלתו האלמנה של יהודה ולא כשהיא מתחפשת לזונה.

פרשת וישב ראויה להיקרא כפרשה המזכירה את מחירה האיום של אלימות בתוך המשפחה. אלימות האחים כלפי יוסף; אלימותו של יהודה כלפי תמר. בנס, ולא פחות מכך, בתושיית הגיבורים – לא הסתיימו פרקי האלימות הללו במוות. לא זה היה גורלן של שתי הנשים שנרצחו השבוע בצפונה של הארץ.

בסופה של מגילת רות מופיעה פירוט השושלת של פרץ – אחד משני הבנים שילדה תמר ליהודה. שושלת זו מחברת את יהודה, את בועז בעלה של רות המואביה ואת דוד המלך. באופן מעניין תיאור השושלת פותח בפרץ ולא באביו יהודה, ואולי ניתן לדרוש זאת כמעין ביקורת סמויה על יהודה. כאשר שמו של זה נזכר במגילה, בברכת אנשי בית לחם לבועז, לא נפקד גם שמה של תמר.

וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה מִן הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן יי לְךָ מִן הַנַּעֲרָה הַזֹּאת (רות ד יב)

מסתבר שלא רק אנחנו יודעים להעניק לתמר את תואר גיבורת הסיפור. היו בין קדמוננו שהטיבו לראות את הדבר לפנינו.

 

שבת שלום וחג אורים שמח


השארת תגובה

פרשת "וישלח": שתיקתה הרועמת של דינה

803370_iעת מלחמה. אחד המדרשים הידועים ביותר על פרשת "וישלח", הפותחת בתיאור המפגש בין יעקב ועשו, מציע כי יעקב הכין עצמו "לדורון, לתפילה ולמלחמה" (קהלת רבה, פרשה ט' ובמדרשים נוספים). יעקב שלח מתנות לפייס את אחיו; נשא תפילה לאלוהים בבקשה שיצילהו; והכין את משפחתו הענפה מחנהו לאפשרות של עימות וקרב.

בשנה שעברה השתמשתי במדרש זה על מנת להציע שגם כאשר נערכים לקראת עימות אסור לזנוח את האפשרות של הידברות ופיוס. לנוכח המראות הקשים מנשוא המגיעים מן העיר חלב, נראה שהשנה הזו צריך לקרוא את המדרש הזה גם בדרך ההפוכה ולהכיר בכישלון המהדהד של משפחת העמים שסירבה להפעיל את הכוח הנדרש והמתבקש וצפתה מנגד בשעה שמאות אלפים קפחו את חייהם.

אות הקלון שייך לעולם הערבי, ולכוחות הפועלים היום בסוריה, אך לא פחות כך לעולם המערבי, שמתגלה שוב במערומיו. גם כאשר ה"דורון" הוא הדרך המובילה של העולם הנאור לפתור סכסוכים ישנם רגעים שבהם לא די לומר תפילה, אלא שצריך להגן על החלש והמוכה בכוח. התפילה היחידה שראויה בימים אלו לנוכח המתרחש בסוריה היא תפילת "על חטא שחטאנו לפניך", והחזה עליו מונף האגרוף הוא החזה של העולם המערבי שנמנע מלהתערב בזמן, והניח לאגרופים אחרים להלום בחסרי ישע.

"שתיקתה של דינה מסוף העולם ועד סופו, וזוהי צעקה שבלב" (רבקה ליבוביץ').

כותרות העיתונים השבוע הזה סיפקו "תפאורה הולמת" לסיפורה של דינה בת יעקב – הקורבן האילם של פרשת השבוע. בתיאור ארוך מספרת התורה כיצד דינה, בתם היחידה של לאה ויעקב, נלקחת על ידי שכם בן חמור, אשר שוכב עמה ומענה תחת ידו. לאחר שנפשו של שכם נדבקת בה והוא מתאהב בה (לאחר אינוסה?) היא נמסרת לו על ידי האב יעקב. לבסוף היא מושבת לביתה על ידי אחיה, שמעון ולוי, המבצעים טבח בשכם, במשפחתו ובכל אנשי עירם.

סיפורה של דינה עמוס בפרטים שאינם מתבררים עד תומם. מה בין העינוי לבין התאהבותו של שכם, האם היה כאן מעשה אונס אם לאו, כיצד התייחסה דינה לרצונו של שכם לשאת אותה, והאם חפצה כלל שישיבוה לביתה. כל השאלות נותרות ללא מענה ול"חסדיהם" של בעלי המדרש והמפרשים. משני דברים נעלם  כל ספק. כל הגברים המעורבים בפרשה הופכים את דינה לקורבן בתורם, וקולה שלה כלל לא נשמע. שכם הלוקח אותה ומענה, יעקב שמחריש, שמעון ולוי השמים עצמם כמגניה הגדולים, אך לא מהססים להטיח באביהם: "הכזונה יעשה את אחותנו" (בראשית לד לא).

בעקבותיהם מחרים מחזיקים רבים מן המפרשים, התולים בה גם דבר אשם:

"בת לאה – ולא בת יעקב? אלא על שם יציאתה נראת בת לאה, שאף היא יצאנית היתה שנאמר: 'ותצא לאה לקראתו' ועליה משלו המשל: כאמה כבתה" (רש"י על בראשית לד א, בעקבות מדרש תנחומא)

ומול כל אלו – שתיקתה הרועמת, המזכירה את החטא הקדמון הקושר בין כל "גיבורי" הפרשה. נטילת הקול, נטילת כוח ההכרעה, נטילת העתיד. מה הפלא שהיו בין המפרשים שהציעו שבסופו של יום נישאה דינה לאיוב, תזכורת אולי לכך שהפגיעה לעולם לא מחלימה גם לאחר שהמעשה מסתיים. מה הפלא שבימינו יש כאלה המנצלים גם את השתיקה הרועמת הזו על להמשיך ולתלות את האשם בנפגעת ולא בפוגע.

"שאין לך אדם שאין לו שעה…" (אבות ד ג)

לקראת סופה של הפרשה, מציגה התורה פרט, הנראה על פניו, תלוש ולא שייך:

"וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת" (בראשית לה ח)

מינקת רבקה נזכרת בפרשת "תולדות", כמי שהתלוותה אליה במסעה לארץ ישראל. מתוך ששמה לא נזכר באותה הפרשה, נחלקו המפרשים האם מדובר באותה מינקת או שמא באחרת. מפרשים אלו מציעים הסברים שונים מדוע טורחת הפרשה לציין דווקא את קבורתה של המינקת. יש המציעים כי רבקה שלחה אותה להשיב את בנה מן הניכר. אחרים מציעים כי יש כאן עדות לאופיו של יעקב כאיש של חסד, המבקש לגמול טובה למינקת הקשישה של אמו ולהביאה עמו אל הארץ.

במדרש מוצע כי התורה הסתירה בפסוק זה את עובדת מותה של רבקה, אמו של יעקב. יהא הפרוש הנראה בעיננו אשר יהיה, עצם העובדה שהתורה עוצרת את רצף העלילה ומתארת את מותה של המינקת מנכיחה את הרעיון הגדול ש"אין לך אדם שאין לו שעה", ושגם בסיפורם של גיבורי האומה, יש מקום למי שנמצא "מאחורי הקלעים".

בפירושי בעלי התוספות על התורה (דעת זקנים) מופיע מדרש מופלא המציע כי האלון שתחתיו נקברה דבורה מינקית רבקה הוא תומר דבורה תחתיו ישבה דבורה הנביאה, שופטת ישראל. במקום שבו זוכרים את דבורה המינקת עומדת בחלוף הדורות דבורה מנהיגת ישראל.


השארת תגובה

פרשת "ויצא": כוחו של ה"איש התם, יושב האהלים"

0פרשת השבוע,"ויצא", מקפלת בתוכה את סיפורן של עשרים ואחת השנים ששהה יעקב מחוץ לארץ ישראל, לאחר שברח לחרן מאימתו של האח עשו. האדמו"ר מגור, בעל פירוש "שפת אמת" על התורה, הציע שהפרשה הזו היא הכנה לשהותם של בני ישראל בגולה, מחוץ לארץ המובטחת; מעין הכוונה למאמץ לשמר את האמונה והזהות היהודית גם מחוץ לגבולותיה של הארץ.

את הדברים על הפרשה אני רושם השנה מחוץ לגבולות הארץ במסע נוסף בין קהילות רפורמיות בארה"ב. בכל אחד מהמפגשים נשמעים קולות אמיצים המדברים על האתגרים הגדולים עמן מתמודדת יהדות התפוצות, ובמיוחד זו הליברלית. באותה נשימה, כל אחד מהמפגשים האלה מותיר אותי תחת הרושם העז של המאמץ לטפח ולשמר זהות יהודית חיה ותוססת, לא מתוך הכרח אלא מתוך בחירה חוזרת ונשנית. למרות כל האתגרים מדובר בקהילות משמעותיות, יצירתיות, ערכיות ומעורבות המשרתות כל אחת קהל של אלפים רבים.

במסגרת הסיור ביקרתי בקהילת "כנסת ישראל" בפילדלפיה. על הקיר תלויה בגאון התמונה מהיום בו אלברט איינשטיין, שהתיישב באוניברסיטת פרינסטון הסמוכה, הצטרף כחבר לקהילה. עד למלחמת עולם השנייה הייתה הקהילה הזו מן הקולות המובילים של המחנה הלא ציוני ביהדות ארה"ב. היום מוצב דגל ישראל על הבמה בבית הכנסת. ארגז החול בגן הילדים מעוצב בצורת המפה של ארץ ישראל ובמרכז הלובי, תערוכה על ערכי הקהילה. במרכזה מיצג עליו כתוב בעברית "מדינת ישראל" ומיצג נוסף עליו שכותרתו: "יהדות מתקדמת".

רב הקהילה אינו מסתיר את עברה האידאולוגי של הקהילה. זהו חלק מהמסע שעברה ב-170(!) שנות קיומה. כפי שמלמדת הפרשה, לכל תחנה במסע הארוך יש חשיבות ומשמעות. טוב שהמסע של הקהילה הזו ורבות אחרת התנהל בכיוון הזה של חזרה אל הארץ המובטחת. זו האחריות שלהם אבל גם שלנו לדאוג שכיוון המסע לא יתהפך.

כל האנשים שפגשתי שאלו מתי מדינת ישראל תשכיל גם היא לעשות את המסע שלה לעבר הכרה ברעיון "שיש יותר מדרך אחת להיות יהודי". מתי בתערוכה על ערכי מדינת ישראל יוצבו במרכז מיצגים שכותרתם סובלנות דתית, רב גוניות וכבוד הדדי.

מלאכים עולים ויורדים

רש"י בפירושו לפרשה, שואל מדוע בתיאור חלום יעקב בסוף פרק כ"ח מצוין שהמלאכים עולים בסולם ורק לאחר מכן יורדים. כידוע מקום מושבם של המלאכים בשמיים – ועל כן ראוי היה לציין שראשית יירדו בסולם, ורק לאחר מכן עלו בחזרה. בהתבסס על דברי מדרש בראשית רבה, מפרש רש"י שראשית עזבו את יעקב מלאכי ארץ ישראל שליוו אותו בשבתו בארץ, ואז ירדו המלאכים שליוו אותו במסע לחרן ובהיותו מחוץ לארץ המובטחת. החיים היהודיים בארץ שונים בהרבה מובנים מהחיים היהודיים בתפוצות. לאלו יש את ה"מלאכים" השומרים שלהם ולאלו "מלאכים" אחרים; אולם המדרש מספר שגם כאן וגם שם ליוו את יעקב מלאכים במאמץ להמשיך את המסע האישי והמשפחתי – המסע היהודי.

כשם שיעקב ידע להימצא כל חייו במסע, בארץ ומחוצה לה, גם אנחנו צריכים להימצא במסע להכרת ה"מלאכים" של יהדות התפוצות, ממש כשם שאנו מצפים שהם יכירו את "מלאכינו". מי יודע, אולי כשם שיעקב חזר לארץ המובטחת עם משפחה גדולה ורכוש רב (ואפילו עם השם "ישראל", כפי שנקרא בפרשה הבאה), גם המסע הישראלי אל עבר יהדות תפוצות על כל גווניה יביא לנו רכוש גדול של רוח ושאר רוח.

בית אל

הפרשה מספרת כי יעקב אבינו חלם את חלומו לפני היציאה מן הארץ בעיר "לוז". לאחר החלום קרא למקום בשם "בית אל":

"וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יי בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי. וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם… וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה" (בראשית טז-יט)

במסורת המדרשית והפרשנית היו רבים שהציעו שהמקום עליו מדברת התורה הוא בעצם הר המוריה, מקום העקידה, הזוכה כאן לכינוי נוסף "בית אל". במידה רבה מסורת זו מהווה תגובה למסורת המקראית המאוחרת המתארת כיצד הפכה בית אל, בימי ממלכת ישראל, למקום של עבודה זרה, ולאחד מן האתרים בהם בנה ירבעם, מלך ישראל, מרכזי פולחן כתחליף לירושלים. חלק מחוקרי המקרא מציעים כי יש כאן אכן עדות קדומה לנרטיבים הראשוניים של שבטי ישראל. אלו קידשו את ירושלים כמרכז הפולחני ואלו את בית אל; ממש כשם שהשומרנים קידשו את הר גריזים (וגם למסורתם יש הד בולט בתורה).

ספרי הנביאים, ששיקפו את "מסורת ירושלים", האדירו את שמה, תוך "השחרת פניה" של בית אל. בתורה היא מוצגת כ"שער השמיים", מאוחר יותר כמרכז של עבודה זרה.

השינוי התדמיתי הזה, של בית אל בין סיפורי יעקב בתורה לתיאוריו של ספר מלכים, מעניק לנו לקח חשוב על מושגים של קדושת המקום. המסורת היהודית לא היססה להגדיר מקומות ואתרים כקדושים וכבעלי מעמד מיוחד; אבל יותר מכך היא טרחה להזכיר שקדושתם תלויה בנעשה בהם ובדרך בה הם מנוהלים. אין קדושה ללא תנאי ואין קדושה שעומדת לה לכשעצמה. כשבמקום קדוש עושים דברים לא קדושים – ניטל מעמדו המיוחד של המקום. כשבשמו של מקום קדוש מבקשים להכשיר מעשים שהקדושה מהם והלאה – הופך "שער השמיים" למקום עבודה זרה.

איזהו הגיבור? הכובש את יצרו

פרשת ויצא עמוסה בפרטים על חיי יעקב ומשפחתו: המסע לחרן, המפגש עם רחל, מעשה המרמה של לבן בהשיאו את לאה ליעקב, הקמת המשפחה, עשרים ואחת שנות העבודה אצל לבן ופרשת קביעת שכרו בגין עבודה זו, המתח בין האחיות, בריחת יעקב מלבן בחזרה לארץ וברית "אי הלוחמה" שכרתו. בכל הצמתים הללו מזדקרת דמותו המורכבת של יעקב, כאיש שיש בו בעת ובעונה אחת עוצמה גדולה (פיזית ונפשית) ויראה.

אם בפרשה הקודמת הצטיירה דמותו של יעקב כחלש, פאסיבי ומובל, הרי שהפרשה הנוכחית מטיבה להציג אותו כאדם בעל עוצמה. סיפור המפגש עם רחל ליד הבאר וכיצד הסיט יעקב את האבן מעל פיה – משימה לה נדרש כוחם של מספר רועים יחד – מגלה לנו כי ה"איש התם, יושב האהלים", זה אשר נס מפני אחיו עשו, היה אדם בעל כוח רב. תיאור עשרים ואחת שנות עבודתו בבית לבן, מוסיף על כוחו גם חריצות גדולה ונחישות. עובדות אלו מעידות על אחד מקווי האופי העמוקים של יעקב: עוצמה שקטה, וכוח שבעלו יודע לרסנו מחד ולהפעילו מאידך בעת הצורך.

בכך נחשף עוד קו אופי המבדיל בין עשו ויעקב, שיכול לסייע בהבנה מדוע בוחרת התורה להמשיך את סיפורו של עם ישראל עם יעקב, למרות שפגמיו מוצגים במלוא עוצמתם גם בפרשה שלפנינו. שניהם בעלי כוח ועוצמה. כוחו של עשו – מתפרץ ואימפולסיבי. יעקב – שולט בכוחו, ולא שוכח גם את גבולות הכוח.


השארת תגובה

פרשת "תולדות": יצחק – אי של נורמאליות

חג הסיגד. מקור: בני וודו, ויקיפדיהפרשת השבוע, "תולדות", היא מן האהובות עלי בתורה. לא רק בשל העובדה שזו פרשת בר המצווה שלי, אלא משום שכבר שנים רבות נפשי יוצאת אל דמותו של יצחק, האב השני.

בזכות הנורמאלות

רבים מהפרשנים המודרניים של המקרא לא עשו עמו חסד. סיפור העקידה, העובדה שעבד אביו הוא שבחר לו את רבקה לרעיה, ומעשה התרמית שרקחו רבקה ויעקב בעניין הברכה – סייעו להפיכתו של יצחק לדמות פאסיבית בעיני אותם הפרשנים; לדמות נגררת ומובלת. הרב והסופר היהודי אמריקאי מוריס אדלר כתב עליו: "שום דבר רב השראה לא קרה ליצחק. הוא לא תרם תרומה ייחודית משלו ולא הוסיף מאומה למסורת שקבל מאביו אברהם. לא הגה שום רעיון ולא גלה שום גילוי מפתיע".

גם הפרשנים המסורתיים, הנזהרים יותר בכבודן של הדמויות המקראיות, מיעטו לעסוק בדמותו של האב השני, והציגו אותו בעיקר כמעין חוליית מעבר בין אברהם – אבי האמונה, ליעקב – אבי האומה. עם זאת, עיון קפדני בפסוקי הפרשה שלנו מגלה שהתורה מציגה את יצחק כאדם בעל עוצמה יתרה, בעל בעמיו ואיש עמל כפיים מוצלח במיוחד.

רמז משמעותי לעניין מופיע בפרשת "וישלח" אליה נגיע עוד שבועיים. בפרשה זו מסופר כי יצחק האריך ימים יותר מאביו אברהם ומבנו יעקב, ועליו, ורק עליו, נאמר כי מת "זקן ושבע ימים".

גם הפרשה שלנו מציגה את הצלחתו היתרה:

"וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ יי. וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד" (בראשית כו יב-יג)

אל תיאורי הצלחתו הגדולה של יצחק מצרפת הפרשה שלנו גם את העובדה שיצחק הוא איש הארץ. בעוד שאברהם ויעקב הם אנשי אוהלים, יצחק הוא איש השדה. ראשון הצברים, ראש וראשון לחקלאי ישראל. הזורע העברי הראשון והקוצר העברי הראשון.

יצחק עלה על אביו בחפירת בארות מים לאורכה ולרוחבה של הארץ. אם ראשו של אברהם נישא מעלה, כפי שקראנו בפרשת העקידה – "וישא אברהם את עיניו ויראה את המקום למרחוק" – הרי שעיניו של יצחק פנו אל אדמת השדה ורגליו ניצבות עליה. בניגוד לאברהם שנולד בנכר ומת בארץ המובטחת לאחר שירד ממנה למצרים ושב בחזרה; ובניגוד לבן יעקב שנולד בארץ, בילה עשרים ואחת שנים ארוכות בנכר, ומת במצרים – יצחק נולד בארץ, מת בארץ ומעולם לא יצא את גבולותיה, כפי שצווה אותו האל בפרשה:

"וַיֵּרָא אֵלָיו יי וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. ג גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ" (שם א-ב)

ספר בראשית כולו הוא ספר של מהפכות, עלילות גדולות ומסעות משני גורל. במסכת הסוערת הזו, מופיעה דמותו של יצחק, כקריאה לנורמאליות, להיאחזות בחיים, לעוצמה שקטה ולשגרה. ניתן לקרוא את עלילותיו באופן המציגו כמעין "נעבעך", שאביו מכחשו בדרך לעקידה ובנו מכחשו בעת נטילת הברכה, אולם ניתן לקרוא את חייו כנושאים את הבשורה האמתית של "הארץ המובטחת": חיים של יצירה, עמל, חיי משפחה וחתירה לשכנות טובה.

והתברכו בזרעך כל גויי הארץ

הזכרנו כבר את פרשת הרעב השני הפוקד את הארץ. בעיצומו מצווה אלוהים על יצחק להישאר בארץ ולא לרדת למצרים. בדבריו ליצחק חוזר האל על הבטחתו לאברהם בדבר ירושת הארץ:

"גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵלה וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ. וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵלה…"  (שם, שם)

הארץ מובטחת ליצחק; אולם בדומה לאברהם אביו, ההבטחה והברכה לא נחתמת בו ובזרעו. ירושת הארץ קשורה (ואולי בעצם מותנית) ביכולת להביא ברכה לכל העמים: "…וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ".

הקריאה הזו להביא ברכה לכל יושבי הארץ אינה נותרת כהבטחה בלבד. פרשת תולדות מלמדת גם על סכסוך העמים הראשון בארץ (לאחר הסכסוך המשפחתי הראשון בין רועי אברהם ורועי לוט). אבימלך מלך גרר, שהזמין את אברהם לשבת בארצו, ירא מהצלחתו של יצחק:

"וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק: לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד" (שם טז)

למרות הפרידה נמשכים הסכסוכים בין רועי גרר לרועיו של יצחק, אך הציווי להביא ברכה לכל גויי הארץ מוביל את יצחק גם להותרת הסכסוך מאחוריו ולכריתת ברית של שלום עם המלך העוין:

"וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם" (שם לא)

מאיש שדה לאיש ציד

למרות תיאור עוצמתו והצלחתו של יצחק, איש השדרה הברוכה, התורה מעניקה את הבכורה לא לבנו המועדף עשו, אלא לבן הנבחר על ידי רבקה – יעקב. איך ניתן להבין את הבחירה בהמשך מסע הנדודים, בדרך הפתלתלה, במי שמצטייר כפחות נטוע בארץ המובטחת?

רמז לעניין ניתן בפתיחתה של הפרשה. כמו אביו יצחק, גם עשו הוא איש השדה, אלא שבניגוד לאביו שזרע וקצר, חפר בארות והוביל עדרי מקנה, עשו הוא "איש יודע ציד" (בראשית כה כז). יצחק בא מן השדה מלא חיות. עשו בא ממנו עייף וחסר מעוף: "וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף" (שם כט). עייפותו אינה רק עייפות הגוף אלא גם עייפות הנפש: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה" (שם לב).

פרשת תולדות מהללת את עוצמתו של יצחק איש השדה ואת השתרשותו בארץ. באותה נשימה היא גם מתריעה מפני הפיכת איש השדה להיות רק איש של ציד, ומפני הפיכת האמונה בשגרה לספקנות, ציניות ובוז קיומי. למרות גדולתו של יצחק, המשך הדרך מסומן ומתוכנן על ידי רבקה.

המסע עדיין צריך להמשיך. קיצור הדרך מוביל מהר מדי משדה החיטים לשדה הציד. השבוע ציינו את יום כ"ט בנובמבר ואת מעגלי החוגגים ברחובות הערים שחוללו לפני 69 שנים. כמה מתאים לקרוא בשבוע הזה את סיפורו של יצחק, איש ארץ ישראל. כמה מתאים גם לקרוא על תמרור האזהרה שמציבה לנו פרשת תולדות ביחס להמשך מסעה של החברה הישראלית.

המסע מאתיופיה לירושלים  

פרשת תולדות מסתיימת ביציאתו של יעקב למסע הבריחה לחרן; מסע ממנו ישוב לארץ רק לאחר 21 שנים. השבוע ציינה קהילת "ביתא ישראל" את חג הסיגד. יהודי אתיופיה נהגו לציין חג זה אלפי שנים, חמישים ימים אחרי יום הכיפורים, בעלייה אל הר גבוה ובקריאה בתורה – מעין שחזור של מעמד הר סיני.

המסע ההירואי של הקהילה הזו לא הסתיים עם הכניסה לארץ. כאן החל מסעם הקשה והמייסר לקבלה, לשיוויון, לכבוד ולרווחה. חלק מהמסע בתוך הארץ המובטח הוא המסע לשימור מסורת מפוארת. דווקא כאן היא זוכה להכחשה ולהדרה של יהדותם בת אלפי השנים. אחד ההבדלים בין ההלכה הרבנית למנהגם של יהודי אתיופיה הוא מנהגם של האחרונים לתת צדקה ביום שבת ובחג. הלוואי והחברה הישראלית תדע לעשות את מעשה הצדקה והצדק ולסייע לקהילה הזו לשמר את מסורתה.


השארת תגובה

פרשת חיי שרה: חזון של תיקון ותקווה

959את פרשת חיי שרה אנו קוראים השבת הזו כשהראש שקוע בענייני האש המשתוללת והלב יוצא לתושבי העיר חיפה וכל יתר היישובים ברחבי הארץ המתמודדים עם האיום. אתמול בבוקר הופנתה תשומת הלב שלנו ללהבות השנאה שלחכו את בית בית הכנסת שלנו ברעננה במפגן של שנאה ואיום. האש שהשתוללה בכרמל, בהרי ירושלים ובגליל הזכירה לנו את הגורל המשותף של כולנו כאן בארץ, וכמה מיותרת (ומסוכנת) אש השנאה.

כיצד מסתיים המסע? אברהם למול דוד

בפסוקה הראשונים של הפרשה ובפסוקיה האחרונים אנו נפרדים מן האם והאב הראשונים – שרה ואברהם. בניגוד לעלילות שתי הפרשות האחרונות שהציגו מסכת חיים סוערת – הפרשה שלנו מציגה את סיום חייהם בשלב של שלווה והשלמה של המסע הארוך. הדבר נכון במיוחד ביחס לאברהם:

"ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה, זקן ושבע, ויאסף אל עמיו. ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה…" (בראשית כה ח-ט)

אחרי גירוש הגר וישמעאל, אחרי מעשה העקידה, מתארת התורה כיצד מובא האב הראשון לקבורה "זקן ושבע" על ידי שני הבנים. ההפטרה שנקבעה לפרשה, סיפור מותו של דוד המלך ומאבק הירושה בין שלמה ואדניה בערוב ימיו, מציגה תמונה הפוכה – מאבק ותככים משפחתיים עד ליומו האחרון של האב עליו נאמר  בפסוק הראשון של ההפטרה:

"והמלך דוד זקן בא בימים ויכסהו בבגדים ולא יחם לו" (מלכים א א א)

למול סיפור ההפטרה מציגה הפרשה תקווה שניתן לסיים מסע חיים סוער ומציאות משפחתית (ולאומית?) מורכבת גם במעשה של השלמה ושיתוף פעולה. יהיו כאלה שיציעו שההפטרה מתארת את מציאות חיינו באופן ריאליסטי יותר; ועדיין – פרשת חיי שרה מציעה לנו חזון של תיקון ותקווה.

מערת המכפלה וחוק ההסדרה

פרשת קבורתה של שרה במערכת המכפלה "בקריית ארבע, היא חברון בארץ כנען" (בראשית כג ב) מצוינת כבר לא מעט שנים בחוגים שונים כ"שבת חברון", השבת המדגישה את הקשר בין העם היהודי לעיר האבות. בקשר הזה לא ראוי שיהיה ספק, אבל באותה הנשימה ראוי גם ליטול מסיפור קבורתה של שרה את הקשר העמוק שכרת אברהם עם יושביה של הארץ ואת הקפדתו בדרכי יושר והגינות למולם. למרות שאברהם בחר להקים אחוזת קבר משפחתית ולא לקבור את מתיו בין מתי משפחות החתי, ולמרות שהוא מצווה בפרשה את עבדו אליעזר למצוא אישה לבנו שלא מבנות הכנעני, דיבורו עם בני חת הוא דיבור של הגינות ודרכי שלום, דיבור בו הוא מציג עצמו גם כ"גר" וגם "כתושב".

על כוחו של אברהם ועל עוצמתו קראנו בפרשות הקודמות. התעקשותו על רכישת מערת המכפלה בכסף מלא, ובמשא ומתן תם לב, לא נבעה מפחד אלא ממחויבותו לדרכי "צדקה ומשפט", כפי שנזכר בפרשה הקודמת.

בשבוע שהחל בדיונים אינטנסיביים על הדרך להכשרה של גזל קרקע, הלוואי והמסר הזה של פרשת חיי שרה היה נלמד גם הוא בצד הקשר של העם שלנו לחבליה העתיקים של הארץ.

מה היא תרומתה של רבקה?

פרשת השבוע שלנו נקראת אמנם "חיי שרה", אך הגיבורה האמתית שלה היא רבקה – האם השנייה. סיפור איתורה על ידי אליעזר עבד אברהם, הגעתה לארץ והמפגש עם יצחק – מפרנס את רוב פסוקי הפרשה. בפרשה הבאה תעמוד דמותה של רבקה בצל התרמית שרקחה עם בנה יעקב. כיצד יקבל דווקא הוא את ברכתו של האב הזקן וכבד העיניים.

פרשת "חיי שרה" מעמידה אותה באור עמוק יותר כדמות יוזמת ובעלת עמדה, שאינה מהססת לצאת לדרך חדשה באומץ, אך גם כדמות רגישה וקשובה היודעת לצאת אל עבר הזולת.

מכל ארבע האמהות, דמותה של רבקה היא העגולה ביותר והמורכבת ביותר. זוהי דמות אקטיבית, המניעה את העלילה המשפחתית והלאומית בעוצמה וברגישות. לא בכדי, בניגוד לאימהות האחרות היא נשאלת האם תרצה לצאת למסע לעבר ארץ כנען והאם תסכים להשתדך ליצחק. לא בכדי בפעם הראשונה בה מדובר באהבה בין בני זוג זוהי אהבת יצחק לרבקה.

בשבוע שנפתח גם בסערת מקומן של נשים בצבא ושמסתיים ביום הבינ"ל למאבק באלימות נגד נשים – דמותה של רבקה היא אם טיפוס למנהיגה המתייצבת בקדמת הבמה ובמרכזה ולא בשוליה.

 


השארת תגובה

פרשת "וירא": לאף אחד אין זכות לנהל את פנקסיו של אלוהים

 

בין הסיפורים הגדולים של פרשת "וירא": השמדתן של סדום ועמורה, גירוש הגר והעקידה, מופיע סיפור הירידה של אברהם לארץ פלישתים. בדיוק כפי שתואר בפרשה הקודמת, גם הפעם מבקש אברהם משרה לומר שהיא אחותו מתוך חשש לחייו והיא נלקחת אל חצר המלך.

הפרשה מתארת כיצד נגלה אלוהים למלך פלישתים ומתריע בפניו מפני החטא:

"ויָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל. וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג? הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא… בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת. וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים בַּחֲלֹם: גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת"

מאוחר יותר כאשר יעמת אבימלך את אברהם עם דבריו, יתרץ זאת האב הראשון במלים:

"כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי"

אברהם חושד באבימלך ואנשיו כי אין בהם יראת אלוהים; אך אבימלך, כך מסתבר, מצוי בדרגת נבואה וזוכה להתגלות האל, ממש כפי שזכה לה אברהם. פעמים רבות כל כך מרשים לעצמם אנשים לנהל את פנקסיו של אלוהים. הפרשה שמביאה לשיא את מערכת היחסים ואת הברית בין אברהם לאלוהים היא גם הפרשה שמזכירה לצאצאיו של אברהם, שיראת אלוהים אינה עניין של בלעדיות ומונופול.

הברית הראשונה עם יושבי הארץ

אבימלך, מלך גרר, ממשיך לשחק תפקיד בפרשה. לאחר לידתו של צחק ולאחר הסיפור הקשה של גירוש הגר וישמעאל, כורתים אברהם ואבימלך ברית בעיר באר שבע – ברית אשר אמורה להמשך לדורות:

"וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ"

בין הפרשנים המסורתיים היו כאלה שביקרו את אברהם על אודות הברית שכרת עם יושבי הארץ (ולדוגמה – הרשב"ם שראה במעשה העקידה מעין ביטוי לכעסו של אלוהים על הברית). פשט הפרשה אינו רומז על כל כלל. להיפך, לאחר כריתת הברית מתארת הפרשה כיצד נטע אברהם עץ אשל בבאר שבע – הנטיעה העברית הראשונה בארץ; וכיצד הקים מזבח בו קרא ל-יי' בשם: "אל עולם".

בפרשה הקודמת קראנו כיצד נפרד אברהם מלוט לשלום וחילק את הארץ בין שניהם. הפרשה הזו אנו קוראים על כריתת הברית. ספר יהושע מספר את סיפור ההתנחלות בארץ בדרך של מלחמה. ספר בראשית מספר על התנחלותו של אבי האומה בארץ בדרך של פשרה וברית.

אגב, לאור אירועי השבוע הזה בכנסת ישראל ובזירה הציבורית כדאי גם להזכיר כיצד התורה מלמדת אותנו שאברהם הוכיח את אבימלך טרם כריתת הברית על גזילת הבארות שחפר:

"וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ"

גזל אינו ראוי להיות אחת מדרכי הקנין של עם ישראל בארצו.


השארת תגובה

פרשת לך לך: מדוע חילק אברהם את הארץ?

pleiades_largeאת פסוקיה של פרשת לך לך אני לומד מעבר לים, בביקור בקהילות בארה"ב, ימים אחדים אחרי הבחירות. המבוכה בקרב רבים מחברי הקהילות גדולה ואני שואל עצמי האם וכיצד להתייחס לדברים בדברי התורה והשיעורים שאתן בשבת הקרובה.

כתמיד, גם בפרשת השבוע שלנו, המפנה את הזרקור התורני מכאן ועד לסוף החומש למשפחה אחת, שבט אחד ועם אחד – ניתן למצוא נקודות עגינה לשיחה על המתרחש בימינו.

האם נכון לעשות זאת כאן מעל לבמה? ביממה הקרובה אנסה ללמוד לא רק את הפרשה, אלא גם את לב שומעיה הנמצאים כאן.

מה חידושה של אמונת אברהם?

במסורת המדרשית והפרשנית נחשב אברהם לאבי האמונה, לזה אשר ייסד את ההכרה באל אחד והעמידה כנגד עבודת האלילים. באופן מעניין התורה עצמה אינה מצינת פרט זה במפורש. יתרה מכך, פרשות בראשית ונח מציעות אפשרויות אחרות לייסודה של האמונה באלוהים ושל הפעולה הדתית ואינן מייחסות במפורש את עבודת האלילים לקודמיו של אברהם. גם הפרשה שלנו עצמה רומזת על הכרת האל על ידי מנהיגים ועמים אחרים.

לאחר שאברהם (עדיין בשמו המקורי אברם) משחרר את לוט בן אחיו ואת כל העם והרכוש שנישבו במלחמת חמשת המלכים בארבעת המלכים, אומר מלכי-צדק, מלך שלם, המתואר בפרשה כ"כהן לאל עליון":

"בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל" (בראשית יד יט-כ)

הביטויים של מלכי-צדק אף זכו להיכנס ללשון התפילה, לברכת "אחת מעין שבע" הנאמרת בתפילת הערבית לליל שבת: "ברוך אתה יי אלהינו ואלהי אבותינו… אל עליון, קונה שמים וארץ…".

לאור קו פרשנות אפשרי זה, מה ייחודה של אמונת אברהם ופשר הברית שכורת עמו האלוהים? תשובה אפשרית אחת היא ההכרה העמוקה בקשר בין האמונה לבין תודעת השליחות והנכונות לצאת לדרך ולפרוץ נתיבים חדשים. אפשרות נוספת היא ההכרה בקשר העמוק בין האמונה לבין החובות המוטלות על האדם ועל העם לנהוג בדרכי צדקה ומשפט ולהביא ברכה לסובבים אותו. עוד במסגרת הציווי הראשון בו מצטווה אברם –

"לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (שם, יב א)

– ניתן בו הסימן המחייב:

"וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה"

בפרשה הבאה, פרשת "וירא" יורחב סימן זה:

"כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט…" (שם יח יט)

הבטחת הארץ והפרידה "איש מעל אחיו"

פרשת לך לך היא פרשת ההבטחה של הארץ לאברהם ולצאצאיו. מספר פעמים בפרשה חוזר אלוהים על הבטחתו לאברהם להוריש לו את הארץ, ופעם אחת אף נזכרים גבולותיה של הארץ המובטחת "מנהר מצרים עד הנהר הגדול, נהר פרת" (שם, טו יט). והנה דווקא הפרשה הזו – פרשת ההבטחה – היא גם הפרשה בה אברהם מבקש לחלק את הארץ בינו לבין לוט למען לא יהיה ריב בין רועיו לרועי בן אחיו:

"וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ. הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה (שם יג ח-ט)

בשבוע שבו נשמעו צהלות כאלה ואחרות, כאילו בחירתו של נשיא חדש בארה"ב קוברת את רעיון חלוקתה של הארץ, מזכירה לנו פרשת השבוע כי חלוקתה הראשונה של הארץ נעשתה על ידי אבי האומה – לא מתוך מחשבה שהארץ אינה נחלתו, אלא דווקא משום שחש שהיא שלו, אך הוא בחר לוותר על חלק ממנה.

מימוש ההבטחה על הארץ, כולל בתוכו גם את היכולת לוותר על חלק ממנה למען לא תהיה מריבה. לעתים גם הוויתור הוא מנהג בעלים.

והאמין ביי' ויחשבה לו לצדקה

באחד משיאיה של הפרשה, רגע לפני כריתת ברית בין הבתרים, מוציא אלוהים את אברהם לספור את כוכבי השמיים:

"וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ"

מיד לאחר מכן מציינת התורה:

"וְהֶאֱמִן בַּיי וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (שם טו ו)

רבים מהפרשנים גרסו כי אברהם הוא אשר חשב את הבטחתו של אלוהים לדבר צדקה הנעשה לו. מיעוטם הלכו על פי פשט הפסוק וגרסו כי אכן הכוונה היא שאלוהים ראה באמונתו של אברהם בו דבר צדקה. הפירוש המדויק יותר לטעמי מלמד כי האמונה אינה דבר פשוט, והיכולת להמשיך ולהאמין גם ברגעים של משבר וקושי אינה דבר מובן מאליו. זו אולי המחשבה שאחלוק עם חברים וחברות כאן שהשבוע האחרון גם עירער מעט את אמונתם ביכולת לקדם את הערכים בהם הם מאמינים.


השארת תגובה

פרשת נח: מסעות שהחלו – ראוי להשלימם

יצחק רביןבמרכזה של פרשת נח סיפור לידתה של האנושות מחדש לאחר המבול. באחריתה- סיפור רגע הלידה העם היהודי, כאשר מבטה של התורה הולך ומתמקד במשפחה אחת ובאדם אחד: אברם, איש אור כשדים, שיהפוך בפרשה הבאה לאברהם העברי, איש כנען.

מוסר, חוק וקיומו של העולם

מן המפורסמות הוא שסיפור המבול אינו ייחודי למקרא, ורבות מן התרבויות העתיקות, במזרח הקרוב והרחק ממנו, אחזו אף הן בגרסה של סיפור זה. המפורסמת שבין הגרסאות המקבילות היא סיפור המבול הבבלי, הנכלל בעלילות גלגמש.

אחד ממאפייניו הייחודיים של סיפור המבול התורני, בהשוואה לרוב גרסאות הסיפור בתרבויות אחרות, הוא הדגש המושם על השחתת המידות של בני האדם כסיבה לאסון (בניגוד לדוגמה להפרעת מנוחם של האלים בסיפור הבבלי). עובדה זו מצטרפת לתיאור התורני של הברית הנכרתת בין אלוהים לנח ובניו לאחר המבול. במרכזה – הציווי המפורש:

"שפך דם האדם באדם דמו ישפך, כי בצלם אלהים עשה את האדם"

דרישה זו נרמזה כבר בדבריו של האל לקין, אחרי רצח האח, אלם רק בפרשת נח מיוסד הקשר בין מוסר לחוק, והיא אשר מציגה לראשונה את הרעיון היסודי ששזור לכל אורכו של המקרא ולפיו דרכם מוסרית של האדם ושל החברה היא המכרעת את גורלם.

מי לא היה מציע את הקשת בענן אם היה אלוהים?

במסגרת הברית בין אלוהים לבני האדם, האל לא רק מטיל חובה על בני האדם ומעניק להם מחדש זכויות יתר למול יתר הברואים (העיקרית שבהן – אכילת הבשר), אלא אף נוטל על עצמו את החובה שלא להביא עוד מבול על הארץ:

"וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ"

במסגרת הברית מוצגת הקשת בענן כתזכורת. באופן מפתיע, התזכורת אינה מכוונת לבני האדם, אלא לאל עצמו:

"וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר. וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ"

האל, לשיטת התורה, אינו מסתפק בכך שהוא מטיל על עצמו מגבלה בכל הנוגע לשימוש בכוחו, אלא שהוא מעמיד לעצמו תזכורת מתמדת למגבלה זו. פרשת נח, המציגה במלוא העוצמה את פערי הכוחות בין אלוהים לאדם, מציגה גם את חובתו של בעל הכוח להגביל את כוחו ולהעמיד לעצמו מנגנון של התרעה ואזהרה. הכוח הוא דבר ממכר; ובעל הכוח – גם כאשר הוא נוטל על עצמו את החובה לשים לו גבול, אינו יכול לסמוך על התחייבותו הראשונית. התזכורת העצמית המתמדת הכרחית.

השבוע הזה, שר ישראלי בכיר כפר בהגדרתו של הרצח בכפר קאסם לפני 60 שנים כטבח. אם היה אלוהים – ספק אם היה מציע לבני האדם את הקשת בענן. לשיטתו של השר, ככל הנראה, בעלי הכוח לא צריכים להזכיר לעצמם פעם אחרי פעם גם את החובה לשמור על גבולותיו.

התורה חושבת קצת אחרת.

פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא עם וממשיך ללכת

השבת הזו וגם השבת הבאה תעמודנה, בין השאר, בין יום הזיכרון ה-21 לרצח רה"מ יצחק רבין. כבר כמה ימים עוסק השיח הציבורי בעצרת שעמדה להתבטל ובאירועי הזיכרון שיתקיימו ברחבי הארץ. פסוקיה האחרונים של פרשת נח מלמדים כי המסע אל עבר ארץ כנען לא החל בציווי של אלוהים לאברהם לעזוב את מולדתו, אלא בהחלטה של אביו תרח, לצאת אל הדרך:

"וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן"

בפתח הפרשה הבאה, "לך לך", אברהם מצווה לא על התחלת המסע אלא על המשכתו והבאתו לידי גמר. לפעמים היכולת להמשיך בדרך לא פחות קשה מהיציאה אליה, ולעתים הפיתוי להיעצר בעיצומה גדול מאוד. בדיונים הרבים על מורשת הרצח ומורשת האיש, ראוי לזכור את שמספרות לנו פרשות "נח" ו"לך לך": מסעות שהחלו – ראוי להשלימם.

שבת שלום ונתראה בכיכר.


השארת תגובה

מתחילים מבראשית: תמרור האזהרה של קין והבל

קין רוצח את הבל, ציור מעשה ידי ברטולומאו מנפרדי, שנת 1600 לערך. מוצג במוזיאון לתולדות האמנות בווינה. מקור: ויקיפדיה

קין רוצח את הבל, ציור מעשה ידי ברטולומאו מנפרדי, שנת 1600 לערך. מוצג במוזיאון לתולדות האמנות בווינה. מקור: ויקיפדיה

ושוב מתחילים מבראשית… למרות שפסוקי הפתיחה של הפרשה הראשונה נקראו כבר בבוקר שמחת תורה וגם בבוקר יום חמישי שעבר, יש משהו מיוחד בשבת הזו, הפותחת את מחזור הקריאה בפרשות השבוע. במרוצת הדורות התפתחו בקהילות שונות מנהגים חגיגיים לשבת הזו הממשיכים את האווירה המיוחדת של שמחת תורה גם אל תוך השבת. אחד המנהגים הוא שדווקא חתן או כלת תורה שחתמו את הקריאה בחומש דברים לפני ימים אחדים עולים לתורה גם בשבת בראשית, על מנת להדגיש בקולם את הרצף הבלתי נקטע של קריאת התורה ותלמודה.

כל מי שעורך או עורכת קידוש בליל שבת מכיר בעל פה את מילות הפסוקים החותמים את מעשה בראשית ומתארים את היום השביעי:

"וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב א-ג)

הפרשנים המסורתיים עמדו על הסתירה המסוימת הגלומה בפסוקים אלו. אם אלוהים שבת ביום השביעי, מדוע נאמר "ויכל אלהים ביום השביעי", שהרי המלאכה כלתה כבר ביום השישי? רש"י בהסברו הראשון, על יסוד מדרש תנחומא, מציע כי בניגוד לבני האדם הזקוקים למעבר הדרגתי ולתהליכי הכנה במעבר מחול לקודש, אלוהים "נכנס בו כחוט השערה".

מעשה הבריאה הושלם בדיוק בקו התפר בין היום השישי ליום השביעי, כאשר הרגע האחרון של הראשון היה גם לרגע הראשון של השבת. חזקוני (ר חזקיה בן מנוח, צרפת 1250-1315) מציע פירוש ברוח הכלל הידוע: "לא פרסמת – לא עשית". לשיטתו רק ביום השביעי נודע כי כלתה מלאכת הבריאה, מכך שהאלוהים שבת, ורק בשעה שניתן היה להכיר בכך שהיא אכן הושלמה ניתן היה לומר כי אלוהים אכן כלה את מלאכתו.

למרות יופיים של שני הפירושים, דווקא את הסברו הנוסף של רש"י (על יסוד המדרש בבראשית רבא) אני מוצא כרלוונטי מאד לימינו:

"דבר אחר, מה היה העולם חסר? מנוחה. באה שבת – באה מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה"

בעולם ההישגי, החומרי והאינטנסיבי שבו אנו חיים, גם המנוחה והעצירה מחייבות מאמץ, יצירתיות והכרעה. יותר מתמיד אנחנו נדרשים להזכיר לעצמנו כי גם שימת הגבול למירוץ צריכה להיות חלק מן העולם שלנו אם אנחנו רוצים שהוא ואנחנו בתוכו נהיה בני קיימא.

באחריות ובמתינות

קין והבל, זוג האחים הראשון, הם גם הראשונים לייסד את המעשה הדתי והפולחני:

"וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיהוָה. וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע יְהוָה אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו"

מעשה הפולחן, הבאת המנחה, הוא גם הרקע לקנאתו של קין ולמעשה הרצח. בכך הופך סיפורם של קין והבל גם לתמרור אזהרה המוצב ביחס למעשה הפולחני והדתי. הפסוקים הראשונים בתורה העוסקים בהתייצבותו של האדם לפני האל מזכירים גם את המדרון החלקלק עליו מתנהל המעשה הדתי ואת פוטנציאל הנפץ הטמון בו, אם האדם אינו מושל ברגשותיו הדתיים, אלא הם מושלים בו. תמרור האזהרה הזה לא נועד להכחיד את המעשה הדתי, ממש כשם שהגירוש מגן עדן לא מיועד לגרום לאדם לא לבקש דעת. הוא כן נועד לעורר בנו את המודעות לנהל את חיינו הדתיים באחריות ובמתינות.

הזכרנו בפתח הדברים את פירושיו של רש"י לפרשה הראשונה של התורה. הראשון שבהם, הפותח את מפעל הפירוש המופלא של רש"י לתורה, מוכר לרבים ומצוטט על ידי רבים:

"'בְּרֵאשִׁית' – אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם' (שמות יב ב), שהיא מצווה ראשונה שנצטוו ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? משום שאם יאמרו אומות העולם לישראל: 'לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים', הם אומרים להם: 'כל הארץ של הקב"ה היא; הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו'"

רש"י כותב את פרשו בשבתו בגולת צרפת. אנחנו שקוראים את פרשת בראשית בשבתנו בארץ, טוב נעשה אם נאמר לעצמנו שהתורה פותח במעשה בראשית ולא בסיפורו של עם ישראל, דווקא כדי להזכיר לנו את בריאתו של כל אדם בצלם, את היותנו חלק ממשפחת העמים, ושהארץ היא אכן פקדון המסור בידינו אבל אנחנו לא אדוניה. לכך כנראה גם התכוון בן עזאי בוויכוחו עם מורו וחברו רבי עקיבה. זה האחרון אמר כי המצווה "ואהבת לרעך כמוך" היא הכלל בגדול בתורה. הוא, בן עזאי, בחר ככלל הגדול בתורה את הפסוק מפרשת השבוע:

"זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ" (בראשית ה א)

שבת שלום.


השארת תגובה

פרשת האזינו: מפת הדרכים של משה

מאת Jean-Luc Ourlin - originally posted to Flickr as Bob Dylan, CC BY-SA 2.0

מאת Jean-Luc Ourlin – originally posted to Flickr as Bob Dylan, CC BY-SA 2.0

בוב דילן זכה בפרס נובל, ועiלם הספרות כמרקחה; האם שירה פזמונאית למחצה ופופולארית ראויה להיחשב ספרות גבוהה? לפרשת השבוע שלנו – האזינו – ובעקבותיה למסורת היהודית תשובה חיובית נחרצת. עוד בפרשה הקודמת, פרשת וילך, נאמר על שירת האזינו:

"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" (דברים לא כד, כח)

השירה מוצגת על ידי משה כתמצית התורה ולקחיה וכעין "מפת דרכים" מקוצרת ומתומצת הצריכה ללוות את העם בכל עלילותיו ומסעותיו בעתיד. במובנים רבים שירת האזינו היא אקורד הסיום של התורה (שלאחריה רק דברי הפרידה ופרשת מותו של משה). נדודי בני ישראל במדבר החלו בשירת הים, שנאמרה מיד לאחר חצית הים והיא נחתמת בשירת האזינו, רגע לפני הכניסה לארץ.

לא בכדי תיארו חז"ל את השירה במילים הבאות:

"גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא" (מדרש ספרי לחומש דברים, פ' האזינו מ"ג)

פעמים רבות מתואר העם היהודי כעם של ספר וכעם של סיפור המסופר ללא הפסקה. הוגים ויוצרים רבים השתמשו בביטוי: "הסיפור היהודי". פרשת האזינו מזכירה לנו שלא פחות משהעם היהודי הוא עם של סיפור הוא גם עם של שירה; עם ששר את עברו ואת עתידו. הפסוקים המוכרים ביותר, פרקי המדרש והאגדה המפורסמים ביותר, ומקטעי התפילה ששגורים כמעט בכל פה דובר עברית הם אלו שזכו ללחן ולמצב, אלו שנכתבו מלכתחילה או הפכו בזכות המוזיקה לשירה.

רבות מדובר בשנים האחרונות על מהפכת ההתחדשות היהודית. בתי המדרש הפלורליסטים, הקהילות השוויוניות, טקסי מעגל החיים היצירתיים – כל אלה ביטויים טובים של אותה מהפכה; אבל הביטוי מובהק ביותר הוא מהפכת הניגון והשירה, שמחזירה יוצרים רבים כל כך אל ארון הספרים היהודי למסע של פרשנות מחדשת ויוצרת.

כל מי זכה להנחות תפילה או טקס יודע כיצד אולם דומם של אנשים המתקשים עם שפת התפילה וחשים כלפיה זרות וניכור, משנים לחלוטין את טעמם כאשר מדובר בשירה. לא בכדי הצביעה נעמי שמר על השירה בציבור כתחליף הישראלי החילוני לתפילה בציבור. אם ישנו רגע שבו הקהל הישראלי משיל מעליו לרגע את הציניות – זה הרגע שבו מתחילה השירה.

אם הדבר היה תלוי בי חלק גדול מהחינוך של ילדינו גם בהקשר של זהותם היהודית וגם בהקשר של זהותם הישראלית האזרחית היה נעשה באמצעות שירה (על מקומו של הריקוד נכתוב עו שבוע לקראת שמחת תורה).

כי הוא חייכם

לאחר חתימת השירה מזהיר משה את העם: "כִּי לֹא דָבָר רֵיק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם…." (דברים לב מז). ימים אחדים אחרי יום הכיפורים גדוש התפילות, הדברים, השירה והשיחה, טוב לחשוב על האזהרה הזו של משה. קל להפוך את החגים, את מנהגיהם ואת המלים הרבות העוטפות אותם לדבר מהנה וחוויתי, אך תלוש ממרוצת החיים שלנו ומן הדרך בה אנו מנהלים אותם. האתגר במציב משה בפרשה הוא לראות כיצד הדברים ממלאים את חיינו ומשפיעים עליהם, וכיצד החגים או כל מחווה אחרת של חיבור למסורת היהודי ולזיכרון היהודי לא נשארים כדבר "ריק" שאין בו כדי למלא את מצברי הנפש לימות החולין.

הצד השני של המטבע הוא ש"הדבר" אינו יכול להיות מנותק מחיינו. מנהגים, מקראות, מחוות רוח שרחוקים מן החיים שלנו מרחק רב, לא יוכלו למלא את החיים האלה בתוכן למרות יופיים וקסמם. חיי הרוח שלנו חייבים להשרות את רוחם על חיי היום יום ובאותה נשימה עליהם לינוק מהם רלוונטיות והתאמה.

הוא והושע בן נון

בפרשות הקודמות, עוד מחתימת חומש במדבר, עמדנו על אחריותו של משה כלפי הם הגלומה בבקשה שאלוהים ימנה עוד בחייו את היורש ויסמן אותו. ב]רשה הקודמת, פרשת וילך, חוזר משה על הקדשתו של יהושע למשימה, ורק לאחר הוא עושה כן מוזמן יהושע אל אוהל מועד. בפרשה שלנו, האחת לפני הפרידה ממשה, עושה המנהיג הנפרד צעד נוסף. "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן". (דברים לב מד) – שירת הפרידה של משה הופכת להיות שירה משותפת שלו ושל יורשו.

משה אינו מסתפק בהצבעה על היורש ובהקדשתו אלא משתף אותו במעשה ההנהגה עוד טרם הפרידה. המדרש מציע שעוד בחייו נקט משה מהלכים המדגישים את כבודו של יהושע,  כדוגמת העמדת מתורגמן לדבריו – משל היה הוא המנהיג (מדרש ספרי פרשה שה). מנגד מציע המדרש שהתורה מכנה את יהושע בפרשה בשמו המקורי "הושע בן נון" כדי להעיד על הצניעות והכבוד בה נהג יהושע בפני משה גם לאחר שהוכתר כיורש והחל בהנהגת העם במקביל. לכך כיוון התלמוד ככה"נ כשקבע: "אדם מתקנא בכל – חוץ מבנו ותלמידו" (סנהדרים קה ע"ב).

גדולתו של מנהיג נמדדת בראש וראשונה ביכולתו להעמיד לעצמו ממשיכי דרך שימשיכו את מפעלו. זו הייתה אחת מגדולותיו של משה, שפרשת מותו תחתום את התורה בעוד דפים אחדים.


השארת תגובה

פרשת "וילך": להיטיב עם עצמנו ועם סביבתנו

שנת שמיטה. מצוות התורה מרבות להתערב בהסדרת החיים הכלכליים

שנת שמיטה. מצוות התורה מרבות להתערב בהסדרת החיים הכלכליים

בעקבות השנה המעוברת, שהוסיפה ארבע שבתות לשנת תשע"ו, נקראות הפעם פרשות "ניצבים" ו"וילך" בנפרד. את שנת תשע"ו סיימנו עם פרשת "ניצבים", ובשבת הראשונה של שנת תשע"ז אנו קוראים את פרשת "וילך". זוהי בדיוק המהות של התקופה הנוכחית של הלוח העברי. התייצבות והליכה קדימה; עמידה במקום לטובת בחינה עצמית ובחינת כל הסובב אותנו, ואז יציאה לדרך מחדש.

הרעיון ממשיך ללכת

שמה של פרשה נגזר ממילותיה הראשונות – "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לא א) – אבל הפרשה כולה עומדת בסימן הליכה, תנועה קדימה ומעבר. בפעם הראשונה, ממש לפני פרידתו מן העם, רומז משה כי תש כוחו לצאת ולבוא לפני העם, וכי לא רק גזרת יי' היא זו המונעת ממנו את הכניסה לארץ המובטחת:

"בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַיהוָה אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (שם ב)

משה שב ומציג את יהושע כמי שיעבור לפני העם ויוביל אותו: "יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה" (שם, ג), אבל חשוב מכך, הוא מדגיש כי יי הוא זה שיעבור לפני העם לפני יהושע – " יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ… כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ… יהוָה הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ…" (שם,  ג ו-ו).

שבוע אחרי הפרידה המרשימה מהנשיא פרס ז"ל שיצא ובא לפני העם באין ספור צמתים, מזכירה הפרשה את כוחו של הרעיון להמשיך וללכת לפני המחנה ולצד המחנה, גם כאשר מבשריו ונושאיו מסיימים את שליחותם.

אין הברית מתחדשת אלא מתוך מקום של שותפות ושוויון

פרשת וילך מציגה את שתי המצוות האחרונות של התורה: מצוות ה"הקהל" ומצוות כתיבת ספר תורה – שתי מצוות שעניינן הטמעתה של התורה בנפש האישית והקיבוצית של העם. מצוות ה"הקהל" מורה על קיבוצו של כל העם בחג הסוכות במוצאי שנת השמיטה לטובת הקראתם של דברי התורה –

"מקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ…" (שם י-יב)

חז"ל קבעו כי את ממעמד ההקהל יש לקיים לא בחג הסוכות של שנת השמיטה אלא בתום שנת השמיטה, בחג הסוכות של השנה השמינית – הראשונה למחזור החדש של שבע השנים. על פניו, הגיוני היה לקבוע את הכינוס הלאומי דווקא במהלכה של שנת השמיטה, השנה המקודשת עצמה, בה פנוי החקלאי העברי ממלאכת השדה.

מדוע אם כן נקבע המעמד של שמיעת דברי התורה וחידוש הברית עם אלוהים לסיומה של שנת השמיטה? אולי מכיוון ששנת השמיטה מכוונת במידה רבה לצמצומם של הפערים בחברה וליצירת מציאות שוויונית יותר. החובות נשמטים (כפי שמצווה פרשת ראה בחומש דברים) ויבולה של השנה השביעית אינו רכושו של אף אדם, אלא הפקר לטובת כל המבקש לקיים עצמו. במצב הזה, המטשטש מעט את פערי הכוח והעוצמה המעמדית, ניתן לקבץ את כל העם ולחדש את הברית. אחת מאגדות חז"ל על מתן תורה, מציעה שהתורה ניתנה במדבר כדי ללמד שהיא אינה רכושו של אף אדם. היא הפקר – וכל אדם יכול לבוא וליטול.

חידושה של האמנה החברתית מחייב צמצום ולו מידתי של הקיטוב החברתי.

השבוע פירסמה השרה איילת שקד מאמר חשוב שעורר דיון ציבורי סביב זהותה של מדינת ישראל. עיקר השיח התמקד בדבריה על האיזון בין היסוד היהודי והיסוד הדמוקרטי ועל תפקידי בית המשפט העליון והרשות המחוקקת. ראוי גם לשים את הלב למשנתה הכלכלית, השמה דגש דרמטי של מדיניות השוק החופשי ועל צמצום ההתערבות של החברה בפעולתו הכלכלית של היחיד. מצוות ה"הקהל" מזכירה לנו שהאמנה החברתית המונחת ביסוד החיים המשותפים שלנו תלויה גם ביכולת למתן את הפערים ובמציאת המנגנונים המקדמים את השוויון החברתי. למעט פרקים מתוחמים מאוד של מחשבה יהודית ועשייה יהודית המאמינה בשיתוף כלכלי מלא (קהילות מדבר יהודה והתנועה הקיבוצית בדורותיה הראשונים כדוגמאות), המסורת היהודית מאמצת את הגישה לפיה האדם הוא האחראי העיקרי על רווחתו.

דווקא בשל כך, מצוות התורה מרבות להתערב בהסדרת החיים הכלכליים, על מנת להבטיח שחירותו של האדם לא תתרגם לפריצת גבולות, לפרימת רשתות הביטחון ולכרסום הסולידריות. אין הברית מתחדשת אלא במקום בו כולם חשים שותפים ומוגנים. הברית הגורל והייעוד של העם היהודי והברית בין אזרחיה של מדינת ישראל אינה יכולה להתקיים אלא במקום בו מוקדש מאמץ משותף לצמצום הפערים ולקידום שוויון החברתי.

תיקון מתוך תקווה

השנה העברית כוללת שני מועדים גדולים של חשבון נפש. הראשון – יום הכיפורים. השני – תשעה באב. האחד מתמקד בחשבון נפשו של היחיד. השני – בחשבון נפשה של האומה.

מסורת התפילה היהודית בנתה תהליך הכנה לקראת הימים האלה הכולל בין השאר את ההפטרות הנקראות בשבתות שלפני המועדים. לפני תשעה באב – שלוש הפטרות התוכחה והחורבן של ישעיהו וירמיהו. לפני יום הכיפורים – הפטרת שבת "שובה" מנבואות הושע ויואל. באופן מפתיע פסוקי ההפטרה של שבת "שובה" אינם פסוקי תוכחה, ייסור הנפש ואיומי עונש וחורבן. מרביתם – דברי תקווה ונחמה:

"אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן. יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן" (הושע יד)

"וּבְנֵי צִיּוֹן גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם כִּי נָתַן לָכֶם אֶת הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן. וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר" (יואל ב')

ישנו חשבון נפש הנעשה מתוך חרדה ותחושת מצור וחורבן וישנו חשבון נפש הנעשה מתוך תקווה גדולה ואמונה בכוח לשנות את המציאות. זה וזה נחוצים. את השנה העברית אנו פותחים בחשבון נפש המיוסד על הידיעה שיש בכוחנו להיטיב עם עצמנו ועם סביבתנו. גם האמונה הזו שייכת למורשתו של הנשיא פרס ז"ל.

מתוך מחזור התפילה שלנו לימים הנוראים:

המקום / שמואל שתל

בין אדם לחברו  
ומקום הרבה בין אדם  
ובן חברו  
לו יכלתי לאמר  
אין ביני לבין חברי  
אלא המקום בלבד.  
   
ביני לביני  
על דעת המקום  
ועל דעתי ומקומי  
וביני לבין עצמי  
לו יכולתי לומר  
מודה אני לפניך  
שהחזרת אותי  
למקומי.

 

בין אדם למקום
ואין אדם שאין לו מקום
ואין אדם שהוא ממנו פנוי
לו יכולתי לומר לפניך
אין לך אדם
שאין לו מקום
אצלי.
 
 

שבת שלו וחתימה טובה!

 

 

 

 


השארת תגובה

פרשת ניצבים: אלו שעברו מן בעולם ואלו שבאו לתוכו 

שבת פרשת "ניצבים" – השבת אחרונה של שנת תשע"ו – האחרונה לשבע שבתות הנחמה – שבת שעומדת בסימן הפרידה המרשימה מהנשיא פרס. הרמב"ן בפירושיו של פסוקי הפרשה קבע שכל עניינה בדברים לעתיד לבוא.

בערוב ימיו, ובפרשות האחרונות של התורה, נושא משה את עיניו אל עבר העתיד. את הפסוק – "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" – פירשו המדרש והפרשנים המסורתיים לכיוון העתיד. בני הדורות הבאים הם שותפים מראש בברית, כאילו ניצבו עם אבותיהם ואימותיהם בעת כריתת הברית. באותה הנשימה ניתן לפרש את הפסוק גם כצופה פני עבר, כ"מזמין" את הדורות הקודמים לנו להמשיך ולהיות עמנו במפעלינו.

"וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" – אלו שעברו מן העולם, ואלו שטרם באו אל תוכו. אלו ממשיכים את חייהם בתוך זיכרונותינו ואלו טמונים בתוך התקוות לעתיד.

לברוא עולמות בדיבור

מסורות קדומות המשוקעות בתלמוד ובמדרש, קובעות את ראש השנה כיום בריאתו של העולם או יום בריאתו של האדם. באחת משלוש הברכות המרכזיות של תפילת ראש השנה, ברכת הזכרונות, אנו אומרים: "זה היום תחילת מעשיך, זיכרון ליום ראשון".

אחד מקווי המתאר הייחודיים של סיפור הבריאה המקראי, בהשוואה לסיפורי הבריאה של תרבויות דתיות קדומות, הוא מקומם של הדיבור והאמירה.

"ויאמר אלהים: יהי אור, ויהי אור". העולם נברא במילותיו של האל, שנתרגמו למציאות. אחד מפסוקיה היפים של הפרשה הוא "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". משה מדרבן את העם שלא לחשוב כי לעתיד לבוא יש להביא את דברי התורה מרחוק, מן השמיים או מעבר לים, וכי אין צורך בדמויות "גדולות מהחיים" על מנת להותיר את דברי התורה נגישים וקרובים.

לא פחות חשוב מכך הוא גם מזכיר את כוחם של הפה והלב; המילה הנאמרת והמחשבה. "בפיך ובלבבך לעשותו" – לא אחת אנחנו נוהגים להבחין בין אנשי מעשה לאנשי דיבורים. בנאומו האחרון מזכיר משה שמילים ומחשבות בוראות עולמות, ושכוחם של הלב והפה לעשות מעשים, לא קטן מכוחה של היד.

לא בשמיים היא

דבריו אלו של משה, על דברי התורה הנמצאים קרוב אלינו, העמידו לנו את אחד מסיפורי החכמים הידועים והחשובים שבתלמוד, שהפכו לקו מנחה של ההלכה וגם של רבים מאפיקי המחשבה היהודית החדשה. במסכת בבא מציעא בתלוד הבבלי (דף נד) ובא סיפור המחלוקת בן רבי אלעזר בן הורקנוס, משמר המסורת הקדומה, לבין החכמים בענייני טומאה וטוהרה של "תנורו של עכנאי".

רבי אליעזר מביא אותות ומופתים נסיים על להוכיח את עמדתו אך החכמים דוחים אותם. בצר לו מבקש רבי אליעזר התערבות אלוהית ואכן בת קול יוצאת מן השמים ומכריזה שהלכה כרבי אליעזר. בתגובה מתייצב רבי יהושע על רגליו ומכריז במילותיה של הפרשה: "לא בשמיים היא".

משעה שניתנה התורה, היא נמצאת קרובה לבני האדם. הם המכריעים במחלוקותיה. בהמשכה של הסוגיה מתואר כיצד באותה שעה אמר הקב"ה: "נצחוני בני – נצחוני בני".

סיומה של הסוגיה מתאר כיצד צערו הגדול וכוחו הגדול של רבי אליעזר הובילו למותו של הנשיא באותם ימים רבן גמליאל. על השתלשלות הדברים האלה אומר התלוד כי כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה (גרימת צער ועלבון). ההכרעה במחלוקת הופקעה מידי שמיים.

אותות ומופתים, ואפילו בת קול, אינם ראיה והוכחה בוויכוח המתנהל בכח מחשבתם של החכמים. באותה הנשימה – דווקא העברת הסמכות והכוח לפסוק ולהכריע הוא אשר מטיל את האחריות לניהולו בדרך הגונה ואנושית.

על הנסתר והגלוי

אחד הפסוקים הסותמים של הפרשה הוא"הַנִּסְתָּרֹת לַיי' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת".

רוב הפרשנים הבינו פסוק זה כמתייחס לעניין חטאי האדם. חלקם נסתרים וידועים רק לאל. חלקם גלויים וידועים לכל צופה. ברוח הפרשנות שהעניקו חז"ל למלים: "לא בשמיים היא" בסיפור "תנורו של עכנאי", ניתן אולי לפרש את הפסוק גם כדרישה להכיר שמבחנם הגדול של התורה והמסורת הדתית הוא לא בחקר הנסתר אלא בעיצובם והתוויתם של החיים הגלויים.

אחד ממאפייניה של החוויה האנושית הוא העיסוק בנסתר והניסיון לגלות את אשר נעלם מעיננו.

חלק גדול מהאנרגיה הדתית הושקעה בעניין הזה במרוצת הדורות וגם בדורות אחרונים. לא מעט שרלטנות רוחנית צומחת על הקרקע הזו של כמיהת האדם לגלות את הצפון מעיניו. הצורך האנושי הזה לא ייעלם כנראה, אבל לפני כל מערכת רוחנית ודתית ניצבת ההכרעה מה מרכז הכובד שלה: הנסתרות או הגלויות, החיים בעולם הזה על כל מורכבותם או הרצון להתנתק מהם.

שבת שלום וכתיבה וחתימה טובה!

 


השארת תגובה

פרשת "כי תצא": חטאו הגדול של עמלק

427px-the_tunisian_jews_synagogue_akko_11_april_2015-xxix

"זכור את אשר עשה לך עמלק" על קיר בית הכנסת התוניסאי בעכו. מקור ויקיפדיה, מאת Geagea 

פרשת "כי תצא" ממשיכה את "מרוץ המצוות" של חומש דברים. אם הפרשה הקודמת, "פרשת שופטים", עמדה בסימן דיני הציבור והשלטון, מחזירה אותנו פרשת "כי תצא" ברוב מצוותיה אל הזירה האישית, וליתר דיוק המשפחתית. רבות ממצוותיה של הפרשה עוסקות בדיני המשפחה הקדומים. חלקן הגדול משקף את תפיסת העולם פטריארכלית של התורה, שאינה יכולה להתקבל על דעת מי שמאמין בשיוויון מגדרי לעומקו. אחרות מעניקות ביטוי קדום לתפיסות עולם, תחושות וערכים המתאימים גם לחיי המשפחה בימינו, ובראשם התחושה שלמושגים של צדק והוגנות חייבת להיות דריסת רגל גם בזירה הזו.

בצד דיני המשפחה, עוסקת הפרשה גם בעניינים רבים הנוהגים להתנהלותו הראויה של האדם בשגרת חייו ובמלאכתו: דיני כלאים, איסור לבישת בגדי שעטנז, איסור לקיחת הציפור על אפרוחיה או הביצים עליהן היא דוגרת (מצוות "שילוח הקן") ועוד עניינים רבים, המזכירים כי התורה מבקשת מהאדם להתהלך במודעות רוחנית ואתית בכל מעשיו ולא רק ברגעי קדושה ופולחן.

על זכות הקניין וסייגיה

אחת מזכויות היסוד של האדם שזכו להגנה ברורה ונחרצת ברבות ממערכות המשפט העתיקות היתה זכות הקניין – זכותו הבלעדית של האדם על רכושו. מאות רבות של שנים לפני שזכויות הנחשבות כיום למלכות זכויות האדם – הזכות לשוויון, הזכות לביטוי, הזכות לפרטיות, הובאו על בימת השיח הפוליטי והמשפטי – זכתה הזכות לקניין להכרה ולהגנה. תיאוריות ביקורתיות תצענה כי בניגוד למחשבה המקובלת, שיח הזכויות נוצר כמהלך של בעלי הכוח, ולא של המדוכאים תחתיו.

בעלי הכוח הם על פי רוב בעלי הרכוש והממון, ומכאן הבכורה שנתנה להגנה על אותו הקניין.

גם התורה מעניקה הגנות רבות לזכות הקניין. מלבד הציווי המפורש של "לא תגנוב", הולכת התורה אף צעד נוסף בעשרת הדברות ומקימה סייג לעניין זה בדמות הציווי: "לא תחמוד". יחד עם זאת, בפרשת "כי תצא" נכללת מצווה המציעה על פניו ניסיון למתן את הזכות במהלך שאין לו ביטוי בחוק המודרני. הכוונה היא למצווה העוסקת ברשות הניתנת לאדם לאכול מן התבואה ומן היבול של רעהו:

"כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן. כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ" (דברים כג כה-כו)

על פניו מצווה זו מתירה לאדם הרעב להיכנס אל שדה רעהו ולאכול מן התבואה. התורה אוסרת עליו לתת את היבול בכליו ולאסוף אותו בדרך של מלאכה ואיסוף מקצועי (הנפת החרמש על התבואה), אולם עצם הכניסה לשדה או למטע ואכילה צנועה להשבעת הרעב באותו הרגע אינה נחשבת כפגיעה בקניין המוגן.

חז"ל פירשו את המצווה באופן אחר. במסכת בבא מציעא בתלמוד (דף פז ע"ב) נקבע מפורש כי המצווה עוסקת בפועל או בשכיר וכך גם נפסק להלכה. על פי פרשנות זו התורה מדברת במצב בו בעל השדה או המטע שכר את העובד. במהלך עבודתו מותר לעובד לאכול מן התבואה, משל מדובר בחלק מתנאי החוזה, אך נאסר עליו לגזול מקניינו של המעביד על ידי איסוף היבול לכליו.

פרשנות זו של חז"ל למצווה היא כמובן לגיטימית והיא הולמת במידה רבה את הדין הקיים גם בחוק המודרני. עם זאת הקריאה בפשט הדברים בתורה מציעה שאין לפרשנות זו אחיזה בטקסט עצמו ועל פניו אין כאן התייחסות מיוחדת לעבודתו של הפועל או השכיר בשדה של מעבידו. שפת התורה ברורה ופשוטה:

"כי תבא בכרם רעך… כי תבא בקמת רעך…"

בהמשכה של הפרשה ישנה התייחסות ישירה לחובה לשלם לשכיר את שכרו היומי:

"לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ…" (שם כד יד-טו)

מכאן שכאשר התורה מבקשת לעסוק בענייני השכיר היא מבטאת זאת ישירות.

הבנה פשוטה זו של המצווה מציעה לנו ראייה רעננה ולא שגרתית על זכות הקניין ומציעה לנו לחשוב האם לא ראוי ליצור בחיינו איים קטנים של שיתוף שבהם מותר לאדם ליהנות מקניין רעהו, כל עוד הדבר נעשה בדרך צנועה, מתונה וקשורה בצורך ישיר ולא מסחרי. בעולם של שיתופי מידע ותוכן מחד וצבירת קנייני עתק מנגד, שאלת גבולותיה של זכות הקניין אקטואלית מתמיד. הצעתה של התורה להבחין בין סוגים שונים של שימוש האדם בקניין רעהו, מעניינת ויכולה לעורר השראה.

בין שתי קריאות "הזכור"

פרשת השבוע נחתמת במצוות "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם". פסוקים אלו נקראים פעמים בשנה. האחת – בעת קריאתה של פרשת "כי תצא". השנייה – בשבת "זכור" שלפני פורים, בה אנו מזכירים את מעשי עמלק, שמזרעו יצא המן הרשע.

פסוקי הפרשה מלמדים גם מה היה חטאו הגדול של עמלק:

"אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים"

עמלק ביקש לפגוע בחלשים ובנחשלים מאחור ועל כך קולל כאויב הנצחי של עם ישראל. בצד חטאו של עמלק, מציעים פסוקים אלו שעם עייף, יגע וחסר יראת אלוהים הוא העם שמותיר מאחור את חלשיו ונחשליו.

שתי הקריאות השנתיות באותם הפסוקים מציעות לנו הזדמנות לזכור את הצורך לבדוק את עצמנו ולא רק להצביע על חטאם של האחרים. בשבת שלפני פורים – ראויים הפסוקים להיקרא כתזכורת לאכזריותו של עמלק. בשבת פרשת "כי תצא", שעל פי רוב נקראת באחת משבתות חודש אלול, ראוי לקרוא את אותם פסוקים כתזכורת למבחן הגדול שלנו – לא להותיר חלק מהמחנה נחשל אחרינו.


השארת תגובה

פרשת שופטים: על משמעות רדיפת הצדק

האסון ברמת החייל. לכפר על אוזלת היד של הציבור ורשויותיו

אסון התמוטטות החניון ברמת החייל. לכפר על אוזלת היד של הציבור ורשויותיו

פרשת שופטים, הניצבת במרכז נאומו של משה, הולמת את ימי ההכנה לכניסה אל תוך הארץ המובטחת. יותר מכל פרשותיה האחרות של התורה העוסקות בדינים ובמצוות, פרשת שופטים (כפי שנרמז בשמה) עוסקת בדיני הציבור, השלטון והמלכות – ובלשוננו במשפט החוקתי והמנהלי שמציגה התורה. כמה מתבקש שפסוקי הפתיחה שלה כוללים את הציווי:

"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יי אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ".

רדיפת הצדק היא התנאי המקדים לירושת הארץ.

לרדוף אחרי הצדק פעמים

פרשני המקרא המסורתיים עסקו בשאלה מדוע התורה כפלה את המילה צדק בציווי: "צדק צדק תרדוף". פרשנות יפה אחת שהציע ר' אברהם בן עזרא היא שיש לרדוף את הצדק גם כאתה מרוויח מן הרדיפה, אך גם כאשר אתה מפסיד ממנו. הרמב"ן הציע פרשנות רלוונטית מאד לימינו:

"וטעם הכפל לומר הדיינין צריכים שישפטו את העם משפט צדק וגם אתה צריך לרדוף הצדק תמיד…"

ענייני הצדק מסורים אכן למערכות השלטון ובראשן כמובן מערכת המשפט, אבל הדבר אינו יכול לבוא על חשבון המסירות האישית לרדיפת הצדק ולמעשה הצדק. חבריה שפרטיה אינם מתחנכים לאורו של הצדק, אינם חותרים אליו בזירות חייהם האישיים ואינם מחויבים לו בחיי היום יום אינה יכולה להקים מתוכה שופטי צדק ומערכות צדק.

צדק צדק תרדוף – גם היחיד וגם הציבור.

חזקת החפות וחקר האמת

פסוקיה הראשונים של הפרשה מתכתבים לצערנו גם עם קורות השבוע האחרון, במהלכו נחשפה פעם נוספת פרשת שחיתות גדולה בה מעורבים לכאורה אישי ציבור:

"לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם"

הרלוונטיות של הציווי העתיק למציאות החיים הישראלית ברורה מאליה. עם זאת, כדאי גם להמשיך ולקרוא בפסוקיה הבאים של הפרשה לקח לא פחות חשוב לאופן התנהלותה של חברה צודקת וראויה. לכל אורכה של הפרשה מודגשת החובה היתרה המוטלת על השופטים לחקור לעומקם של דברים בטרם הרשעה וגזירת דין, במיוחד כאשר מדובר בדיני נפשות:

"… והֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל…"

השופט, כשליח הציבור, חייב שלא להסתפק בשמועה אלא לדרוש היטב לחקור ולראות ש"אמת נכון הדבר". דרישה זו באה לידי ביטוי גם בדיני העדים והעדות הנכללים בפרשה, הקובעים שאין להרשיע בהסתמך על עדות אחת.

בהמשכה של הפרשה מוצגים גם האפשרות, הסכנה והדין של עדות שקר. בלשון משפטית מודרנית, הוראות וציוויים אלו משקפים את חזקת החפות העומדת לכל אדם עד שהורשע ואת חובתה של מערכת המשפט שלא להרשיע על סמך השמועה או התחושה.

בצד המאבק הבלתי מתפשר בשחיתות השלטונית, ודווקא בשל מאבק זה, חובה על החברה הישראלית חותרת הצדק לחזור ולהדגיש גם את חזקת החפות. השבוע הורה בית המשפט העליון על שחרורו של אדם לאחר 4.5 שנות מאסר. פרשת שופטים, המצווה על הקמת מערכת המשפט ומציגה אותה כאבן הראשה של מערכת הצדק, לוקחת בחשבון שככל מערכת אנושית, גם השופטים יכולים לטעות, ויש להקפיד בכללים ודינים שירחיקו את הטעות. השופט או השוטר אינם מוצגים כנביא האל או כשליחו עלי אדמות, אלא דווקא כשליחם של בני העם, שופט בשר ודם; שוטר בשר ודם.

במערכת משפט מסוג זה, חזקת החפות חייבת לעמוד לאדם עד הרשעתו.

בסיומה של הפרשה מופיעה מצוות "עגלה ערופה" הקובעת תהליך של כפרה ציבורית במקרה בו נמצא חלל ולא נודע מי הרגו. במסכת סוטה במשנה נאמר ש"משרבו הרצחנין בטלה עגלה ערופה" (סוטה ט ט ). ברגע בו מעשי הרצח נעשו כה נפוצים, נטלו ממצוות עגלה ערופה הרושם וטעם שלה. במציאות של שחיתות ציבורית גואה, יש הכרח לחשוב כיצד לא ניטל הרושם של חזקת החפות והיא ניצבת במלוא עוצמתה לצד הציווי לעקור את השוחד מיסודות חיינו.

ידינו לא שפכו את הדם הזה – האמנם ?

הזכרנו את מצוות עגלה ערופה החותמת את הפרשה וראוי להרחיב בה על רק אירועים נוספים שהתרחשו השבוע הזה. מצווה זו קובעת את קיומו של טקס כפרה במקרה בו נמצא חלל בשדה ואין יודע מי הרגו. זקני וכוהני העיר הקרובה למקום מציאת הגופה יוצאים לערוץ נחל יבש ליד העיר ומעל דמה של העגלה הנערפת במעשה של כפרה, רוחצים את ידיהם ומכריזים: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ".

חכמי בבל וארץ ישראל ביקשו להבין את האמירה של הזקנים עליה מצווה הפרשה – "ידינו לא שפכו את הדם הזה": "וכי על דעתנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן?" חכמי ארץ ישראל גרסו שזקני בית הדין צריכים לכפר על העובדה שהתרשלו בהרתעת הרוצח האלמוני, בכליאתו או בהרחקתו. חכמי בבל גרסו שזקני בית הדין צריכים לכפר על העובדה שייתכן ולא טיפלו כראוי בנרצח, לא דאגו שיזכה לטיפול בתוך העיר, או לליווי בדרכו ממנה.

ימים אחדים עברו מאז התמוטטות החניון ברמת החייל וקבירתם של אנשים חיים תחת הררי החול והבטון. מספרם הסופי של הקורבנות אינו ידוע. מערכת המשפט תפעל את פעולתה למול הגורמים האחראיים, אבל ייתכן שגם כאן ראוי היה לקיים מעין טקס "עגלה ערופה" על מנת לכפר על אוזלת היד של הציבור ורשויותיו בקביעת הדין ובאכיפתו וביצירת אותה מערכת שאינה מעלימה את עיניה מרשלנות ומעיגול פינות.

הטקס הקדמון נועד להזכיר לחברה שבין אם נמצא האשם ובין אם לאו, ישנה גם אשמה המוטלת על החברה כולה, שהתרשלה ביצירת התנאים שיבטיחו שמקרים מסוג זה לא יתרחשו.

את התמונה הזו של דרישה ללקיחת אחריות ציבורית משלימה המצווה הידועה של העמדת ערי מקלט, שנזכרת בהרחבה גם בפרשה שלנו, כאחד מהיסודות החשובים של מערכת הצדק הקדומה. עיר המקלט נועדה להבטיח שלא יישפך דם נקי ושלא תבוצע גאולת דם במי שנטל את נפש רעהו בשגגה וללא כוונה. התורה מציגה בצדק את המצווה כמצווה שנועדה להגן על חייו של ההורג בשגגה. עם זאת, המצווה גם מייסדת דין ועונש לאותו אדם, שהרי אין הוא פטור לחלוטין מעונש ונגזרת עליו גלות. עיר המקלט מציעה לו הגנה וחיים, אך היא טומנת בחובה גם את הרחקתו מקהילתו וממקצועו לפרק זמן מסוים.

בצד ההכרה שנטילת נפש בשגגה או ברשלנות אינה כמעשה רצח, התורה (והמשפט המודרני) עדיין דורשים מהיחיד לשאת באחריות על מות זולתו. אירועי הדמים של השבוע המסתיים מהדהדים את החיבור בין דין ערי מקלט לבין עגלה ערופה, בין רדיפת הצדק של הציבור לרדיפת הצדק של היחיד, שהזכרנו בפתח הדברים, בין האחריות המשותפת לזו המוטלת על כתפיו של כל אדם.

וציוונו על רדיפת צדק…

שאלה מעניינת, שאינה זוכה להתייחסות מספקת במקורותינו, היא מדוע לא התקינו החכמים ברכות על רוב המצוות שבין אדם לחברו, כדוגמת מתן צדקה. יש שתרצו זאת בכך שהמצוות בין אדם לחברו אינן נוגעות רק ליהודים והן מעין מצוות החלות על כל בני האדם, ומכאן שאין לברך עליהן כבר ייחודי. אחרים הציעו שלמצוות אלו אין שיעור ולא ניתן לברך על דבר שאין לו סוף וחתימה. על דרך ההלצה היו שהציעו שבמעשה של צדקה אין מקום להתעכב ולברך קודם. במסורת תפילה של היהדות הרפורמית, השוקדת על המשך פיתוחה של שפת התפילה היהודית ורואה יתרון בחידוש היצירה הליטורגית גם בדורנו, ויתרו על הסברים אלו ותקנו את הברכה הבאה:

"ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לרדוף צדק"

הלוואי שנתברך ברדיפת צדק ובהשגתו.


השארת תגובה

פרשת "ראה": תזכורת חשובה על האוכל שבא לפינו

מקור: ויקיפדיה. מאת Fir0002 - נוצר על ידי מעלה היצירה, GFDL 1.2

מקור: ויקיפדיה. מאת Fir0002 – נוצר על ידי מעלה היצירה, GFDL 1.2

פרשת "ראה", הרביעית לפרשות חומש דברים, מעבירה אותנו מחלקו הראשון של נאום הפרידה של משה אל חלקו השני. בפסוקיה הראשונים נחתמים דברי האמונה והלקח של משה' המשולבים בקורות העם במדבר. מרבית פסוקיה מוקדשים להצגתן של המצוות הפרטניות, אשר תוצגנה גם בשלוש הפרשות הבאות של החומש. חלקן הגדול כבר נזכרו בחומשי שמות, ויקרא ובמדבר. מיעוטן – ייחודיות לחומש דברים.

כי הדם הוא הנפש

אחד הנושאים העיקריים בהם עוסקת הפרשה הוא דיני המזון שבא לפיו של האדם. בראשיתה של הפרשה מופיעה ההוראה להימנע מהקרבת עולות לאלוהים בכל אתר, בהתאם למגמת ריכוז הפולחן המאפיינת את ספר דברים. העולות והקורבנות חייבים לעלות על המזבח "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יי' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ, שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ.." (דברים יב יד).

בהמשכה של הוראה זו מופיע ההיתר לאכילת בשר שלא במסגרת הקרבת קורבן, בכל מקום ואתר. בצדו של ההיתר באה האזהרה הברורה להימנע מאכילת הדם: "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר" (שם, כג). פתיחת הציווי במלים: "רק חזק לבלתי…" מלמדת אולי על הקושי שמייחסת התורה להקפדה בציווי זה. האדם רעב וטורח על התקנת הסעודה.

בניגוד לימינו, לא מדובר בעניין של מה בכך, אלא בפרוצדורה ארוכה ומלכלכת. ספק אם האדם רוצה להמתין או לדקדק בפרטי הכנת הבשר. דווקא כאן מורה לו התורה להקפיד שדם החיה לא יבוא לפיו ולקרביו. בין אם במסגרת הקרבת הקורבן לאלוהים ובין אם בעת התקנת הבשר לסעודה רגילה, מבקשת התורה להזכיר כי מדובר בנטילת חיים. החיה הנשחטת אינה רק בשר כי אם גם נפש. התורה לא אסרה על אכילת בשר (אם כי תיארה את המצב הראשוני של הקיום האנושי, עד לאחר המבול, כמציאות צמחונית), אולם היא מבקשת להזכיר שבנפש חיה מדובר.

לא תבשל גדי בחלב אמו

בהמשכה של הפרשה מופיעים בשנית דיני הכשרות באכילה מן החי, לאחר שהוצגו לראשונה בפרשת שמיני בחומש ויקרא. בניגוד לפעם הראשונה, הפעם הזו מתלווה אל דיני הכשרות גם האיסור "לא תבשל גדי בחלב אמו". האיסור נזכר כבר פעמיים בחומש שמות (בפרק כג ובפרק כד) אך לא בהקשרן של מצוות הכשרות. בשתי הפעמים מתלווה איסור זה אל מצוות הבאת הביכורים: "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יי' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּו" (שמות כג יט, לד כו).

האיסור "לא תבשל גדי בחלב אמו" שימש כיסוד התורני לדינים האוסרים אכילה ובישול של מוצרי בשר וחלב יחד. דינים אלו שמהווים נדבך מרכזי בחוקי הכשרות של חז"ל, לא התקבלו בכל קהילות ישראל באופן דומה. היהדות הקראית מפרשת את האיסור ככתבו וכלשונו ומערכת הכשרות הקראית אינה כולל איסור אכילת בשר וחלב. קהילת יהודי אתיופיה נהגה להימנע מאכילת בשר בהמה עם חלב, אך לא הכילה את האיסור על בשר העוף. הד לשיטה הלכתית זו נמצא בתלמוד עצמו:  "רבי יוסי הגלילי אומר: …תלמוד לומר: 'בחלב אמו'! יצא עוף שאין לו חלב אם" (מסכת חולין קי"ג ע"א).

הפרשנים המסורתיים הציגו על פי רוב אחד משלושה טעמים לאיסור אכילת בשר וחלב: הסבר בריאותי, התרחקות ממנהגי הגויים וטיפוח מודעותו של האדם לעקרון של "צער בעלי חיים" ושל ריסון תאוות המזון. שני האזכורים של הציווי בצמוד למצוות הביכורים תומכת בטעם השני של התרחקות ממנהגי הגויים. מה פשוט יותר מלהביא קורבן ביכורים מן הצאן בלוויית חלב הבהמות המניקות השופע בתקופה זו של השנה?!?

הצמדתו של האיסור למערכת דיני הכשרות בפרשת השבוע מחזקת את הטעם השלישי, זה המבקש מן האדם להיות מודע יותר אל אשר נכנס לפיו ולשים לעצמו גבולות גם בתחום זה שנחשב בצדק לבסיסי ולהכרחי ביותר בקיומו של האדם. הרשב"ם, נכדו של רש"י, פרש כך את טעם האיסור: "וגנאי הוא לאדם ובליעה ורעבתנות לאכול חלב האם עם הבנים…ללמדך דרך תרבות ורחמנות ציווה הכתוב".

כיוון פרשנות זה, יחד עם האיסור על אכילת הדם, הם תזכורת להכרח להטמיע שיקולים של מוסר ואתיקה בדרך בה האדם צורך את מזונו. דווקא בעידן בו האדם מן היישוב לא נדרש להתקין את מזונו בעצמו ואינו חש כי הוא "נוטל נפש חיה", כל אימת שהוא מכין מנת בשר יש לתשומת הלב המוסרית והאתית הזו חשיבות יתרה. ההקפדה בדיני הכשרות היא עניין להכרעתו של היחיד, בדיוק כמו הבחירה בצמחונות ובטבעונות; אך הקריאה ליתר מודעות ולאי עצימת עיניים ביחס למזון שבא לפינו ודרך יצורו אינה שונה מכל אתגר מוסרי אחר הניצב לפתחנו.

היקפי צריכת הבשר בעולם המערבי הופכת אתגר זה לרציני ומשמעותי מאוד. התורה, ככתוב, לא אסרה על אכילת הבשר. כך נוהגים רוב בני האדם בעולם. זו בדיוק הסיבה מדוע לקביעה "כי הדם הוא הנפש" ולתזכורת כי האוכל שבא לפינו היה פעם חלק מהפלא הנקרא חיים – חשוב שיהיה מקום בחיינו.

לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה

בשבועות האחרונים כתבתי לא מעט על ענייני "הגר אשר בשערינו" וחשבתי להימנע מלחזור על הדברים, אך השבוע הזה עלה הנושא לכותרות מחדש עם עכירתה של אווירת החג ביום הלימודים הראשון בהתבטאות המטרידה של לשכת ראש הממשלה על "ילדי המסתננים".

בדומה לרבות מפרשות חומש דברים, גם בפרשת "ראה" מככב הגר לצד הלוי, היתום והאלמנה. התייחסות מיוחדת אליו בלבד, מופיעה במסגרת דיני הכשרות הנמנים בפרשה. אחד מדינים אלו הוא איסור אכילת בשר נבלה. בשר בהמה או עוף שלא נשחטו על ידי האדם אסור באכילה. בהקשר זה מדגישה התורה כי האיסור חל רק על בני העם, ומותר לתת או למכור את הבשר לגר או לנוכרי.

פעם נוספת בא פשט התורה ומטיל סימן שאלה על פרשנותם של חז"ל את מושג הגר במקרא כמתייחס אל גר הצדק, המתייהד. שהרי ברגע שהתגייר – אין הוא רשאי לאכול את בשר הנבלה. הגר הוא הזר אשר חי בקרבנו וחוסה בצלנו. בהקשר זה יוצר הפרשה הבחנה בין בני העם, הגר והנוכרי: "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה. לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי" (דברים, יב כא).

הגר עדיין נבדל מבני העם, זרותו אינה מטשטשת לחלוטין. עם זאת הוא גם אינו כנוכרי. הוא יושב בשערינו. הבשר ניתן לו ולא נמכר לו. גם אם לא ניתנות לו כל הזכויות הוא מצוי באחריותנו. רווחתו אינה יכולה להיות לנו זרה.

בין אחריות קולקטיבית לבין כוחו של היחיד

בפרשת השבוע מופיע גם דינה של "העיר הנידחת" – עיר שתושביה הודחו לעבודה זרה על ידי חלק מבני העיר. גורלה של העיר קשה מאד – כליה מוחלטת. חומרת העונש הביאה את חז"ל לקבוע שלא הייתה ולא תהיה עיר הנידחת, ושהופעתה של המצווה היא על מנת לדרוש ולקבל שכר (תוספתא סנהדרין). ואכן חז"ל קבעו שורה ארוכה של תנאים, שהצטברותם יחד לא תיתכן בפועל.

עם זאת אחד הקווים המנחים את דיונם התיאורטי בדיני העיר הנידחת הוא קיומה של אחריות קולקטיבית ברובד מסוים. מי שלא חטא בחטא העבודה הזרה אינו נענש בחייו ובגופו, אולם הוא מאבד את רכושו יחד עם כל רכושה של העיר שנשרף. מנגד רבי אליעזר, שגרס שעיר הנידחת לא הייתה ולא תהיה, תלה את העניין בקיומה של מזוזה אחת בעיר – "רבי אליעזר אומר: כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת – אינה נעשית עיר הנידחת. מה הוא הטעם לכך? אמר הפסוק: ´ואת כל שללה תקבֹּץ אל תוך רחֹובָה ושרפת באש´, וכיון שאי אפשר (לשרוף) מזוזה לא אפשר" (תרגום לבבלי סנהדרין עא ע"א).

מן הצד האחד אחריות קולקטיבית מסוימת. היחיד חייב לקחת אחריות גם על המתרחש בקהילתו. מן הצד השני – ליחיד היכולת להשפיע ולשנות את גורלה של הקהילה, גם באמצעות המעשה הקטן של התקנת מזוזה אחת.

השבת הזו אנחנו מציינים גם את ראש חודש אלול. ברוח הזו של ההכרה באחריותו של היחיד אבל גם בכוחו לחולל שינוי, הנה אחד מהסיפורים היפים של התקופה הזו של השנה העברית:

רבי ישראל מסלנט, אבי תנועת המוסר, יצא באחד מלילות אלול לאמירת סליחות בבית הכנסת. מאחד הבתים הרעועים ראה לפתע אור קלוש. הציץ מבעד לדלת וראה סנדלר ישיש מכה בפטישו על נעל לאורו של נר דועך. מדוע אתה טורח בשעה כה מאוחרת? שאל הרב. ענה הסנדלר: כל עוד הנר דולק אפשר לתקן. מיהר הרב אל בית הכנסת וקרא לחבורת המתפללים בקול: שמעו – כל עוד הנר דולק אפשר לתקן.

שבת שלום וחודש טוב!

 


השארת תגובה

פרשת "עקב": על החובה לחנך בסוף החופש הגדול

החופש הגדול, הסוף

החופש הגדול, הסוף

שבת אחרונה של החופש הגדול; שבת פרשת "עקב"; השבת השנייה מבין שבע שבתות הנחמה שיובילו אותנו לשנה החדשה. מה צריך לברך בסוף החופש הגדול? "שהחיינו" או אולי ברכת הגומל?

נראה לי שאת ברכת "הטוב והמטיב" (שהזכרנו שבוע שעבר בהקשר ליום ט"ו באב, והזכיר גם בהקשר של הפרשה שלנו). הטוב – על ההזדמנות לחופש עם הילדים, שלמרות כל הקיטורים הוא מתנה נפלאה, והמטיב – שלכל דבר טוב יש גם סוף, ושבוע הבא חוזרים לשגרה.

אחד המוטיבים החוזרים על עצמם בפרשה, בה ממשיך משה את נאומו המסכם, הוא כפל הפנים שיש בהתנסויות של העם במדבר. מן הצד האחד מודגשת דאגתו של אלוהים: "שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה".

ובהמשך: "הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם, הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ".

מן הצד השני, בתום ארבעים שנות נדודים, לא מהססת הפרשה להדגיש את הקשיים שהיו מנת חלקו של העם, להגדירם כעינוי ולתת בהם סימנים של תכלית ומשמעות:

"וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ יי' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ, לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ… וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ…".

אפילו המן, שהוצג בחומש שמות כמתנתו של האל לעם, זוכה בפרשה לטעם אחר – של ניסיון קשה ומאתגר. במובן זה, פרשת עקב פותחת צוהר לתחושות ורגשות של משה ושל העם, שאולי לא זכו לביטוי, ובוודאי לא ללגיטימציה בתיאורי המסע הארוך במדבר.

רגע לפני הכניסה לארץ מתבקש העם למצוא תכלית ומשמעות גם ברגעי הקושי והאתגר, ולראות גם בהם מקור של תובנה וכוח.

בין הבית לבית הכנסת

הצגתו של המן כניסיון וכשיעור נחתמת במלים המוכרות:  "כי לא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יי יִחְיֶה הָאָדָם". המלים הללו הן הקדמה ראויה  לאחד מן הפסוקים המופיעים בסמוך לו בפרשה: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ".

חז"ל הבינו פסוק זה כמצווה על מתן הודיה על המזון שבא לפינו, וקבעו את פסוק הזה כמקור התורני לחיוב בברכת המזון, הנאמרת לאחר סעודה בה נאכל לחם. במסורת חז"ל נתעצבה זיקה הדוקה בין תפילת העמידה לבין ברכת המזון. היחיד מחויב בשתיהן, אבל טוב ורצוי לחזר בעבורן אחרי מנין (תפילת עמידה – מנין של עשרה; ברכת המזון – מנין של שלושה ומעלה).

שתי מחוות התפילה רגישות מאוד ללוח השנה. תפילת "יעלה ויבוא" הנאמרת בחגים וראשי חודשים, משולבת הן בתפילת עמידה והן בברכת המזון; כך גם תפילת על הנסים של חנוכה ופורים. מטבע התפילה של שתיהן משתנה לכבוד השבת, ובזו גם בזו יש מקום לשילוב תחנונים ובקשות בצד תפילת הקבע.

ברכת המזון היא תזכורת טובה וראויה שהזירה המרכזית של החיים היהודיים אינה בית הכנסת כי אם הבית, וכשם שבית הכנסת יכול להיות "מקדש מעט" כך גם השולחן שסביבו סועדים. דווקא בעידן שבו חלקים גדולים מהציבור היהודי בישראל בוחר שלא לפקוד את בתי הכנסת, כדבר שבשגרה, היכולת לשלב ביטוי משפחתי וביתי לזהות היהודית (בדרך מסורתית יותר או פחות) הופכת לנחוצה יותר ויותר.

בין הבית לבית הספר

לאחר שהפרשה הקודמת, פרשת "ואתחנן", הציגה בפנינו את פסוקי הפרשה הראשונה של שמע ישראל, מוצגים בפרשה שלנו פסוקיה של הפרשה השנייה של קריאת שמע (פסוקי הפרשה השלישית, המתמקדים במצוות הציצית, לקוחים מפרשת "שלח לך" בחומש במדבר).

פרשנים רבים עסקו בדמיון ובהבדל בין שתי הפרשות. הבולט שבהם היה הרמב"ם שראה בפרשה הראשונה ביטוי לעבודת האל לשמה. בפרשה השנייה, המבטיחה מטר בארץ בעקבות שמירת המצוות ומאיימת בבצורת ואובדן הארץ עקב אי שמירתן, ראה הרמב"ם ביטוי לעבודת האל שלא מתוך לשמה. חיבורן של שתי הפרשות יחד מעיד לשיטתו על כך שלמרות בכורתה המובהק של עבודה לשמה, גם מתוך שלא לשמה ניתן להגיע בסופו של יום למדרגה הגבוהה יותר.

הבדל אחר שראוי לשים אליו לב הוא העובדה שהפרשה הראשונה בלשון יחיד: "ואהבת את יי אלהיך" ואילו הפרשה השנייה פותחת בלשון רבים: "והיה אם שמוע תשמעו". בשתיהן, לאחר הפתיחה נוכל למצוא גם את הלשון השנייה.

החיבור של שתי הפרשות יחד בקריאת שמע מדגיש את הרצף שקיים במסורת היהודית בין חובותיו ומעמדו של היחיד לבין חובותיו ומעמדו של הציבור. בהקשרו של "ימי סוף הקיץ" בהם אנחנו נמצאים, כדאי לשים לב שבשתי הפרשות מופיע הציווי על לימוד הבנים, כמעט באותן מלים. בפרשה הראשונה מופיע הציווי בלשון יחיד: "ושננתם לבניך ודברת בם". בפרשה השנייה מופיע הציווי בלשון רבים: "ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם".

חובת החינוך, הקניית הידע והערכים לדור הבא, היא שילוב בין חובת היחיד – ההורה, לבין חובת הציבור. רק במקום בו שתי החובות הללו נפגשות, והבית ובית הספר שניהם יחד הם בתי חינוך, יכולה להתקיים ההבטחה שבסופה של הפרשה השנייה של "שמע ישראל": "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע יי לאבותיכם לתת להם".

גיבור גדול ונורא באהבת הגר

בפתח הדברים הזכרנו את תפילת העמידה, בהקשרה של ברכת המזון הנלמדת מן הפרשה. הפרשה היא גם זו שהעניקה את אחד ממטבעות הלשון הנאמרים בפתח התפילה. בברכה הראשונה של התפילה, ברכת אבות (ובקהילות היהדות הרפורמית – ברכת אבות ואמהות), נאמרות המלים: "האל הגדול, הגיבור והנורא" הלקוחות הפרשה: "כִּי יְי אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים, הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה".

במה באה לידי ביטוי גדולתו וגבורתו של אלוהים? במשפט יתום ואלמנה ואהבת הגר לתת לו לחם ושמלה. למרות שמשה עדיין לא מפרט באוזני העם את המצוות, עניין אליו יגיע בפרשה הבאה, פרשת "ראה", מיד לאחר תיאור מידותיו אלו של האלוהים, נגזר מהן ציווי ברור לעם: "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם".

חשבתי השבוע על מלים אלו בעת שכתבתי מאמר דעה על יוזמת סגן שר הבטחון, הרב אלי בן דהן,  שהובילה להוראה האוסרת התנדבות של  חיילים בקרב ילדים של מבקשי מקלט ומהגרי עבודה. מסורת חז"ל פרשה את המושג גר, כאילו מתייחס לגרי צדק, אולם מפשט התורה היוצר הקבלה בין הגר לבין מצבם של בני ישראל במצרים, ברור כי הכוונה היא לזר המסתופף בצלנו.

מה גדולתו של אלוהים לפי הפרשה שלנו? שהוא מעניק לחם ושמלה לגר. איך שוב פיספסו "דובריו הרשמיים" של אלוהים במדינת ישראל, את ההזדמנות ללכת בדרכיו.

אחד המסרים הבולטים של הפרשה הוא הדרישה מן האדם להכיר שלא הוא לבדו אחראי על הצלחותיו. "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יי אֱלֹהֶיךָ … וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה".

רגע לפני פתיחתה של שנת הלימודים החדשה טוב להישמר מלשכוח את תרומתם האדירה של המורים והמורות לטיפוח הילדים שלנו. מעבר לחופש, הקיץ הוא תזכורת טובה לעוצמת המאמץ שנדרשת בהתנהלות שלנו עם השותפים הצעירים שלנו בבית. אפשר רק לדמיין את עוצמת המאמץ שנדרשת מול כיתה של 30 (במקרה הטוב) שותפים כאלו.

בשבת בה הקריאה בתורה עומדת בסימן של הודיה והכרת הטוב, נכון להפנות אותן גם למורות ולמורים שיקבלו את פני ה"אוצרות" שלנו ביום חמישי הקרוב. הנה כמה מטבעות ברכה שנוצרו בקהילות שלנו לכבוד העוסקים במלאכה הקשה והקדושה הזו:

***

מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב, אמותינו שרה רבקה רחל ולאה ומורינו משה, עזרא, רבי  עקיבא, ברוריה, רבנו שלמה יצחקי, רבנו משה בן מימון, אליעזר בן יהודה, ליאו בק, הנרייטה סאלד ויאנוש קורצ'אק. הוא יברך את המורים המסורים העמלים לקרב את צאצאי עמך לדברי תורתך.

הקדוש ברוך הוא יצליח את דרכם ויברכם בחן ובשכל טוב, סבלנות ואורך רוח, ובפרנסה טובה. ויקוים בנו בזכותם אשר כתוב בברכת "אהבה" שבתפילת השחרית: "ללמוד וללמד לשמור לעשות  ולקים את כל דברי תורתך האהבה". ונאמר: אמן.

***

מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב ואמותינו שרה רבקה רחל ולאה,

ואת דורי הדורות של מחנכים ומחנכות יהודיים

הוא יברך את המחנכים של ילדינו, המתחילים שנת לימודים חדשה.

מי שברך את משה רבנו ביוזמה ומנהיגות – הוא יברך את מורינו בהתלבות.

מי שברך את הלל בסבלנות – הוא יברך את מורינו באורך רוח.

מי שברך את רבנו משה בן מימון ברוחב האופקים ובעומק המחשבה – הוא יברך את מורינו ברדיפת הדעת.

מי שברך את יאנוש קורצ'אק באהבת הילדים ובאמונה בהם וביכולתם – הוא יברך את מורינו ביכולת לקבל ולכבד כל ילד

***

תפילת המורה והמחנכ/ת

אלוהינו ואלוהי אבותינו ואמותינו

אתה החונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה.

חננו בידע ולמדנו להורות.

פתח ליבנו אל תלמידינו

ואל תורתך הנשמעת בכל קול וקול.

שמחנו בלימוד, בחינוך, בגילוי ובחידוש

והשרה עלינו רוח טובה

להבין להשכיל לשמוע

ללמוד וללמד.

תן בליבנו אהבה

למען נלמד ונילמד זה מזה

ונרבה תלמידים בעולם ככתוב:

"והעמידו תלמידים הרבה" (פרקי אבות, א א)

ברוך אתה ה' שומע תפילה.

***

שבת שלום ושנת לימודים טובה ופוריה!


השארת תגובה

המסר החברתי של ט"ו באב: גדר גמישה, במקום חומה גבוהה

Valentinesdaytree.jpgפרשת "ואתחנן" נקראת לעולם בשבת שאחרי תשעה באב, הראשונה מבין שבע השבתות שתובלנה אותנו לשנה העברית החדשה; הראשונה לשבע שבתות הנחמה של הלוח העברי. כשם שהשבת הקודמת נקראה "שבת חזון" על שום מלות הפתיחה של ההפטרה מספר ישעיהו העוסקת בחורבן, כך השבת שלנו מכונה "שבת נחמו" על שם מילות הפתיחה של נבואת הנחמה של ישעיהו:

"נחמו נחמו עמי, יאמר אלהיכם…" (ישעיהו מ')

במרכזה של הפרשה שניים מהטקסטים המכוננים של המסורת היהודית: עשרת הדברות – עליהן חוזר משה בנאומו – ופסוקי הפרשה הראשונה של קריאת שמע. במרכזה של פרשיה זו – מצוות אהבת יי:

"ואהבת את יי אלהיך בכל ללבך ובכל נפשך ובכל מאדך"

מכיוון שהשנה הזה נצמד אל שבת נחמו יום ט"ו באב (שנחוג השנה ביום שישי) יתמקדו הדברים בעניינו של החג העתיק והמתחדש, ובמסריו החורגים אל מעבר לאהבה הרומנטית והזוגית.

את הדברים אבקש להקדיש לזכרה של במבי שלג שנפטרה בראשית השבוע.

ט"ו באב – על אהבה ופיוס

לוח השנה העברי עמוס בתאריכים ששימשו בעבר כימי מועד וציון שאבדו ונשכחו. כידוע, יש בו גם לא מעט חגים, מועדים וימי זיכרון שהתווספו במרוצת הדורות, לרבות האחרונים, על מנת לציין מאורעות משמעותיים בחיי העם.

בהקשר זה, יום ט"ו באב, הוא מקרה מעניין וייחודי של יום חג שנהג בעבר, כמעט ונשתכח במרוצת הדורות, וזוכה בשנים האחרונות לתחייה כחג האהבה הישראלי-עברי. העובדה שתחייה זו קשורה בטבורה גם לתרבות הצריכה השוטפת אותנו וגם להשפעתו של חג האהבה הלועזי (ה-Valentine's Day), מצדיקה עיון מעמיק ויצירתי במקורות המועטים העוסקים בחג העתיק. עיון זה יאפשר הרחבה של תכני היום אל מעבר לאהבה הזוגית והרומנטית, החשובה לכשעצמה כמובן, ויכול להציע רעיונות ותובנות חשובים הנוגעים למציאות הישראלית של ימינו.

מסכת תענית במשנה נחתמת באמירה מפורסמת של רבן שמעון בן גמליאל, נשיא הסנהדרין בתקופה שלאחר מרד בר כוכבא (המאה השנייה לספירה):

"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לביש את מי שאין לו" (תענית ד ח)

בהמשכה של משנה זו מתוארת בקצרה חגיגת היום:

"ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות? בחור, שא נא  עיניך וראה, מה אתה בורר לך. אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה"

אלא ט"ו באב – מה היא? (בבלי תענית ל ע"ב)

התלמוד הבבלי והירושלמי מבקשים להשלים את מסורת המשנה במתן טעמים והסברים לקביעת החג. ייתכן ויש בעצם הדבר עדות שמלכתחילה מדובר היה בחג עממי שנעשה ניסיון להעניק לו טעם רוחני ודתי או עדות לעובדה שבתקופת התלמוד כבר נשתכח החג כמעט לחלוטין.

כך או כך, חכמי התלמוד הציעו ששה טעמים למעמדו המיוחד של היום. שני הראשונים קשורים ישירות לאופיו כחג החיזור והאירוסין. לשיטת רב יהודה – ט"ו באב הוא היום בו בוטלה ההוראה, לפיה בנות שיורשות את נחלת אביהן בהעדר אחים (הלכת בנות צלפחד), מחויבות להינשא אך ורק לבן שבטן. לשיטת רב יוסף – בט"ו באב בוטל הנדר שנדרו שבטי ישראל שלא לתת את בנותיהן לבני שבט בנימין בעקבות מעשה "פילגש בגבעה". עולא, חכם התלמוד ששימש כמתווך בין ישיבות ארץ ישראל וישיבות בבל, הציע שביום זה הוסרו המחסומים שהציב ירבעם בן נבט, מייסד ממלכת ישראל הצפונית, על הדרכים המובילות לירושלים ולבית המקדש אחרי פיצול הממלכות.

רבה בר בר חנא, הציע בשמו של רבי יוחנן שביום ט"ו באב הסתיימה הגזרה על דור יוצאי מצרים שלא ייכנסו לארץ, עם מותם של אחרוני בני דור זה. בהקשר זה מביא התלמוד מסורת לפיה במשך כל אותן שנים ארוכות, מחטא המרגלים עד סיום הגזירה, שרר נתק בין אלוהים לבין משה, וביום ט"ו באב נתחדש בינם הדיבור.

רב מתנה, בן הדור השני לחכמי התלמוד הבבלי, החזיק במסורת לפיה ביום ט"ו באב הביאו לקבר ישראל את הרוגי ביתר, בירת מרד בר כוכבא, לאחר מספר שנים בהן אסרו על כך הרומאים. רושם המאורע היה כה גדול, עד שלפי רב מתנה תיקנו ביום זה את הברכה הרביעית של ברכת המזון – ברכת "הטוב והמטיב".

הטעם השישי למעמדו המיוחד של היום, המובא בשמם של רבה ורב יוסף, אינו קשור באירוע מסוים אלא בהלכה הקשורה במקדש. לפי חכמים אלו יום ט"ו באב היה היום בו פסקו מדי קיץ לכרות עצים לטובת האש שעל המזבח. בשל כך זכה יום ט"ו באב לכינוי: "יום תבר מגל" – יום שבירתו של הגרזן.

על פניו ששת הטעמים המפורטים במסכת תענית בתלמוד הבבלי (דפים ל ע"ב – לא ע"א) מגיעים ממסורות שונות ומגוונות ואינם קשורים זה בזה (למעט אולי שני הראשונים, הנוגעים ישירות לענייני נישואין). עם זאת, עיון מעמיק בהם מעלה שיש בין כולם מכנה משותף וקשר רעיוני. כל טעמיו והסבריו של היום בתלמודים קשורים בתיקון מציאות שנתקלקלה ובמהלך של סיום מחלוקת, פיוס, ויצירת קשרים וגשרים. כך וודאי בעניין ביטול איסורי הנישואין בין השבטים והסרת מחסומי הגבול בין ממלכת ישראל וממלכת יהודה. גם הבאתם של הרוגי ביתר לקבורה סימנה הפשרה ותיקון, הפעם ביחסים בין מלכות רומי ליישוב היהודי לאחר מרד בר כוכבא.

על אותו המשקל, סיום הגזירה על דור יוצאי מצרים הביאה לחידוש הדיבור והתקשורת בין העם לאלוהים וסיומו של הנתק. גם הטעם השישי והאחרון – יום שבירת הגרזן – שיקף מהלך של "שביתת נשק" ומעין פיוס שנתי בין האדם לעץ ולטבע. במובן זה יום ט"ו באב מוצג במסורת חז"ל כיום של הנמכת מחיצות ואפילו ביטולן. מחוות החיזור וחגיגות האירוסין בין איש לאשה המיוחסות ליום זה צוינו, אם כן, גם כביטוי לשאיפה ליצירת חיבורים בכל מעגלי החיים של היחיד והציבור.

מעבר למפגש בכרמים, אופי זה של היום בא לידי ביטוי במנהג נוסף שנקשר ליום החג. על פי המובא במשנה, בנות ישראל יוצאות ביום זה לכרמים בבגדי לבן שאולים. בתלמוד מובאת ברייתא לפיה בת המלך שואלת את בגדיה של בת הכהן הגדול, וזו שואלת את בגדי בתו של סגן הכהנים וכן הלאה. כל ישראל שואלים זה מזה, ובת גדולים ומיוחסים שואלת בכוונה תחילה את בגדיה ממי שנחשבת פחות מיוחסת ממנה.

"אדם לאדם – אדם" (השופט אהרון ברק)

כפי שכבר צוין בפתח הדברים, יום ט"ו באב מחדש את מעמדו ומקומו בלוח השנה הישראלי בשנים האחרונות. ברוחה של התרבות המערבית הפתוחה האינדיבידואלית, ההישגית והמתירנית למדי, אין להתפלא שתכניו המתחדשים והמסחריים של החג העתיק-החדש מתמקדים בחיפושו של היחיד אחרי קשר רגשי אינטימי ובמושג האהבה בהקשרו הזוגי.

כל זה טוב וראוי ובהחלט מתכתב עם מסורת המחולות בכרמים וחגיגת האירוסין. אך בצד כל זאת, במציאות המפולגת והמקוטבת של החברה הישראלית בפרט והחברה האנושית בכלל, כדאי לזכור גם את רוחב היריעה שמציעים המקורות שלנו ביחס ליום זה, וחשוב מכך את האתגרים שהם מציבים לנו כיחידים, כעם, כחברה ישראלית וכחלק מן ממשפחת העמים. הראשון – למצוא את הדרך להנמיך את החומות המפרידות בתוכנו, בין שבט לשבט, לפתוח בהן שערים ודלתות ולא לפחד לעבור בהם על מנת לבקר, להכיר ללמוד ולהתחבר.

חשיבותו של אתגר זה לחברה הישראלית מתחדדת דווקא בעידן הרב תרבותי בו היא נמצאת. ההכרה בקיומן של קבוצות שונות ומגוונות ש"כור ההיתוך" הישראלי אינו מתיך את ערכיהן, קולותיהן וצרכיהן הייחודיים, מחייבת גם מאמץ מודע להרחבת המכנה המשותף וליצירת הגשרים והמעברים בין החוגים השונים.

בתנועת המטוטלת שחווה החברה הישראלית, ישנו הכרח קיומי במציאת אותם גורמים ממתנים שיבטיחו שהמטוטלת לא תעבור ממצב הקיצון של התכה למצב הקיצון של פירוק ופירוד לגורמים הראשוניים.

האתגר השני הניצב לפנינו הוא להימנע מחיזוק המכנה המשותף בין שבטיו של העם היהודי באמצעות הגבהת החומות במקום אחר, כדוגמת החומה בינינו לבין בני דתות אחרות, בינינו לבין בני עמים אחרים, בינינו לבין דוברי שפת אם אחרת. בעידן של צורך דוחק בטיפוח המכנה המשותף לכל זרמי וחוגי העם היהודי – ראוי למצוא את הדרך לעשות זאת מבלי להגביה את החומה בין יהודים וערבים יושביה של הארץ הזו ומבלי למצוא מפלט במגמות של והסתגרות לאומית.

מקורותיו העתיקים של יום ט"ו באב, מזמינים אותנו להבין כי הדיאלוג והקשר חייבים להתחזק במקביל בכל הזירות של חיינו וקשרינו עם הזולת, כבמעין מערכת של "כלים שלובים". הגבהתה של חומה במקום אחד, עתידה בסופו של יום להביא גם להגבהתן של יתר החומות.

סמיכותו של יום ט"ו באב ליום החורבן, תשעה באב, מזכירה לנו כי במקום בו לא טורחים לשמור על גובהן המתון של כל החומות, ועל כרייתם של שערים ודלתות, עתידות החומות להיות מובקעות בסופו של יום ולקרוס תחת עצמן, במעשה של חורבן. היכולת לשמור על החומות בגובן הראוי והנמוך, ולהפוך אותן מחומה לגדר גמישה, היא מהאתגרים הגדולים של החברה הישראלית בעשורים הקרובים.

אם נצלח באתגר הזה ונדע לשמור על קולנו וזהותנו הייחודים, לא מתוך הסתגרות והתבדלות והגפת התריס אלא מתוך תחושת ביתיות ואחריות במעגלים הולכים ומתרחבים של שייכות וזהות – אולי נשמע גם אנחנו מחדש, כמשה בשעתו, את קולו של אלוהים.

ובחזרה לפרשה

פתחנו בפרשה ונסיים בה. ספר דברים הוא כידוע נאומו האחרון של משה רבנו. עיון בפסוקי הפרשה מלמד כי נאום זה נפסק ומתחדש בפרשת "ואתחנן". חוקרי המקרא יציעו בצדק שיש כאן עדות למקורות ונוסחים שונים שנערכו ונארגו למסכת אחת, אולם קריאה בטקסט כפשוטו מציעה תובנה מעניינת. מה עשה משה בין חלקו הראשון של נאומו המתפרש על פני פרשת "דברים" וראשיתה של הפרשה שלנו, לבין חלקו השני של הנאום בפרשה שבמרכזו – החזרה על עשרת הדברות ופסוקי "שמע ישראל"? כך מספרת הפרשה:

אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש, לנס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת…" (דברים ד מא-מב)

משה קובע את ערי המקלט בעבר הירדן המזרחי לשימוש של שבט ראובן, גד וחצי המנשה. עוד לפני שמשה מציג את החוקים והמשפטים, את עשרת הדברות ובכללן "לא תרצח", הוא עושה את המעשה של הקמת ערי המקלט, כחלק ממערכת הצדק והמשפט. גם כאן מדגישה התורה את בכורתם של המעשים על פני המלים.

שבת שלום וחג אהבה שמח!

 

 


2 תגובות

"שבת חזון": קו תפר מעורר מחשבה

800px-Francesco_Hayez_017

החרבת בית המקדש בירושלים. ציור של פרנצ'סקו אייץ' 1867. מקור: ויקיפדיה

'החרבת בית המקדש בירושלים' של פרנצ'סקו אייץ, מתאר את החורבן והבזיזה של בית המקדש השני בידי חיילים רומאים. שמן על קנבס, 1867

'החרבת בית המקדש בירושלים' של פרנצ'סקו אייץ, מתאר את החורבן והבזיזה של בית המקדש השני בידי חיילים רומאים. שמן על קנבס, 1867

'החרבת בית המקדש בירושלים' של פרנצ'סקו אייץ, מתאר את החורבן והבזיזה של בית המקדש השני בידי חיילים רומאים. שמן על קנבס, 1867

השבת שלפני תשעה באב מכונה במסורת היהודית "שבת חזון" על שם הפתיחה של ההפטרה שנקבעה לקריאה בשבת זו לקראת יום הצום – נבואת הפתיחה של ספר ישעיהו: "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ‍ִם …". בשבת זו נקראת פרשת "דברים" הפותחת את החומש החמישי. הפרשנים המסורתיים ציינו כי המילה "איכה" מופיעה גם בפרשה וגם בהפטרה, וכמובן גם בפתיחתה של מגילת החורבן – מגילת איכה, הנקראת בליל תשעה באב ובבוקרו.

תשעה באב – חשבון הנפש על המנהיגים שאנו בוחרים

בפרשת דברים פותח משה בנאומו האחרון בו הוא סוקר את קורות העם מעת צאתו ממצרים ושונה את מצוות התורה. נאום זה מתפרש על רובו המכריע של ספר דברים, ממש עד פסוקיו האחרונים המתארים את מותו של המנהיג והנביא.

העיון בשלוש הפרשות הראשונות של החומש מלמד שמשה אינו מקפיד על הסדר הכרונולוגי של קורות העם במדבר. בפתח הפרשה מקדים משה את סיפור המרגלים והעונש שנגזר בעקבותיו על דור יוצאי מצרים למות במדבר לתיאור מעמד הר סיני, החזרה על עשרת הדברות וסיפור וחטא העגל שיסקרו כולם בשתי פרשות הבאות: "ואתחנן" ו"עקב".

החזרה על סיפור המרגלים (תוך הבדלים משמעותיים מהתיאור של פרשת "שלח לך" בחומש במדבר) מתאימה לשבת שלפני תשעה באב. במסכת תענית מצרפים החכמים לארבעת אירועי החורבן של תשעה באב: שריפתם של שני בתי המקדש, נפילתה של ביתר – בירת מרד בר כוכבא, חרישתו של הר הבית ואירוע נוסף – חטא המרגלים. בליל תשעה באב, הוציאו נשיאי השבטים את דיבת הארץ, וגזרו בכך על דור יוצאי מצרים שלא ייכנס אל הארץ.

האסונות הלאומיים לדורותיהם נגרמו אמנם על ידי אויבים מן החוץ, אך גורלו המר של היום נחתם על ידי דפוסי ההתנהגות של העם, ובעיקר של מנהיגיו.

בצירופו של חטא המרגלים לאירועי החורבן הפכו החכמים את תשעה באב מיום זיכרון ואבל גרידא ליום הכיפורים של המנהיגות הלאומית. צירוף זה מציג לפנינו שני דפוסים מנוגדים של מנהיגות המובילים כל אחד בדרכו המסוכנת לאסון.  מחד, מנהיגותם של נשיאי השבטים שהובילה לרפיון ידיים וייאוש; מאידך, מנהיגותם של ראשי המרידות שהובילה לקנאות ומשיחיות שקר.

המרגלים בחרו להותיר את נשיאותם מאחור. מנהיגי המרידות דבקו במנהיגותם עד הסוף המר תוך השתקה והפחדה של המתנגדים. הראשונים נכנעו לגעגועי העם לבצלים ולקישואים; האחרונים – שרפו בקנאותם את מחסני המזון של ירושלים הנצורה. אלו לא הצליחו להרים את ראשם מעל הקרקע, ואלו לא ידעו להציב עליה את רגלם.  שבת חזון וצום תשעה באב מהווים תזכורת כואבת למחיר שמשלמת כל חברה על מחדלי מנהיגיה, ועל מחדליה שלה בבחירתם. יחד נכרכים ביום זה המנהיגים שאבדו את חזונם, המנהיגים המסונוורים על ידי חזונם, והמנהיגים שכל חזונם הוא טובתם האישית.

כנגדם מציבה שבת חזון ותשעה באב את הצורך בטיפוחה של מנהיגות שאינה מרדדת את חיי היחיד והציבור מתוך ריפיון ידיים, אך בה בעת גם אינה קלת דעת בהקרבתם על מזבח החזון.

עיר הצדק

עוד לפני התיאור של חטא המרגלים, מתייחס משה בפסוקים הראשונים של נאומו למינוי השופטים והשוטרים, שרי האלפים, המאות, החמישים והעשרות. מינוי זה נזכר כבר בספר שמות, כמהלך הנעשה בעצתו של יתרו למשה. הפעם, נפקד מקומו של יתרו מן הסיפור, אבל הפרשה מדגישה באופן ברור יותר את תפקידם של נושאי המשרה:

"וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא…"

עוד לפני החזרה על עשרת הדברות וסיפור מעמד הר סיני וממש במילות הפתיחה של נאום הפרידה שלו, מציג משה את הדרישה למשפט צדק החל על בני ישראל והגרים החיים בקרבם. דרישה זו ניצבת גם במרכז נבואתו של ישעיהו, הנקראת בהפטרה:

"וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיהו א כו כז)

קריאתן של פרשת דברים ושל הפטרת ישעיהו היא הכנה ראויה ליום הצום על חורבן המקדש, דווקא משום שבעבר וגם בימינו נשמעים קולות המפספסים את טעמם של ימי בין המצרים וצום תשעה באב. ישעיהו הנביא כבר הטיב לתאר אותם בפסוקים הנכללים בהפטרה:

"לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. … חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם. גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה" (שם, יג-יז)

רבים נוהגים לומר בימים אלו כי בשל שנאת חינם חרבה ירושלים ובאהבת חינם תבנה. טוב הדבר, אבל חשוב ממנו: בשל חוסר צדק חרבה ירושלים. ברדיפת צדק תיבנה.

שבת ותשעה באב: בין שמחה ליגון, בין תקווה לייאוש

אחת למספר שנים מזמן חודש מנחם אב קו תפר מעורר מחשבה בין יום השבת על קדושתו ושמחתו, לבין צום תשעה באב, העמוס במנהגי אבלות, המצוין למחרת השבת, ביום ראשון. בחלק מן השנים  נוצר מפגש זה מכוח העובדה שתאריך תשעה באב חל ביום ראשון עצמו. בשנים אחרות, בהן נופל תשעה באב על יום השבת, נוצר קו תפר זה בשל דחייתה של התענית לעשרה באב, כפי שנזכר כבר במשנה (וראו מסכת מגילה א ג).

המעבר בין יום השבת, בו אנו אומרים בתפילה: "ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג" לבין יום הצום, בו מצווים היחיד והציבור על מנהגי אבלות "בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו" [1], מעמיד מספר סוגיות הלכתיות שפתרונן מעמיק ומעשיר את המסכת הרעיונית הקשורה ביום הצום ואת המסרים הרעיוניים והחינוכיים שהוא מציע.

"כסעודת שלמה בשעתו"

הסוגיה הראשונה קשורה להכנות של האדם לקראת הצום ולאכילת "הסעודה המפסקת". מכיוון שתחילתו של הצום עם שקיעת החמה, ואילו יציאת השבת הולכת אחר צאת הכוכבים, ברור כי על האדם לאכול את הסעודה לפני הצום עוד במהלך השבת. המשנה במסכת תענית נתנה סימנים בסעודה המפסקת:

"ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין, לא יאכל בשר ולא ישתה יין" (תענית ד ז)

הגמרא מזכירה בהקשר זה את מנהגו של רבי יהודה בן אילעאי:

"ערב תשעה באב מביאין לו פת חרבה במלח, ויושב בין תנור לכירים, ואוכל ושותה עליה קיטון של מים, ודומה כמי שמתו מוטל לפניו (תענית ל ע"א)

ספרות ההלכה הוסיפה על סימנים אלו שיש לאכול את הסעודה המפסקת, איש איש לבדו – כדי לא להתחייב בזימון החגיגי המקדים את ברכת המזון.

ומה דינם של סימנים אלו בסעודה המפסקת הנערכת "בלית ברירה" בתוך השבת? האם יש לנהוג בהם מחמת חשיבותם והזכרתם כבר במשנה ובתלמוד, או שמא יש לדחותם בשל קדושת השבת ושמחתה? תשובתה של הגמרא בעניין זה חד משמעית:

"תשעה באב שחל להיות בשבת, וכן ערב שבת שחל להיות בשבת – אוכל ושותה כל צרכו, ומעלה על שולחנו,אפילו כסעודת שלמה בשעתו" (תענית כט ע"ב)

בדומה לאיסור על גילויי אבלות בפרהסיה בשבת במהלך ימי השבעה, גם כאן דוחה שמחת השבת את סימני האבלות. סעודתו המפסקת של האדם היא סעודת שבת לכל דבר ועניין, שמותר לאכול בה בשר ולשתות בה יין, שיש לחזר בה אחרי סועדים נוספים לטובת זימון חגיגי לברכת המזון, ושיש לנהוג בה ממנהגי השמחה והעונג של היום.

"המבדיל בין קודש לחול"

הסוגיה השנייה מתמקדת ברגע המעבר מן השבת אל התענית ובדינה של ההבדלה הנאמרת מדי מוצאי שבת על כוס של יין. אפשרות אחת היא לוותר כליל על טקס ההבדלה ולהסתפק בברכת ההבדלה הנכללת ממילא בתפילת העמידה בערבית למוצאי שבת. זו הייתה שיטתם של הרמב"ן (וראו: תורת האדם, עמוד רס"א) ופוסקים נוספים שהלכו בעקבותיו. שיטה שנייה, הנזכרת בספר המנהיג של רבי אברהם בן נתן הירחי (צרפת, 1155 לערך – 1215), היא להבדיל על הכוס ולתת לקטן מתחת לגיל מצוות לשתות מן היין (כפי שנוהגים לעשות בהבדלה במהלך תשעת הימים).

השיטה השלישית והעיקרית, שאומצה על ידי רוב הפוסקים ונזכרת לראשונה כבר בסידור רב עמרם גאון (המאה ה-ח') מציעה לדחות את ההבדלה על הכוס למוצאי התענית ביום ראשון בלילה. על פי שיטה זו, שנתקבלה כמנהג הרווח ברוב עדות ישראל, בצאת השבת נוהגים להסתפק בברכת ההבדלה שבתפילת העמידה ולברך את ברכת "מאורי האש" על הדלקת הנר המשמש לקריאתה של מגילת איכה. למחרת היום, בתום הצום, נוהגים לברך על כוס של יין את ברכת "בורא פרי הגפן" ואת ברכת "המבדיל בין קודש לחול".

להוסיף מן החול על הקודש

הסוגיה השלישית נוגעת לשעה בה חלים יתר חיובי תשעה באב, מלבד איסור האכילה והשתייה. בליל תשעה באב שאינו חל במוצאי שבת חלים איסורי היום כבר משעת השקיעה. כפי שהוזכר, גם בליל תשעה באב החל במוצאי שבת נאסרות האכילה והשתייה משעה זו. עם זאת, בשל ההוספה "מן החול על הקודש" והוצאתה של השבת רק עם צאת הכוכבים נוהגים לפשוט את בגדי השבת ונעלי השבת ולהחליפם בבגדי חול ובנעלי בד רק במועד זה. כך נוצר מעין "זמן דמדומים" לקראת צאת השבת בו האדם כבר חייב בצום, בעודו לבוש במחלצותיה של השבת, ואסור ביתר ביטוי האבלות.

לפרק זמן לא ארוך משתלבים יחד זה בזה, עונג השבת ועינוי הנפש בצום.

"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" (בבלי תענית ל ע"ב)

הדיון ההלכתי הער בשלוש הסוגיות שהוזכרו הוביל בראש וראשונה לפתרונות מעשיים שנפסקו להלכה או עצבו את המנהג המקובל; אולם בדומה לדיונים הלכתיים רבים אחרים, הוא מייצר גם כר רעיוני וחינוכי פורה לתובנות ומחשבות על יחסה של המסורת היהדות למתח בין שמחה ויגון; תקווה וייאוש; חורבן וגאולה.

ראשית – קביעתה של הגמרא שיש לדחות באופן מובהק והפגנתי כל סימן של אבל בסעודה המפסקת המתקיימת בתוך השבת, מסמלת את היתרון שהמסורת שלנו מבקשת להעניק ליסודות של תקווה ושמחה בחיינו. דווקא בעיצומם של הימים המוקדשים בלוח השנה העברי לתחושת החורבן והשבר, מתפקדת השבת כמעין פעימה מטרונומית של תקווה לגאולה, המתעלה מעל נסיבות הקיום של היחיד ושל הציבור.

שעה קלה לפני תחילתה של התענית, ובניגוד גמור למתרחש באותה השעה ממש בערב תשעה באב החל ביום חול, מבקשת מאתנו המסורת התלמודית לנצל את הסעודה המפסקת כדי להדגיש את היכולת להתעלות מעל המציאות השבורה ולדמיין מציאות מתוקנת ושלימה. ייתכן וזו היא הסיבה לכך שמבין כל עורכי הארוחות המדושנות שבמקרא, בחרה הגמרא לדבר על סעודתו של שלמה – המלך והמנהיג אשר זכה לבנות את המקדש.

בה בעת, דחייתה של ההבדלה על הכוס למוצאי הצום מייצרת רצף ייחודי בין השבת ויום התענית, ומחברת את שניהם למעין יחידה אחת של קדושה. למרות מעמדו ההלכתי הייחודי ומצוותיו, יום תשעה באב נחשב ליום של חול. דחייתה של ההבדלה לצאת היום טומנת בו באופן סמלי עוד ניצוצות של קדושה ומדגישה את היכולת למצוא השראה ושאר רוח גם בתוך תחושת השבר והחורבן.

בתום שלושה שבועות של ימי בין המצרים והחומרות הנלוות להם, מה יותר טבעי מלערוך הבדלה בעת המעבר להמשכו האופטימי יותר של חודש מנחם אב?!? כשם שההבדלה על הכוס בצאת כל שבת מבטאת את תודתנו על מתנת השבת ואת ההכרה בערכה, קיומה של ההבדלה הייחודית בצאת הצום מהווה הזדמנות להודות על מתנת הזיכרון ולהכיר בערך העצום הטמון בהבנה שמציאות חיינו עדין מבקשת את תיקונה וגאולתה.

ולבסוף – "עירוב התחומין" של השבת ותשעה באב, בו למשך זמן קצר בלבד מלכותה של השמחה נוגעת במלכותם של האבל וחשבון הנפש. השמש שקעה, וכמדי שבת אנו מוסיפים מן החול על הקודש ו"מתאמצים" להשאיר אותה עמנו; משתהים בחליצת נעלי השבת עד צאת הכוכבים, ומחכים עם הפיכת הפרוכת על ארון הקודש והחשכת היכל התפילה; ועם זאת, איסור האכילה והשתייה הנוהג כבר משקיעת החמה, משנה קמעא את האווירה ומכין את הנפש לקראת התענית.

ממש כשם שבשעות אחר הצהרים של יום הצום עצמו מתגנב לו אד קל של נחמה ותקווה לאווירת היום, כך חודר לו אד דק של אבל אל תוך רגעיה האחרונים של השבת. במסורת המטיבה לקדש את הדיכוטומיה בין קודש לבין חול, ואשר מיוסדת על מעברים חדים ומידיים בין תודעה רוחנית אחת לרעותה, שטח ההפקר הקצר שבין השבת לבין יום הצום מזכיר לנו שבמציאות, על פי רוב, האירועים, הנסיבות והתחושות מתערבבים זה בזה.

בדומה למנהג ה"כורך" של הלל הזקן שאכל יחד את המצה, סמל החירות, עם המרור, סמל השעבוד, גם הגלישה ההדרגתית מפסגת השבת לעמק הבכא של תשעה באב, מזכירה את ריבוי הפנים של נסיבות חיינו ואת המציאות המורכבת בה הם מתנהלים.

"כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים"

בהפטרה הנאמרת בקהילות אשכנז בתפילת המנחה של תשעה באב, מזכיר הנביא את השבת, מתוך מסר של תיקון ותקווה ואת כינונו של המקדש החרב כמקום של אחווה ושלום:

"אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע…  וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל יְהוָה לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם יְהוָה לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים, כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי, עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי, כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיה נז ו-ח)

חגיגתה של השבת, אחת לכמה שנים, ממש לפני יום הצום וחתימתו של יום זה בנבואת נחמה המזכירה את השבת, היא איתות נוסף שעניינו של הצום אינו זיכרון העבר לגופו אלא תיקונו של ההווה למען הבטחתו של העתיד.

שבת שלום ויום תענית משמעותי ומעורר מחשבה ועשייה!


השארת תגובה

פרשת מטות: האם זו בעצם נקמתו של משה?

Cirroferri_-_moisesfilhasjetro02מחשבות קצרות על פרשת מטות, במהלך חופשה משפחתית מעבר לים.

ברוב השנים נקראת פרשת "מטות" עם הבאה אחריה, פרשת "מסעי". השנה, בחסות העיבור והחודש הנוסף, נקראת הפרשה לבדה, על שני ענייניה: מלחמת ישראל במדיין ודרישתו של משה משבט ראובן, גד וחצי המנשה, לצאת חלוצים לפני בני ישראל במסע לכיבוש הארץ, באם רצונם להתנחל דווקא בעבר הירדן.

פרשת מלחמת ישראל במדיין אינה קלה לקריאה. ספק אם יש בפרשות התורה תיאור כה מפורט של מעשה המלחמה. מעבר להריגת כל זכר בוגר, משה זועם על הלוחמים שלקחו בשבי את כל הנשים, ודורש מהם לא להותיר בחיים כל אשה "שידעה איש למשכב זכר" וכל "זכר בטף". בניגוד למכות מצרים – לא אלוהים הוא השולח ידו, אלא צבאם של בני ישראל.

ניתן כמובן לבצע מהלכים מדרשיים ופרשניים שיקלו על הקריאה (ובעוד רגע אציע שנים), אך זוהי אחת מהפרשות המחייבת הכרעה בין גישה דווקאית לתורה לבין גישה היסטורית-מוסרית. הראשונה – רואה בתורה נקודת ייחוס בלעדית למוסר היהודי. השנייה – רואה בתורה נקודת מוצא בלבד ומכירה במסע ההתקדמות המוסרי שנדרש מהיחיד ומהציבור.

אחרי סערת תשובותיו של הרבצ"ר בפרשת מצוות "אשה יפת תואר" ובמציאות של רכישה מחודשת של העוצמה הצבאית, את פרשת מלחמת ישראל במדיין ראוי לקרוא בלחישה, כפי שקוראים את פרשות הקללות שבספר ויקרא ובספר דברים.

ובכל זאת שני מהלכים פרשניים…

בפתח הפרשה מצווה אלוהים את משה:

"נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך" (במדבר כז ב)

בהמשך מצווה משה את דבר המלחמה אל העם בזו הלשון:

"החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת יי' במדין" (שם, ג)

אלוהים מצווה את משה לנקום את נקמת העם. משה מציג את הנקמה כנקמתו של אלוהים. האם מתוך הרשות שנטל משה לעצמו להגדיר את הנקמה כנקמתו של אלוהים, הוא התיר לעצמו גם להורות על הרג הטף והנשים?!?

בניגוד לפרשת בנות צלפחד שנקראה בשבת שעברה, פרשת מקושש העצים בשבת ופרשת פסח שני – כאן משה לא מבקש את הכרעתו של אלוהים. הדרישה לטבוח בכל זכר בטף ובכל אישה שידעה משכב זכר מגיעה מפיו. פעם אחת נוספת לא נשמע קולו של האלוהים, ומשה הוא החליט על הצעדים: טבח שבט לוי בסוגדים לעגל הזהב.

ברגעי כעס וחרון אף, משה פוסק לבדו – על פי רוב לכיוון המעשה הקשה. האם עוצמת הנקמה קשורה באמירתו של אלוהים שלאחר מלחמה זו ייאסף אל עמיו? האם היא קשורה לעובדה שמשה הושפל ממעשה נשיא שבט שמעון והאישה המדיינית, ועלבונו מביא אותו לדרוש נקמה כה מרחיקת לכת?!?

כך או כך נראה שהנקמה במדיינים לא הייתה נקמת בני ישראל ולא נקמת יי, אלא נקמתו של משה, היורד עוד רגע מעל במת המנהיגות. את פרשת מלחמת הנקמה במדיין ראוי גם לקרוא כפרשה המציגה את אופייה של מלחמה הנעשית בשמו של אלוהים.


השארת תגובה

פרשת פנחס: האופציה הקנאית חיה בקרבנו

300px-The_Daughters_of_Zelophehadדבוק בפשט על מנת להכיר באתגר הלא פשוט

ספק אם ניתן היה לבחור פרשה מתאימה יותר לשבוע הזה מאשר את פרשת "פנחס". בפסוקיה הראשונים ובשמה מתייחסת הפרשה למעשה הקנאות שבצע פנחס הכהן, נכדו של אהרון. המעשה עצמו מתואר בפסוקיה האחרונים של הפרשה הקודמת. בפתח הפרשה שלנו – נמסרת ברכתו של האל לפנחס – כהונת עולם.

 "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם".

רבים מאלו שהתייצבו נגד השיח הקנאי והקיצוני שנשמע בימים האחרונים מעל במות מסוימות, וביקשו לעשות זאת גם בשמה של תורת ישראל, ציטטו את פרשנותו של הנצי"ב מוולוזין לפיה אלוהים מעניק לפנחס ברית שלום, על מנת למתן את נפשו הקנאית.

פרשנותו של הנצי"ב חשובה ויפה, אבל אולי דווקא השבוע יש להותיר את סיפור קנאותו של פנחס כפי שהוא, מבלי לנסות ולעגל בו פינות. מדוע? כדי להזכיר לנו שהמסורת שלנו, מהתורה והלאה, כוללת לא מעט "חומרי נפץ" קנאיים. אפשר לרכך אותם בפרשנות ובמדרש, ופעמים רבות ראוי לעשות כך. אבל ישנם גם רגעים בהם ראוי לא ליפות אותם אלא לדחות אותם בשתי ידיים ולצאת כנגדן חוצץ. לא מיתונה של הרוח הקנאית בדיעבד, אלא שלילתה מלכתחילה. לא ברית שלום, על מנת למתן את רוח הקנאים, אלא מאבק עיקש על מנת לעוקרה.

השבוע הזה, כשאקרא בפרשת פנחס, לא אחפש אחרי פרשנותו המנחמת של הנצי"ב, אלא אזכיר לעצמי עד כמה האופציה הקנאית חיה בקרבנו; עד כמה יש להיאבק בה.

פגיעתם של הקנאים אינה מכירה גבולות

פסוקה הראשונים של הפרשה מלמדים גם מי הם השנים אשר כנגדם כוון מעשה הקנאות של פנחס:

"וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא".

פנחס הכהן המכה – בן לשבט לוי הוא. זמרי בן סלוא, האיש המוכה – ממנהיגיו של שבט שמעון. דורות לפני כן, ביצעו שני האחים, לוי ושמעון, את מעשה הקנאות באנשי שכם. על השנים האלה אמר אביהם יעקב:

"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם, בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי … אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה …" (בראשית מח).

פגיעתו של פנחס, צאצא לוי, בנשיא שבט שמעון, מזכירה את האמת ההיסטורית. פגיעתם של הקנאים מתקשה לשרטט גבולות. בסופו של יום היא מכוונת גם אל עבר שותפיהם לדבר הקנאות.

קול דממה דקה

המסורת המדרשית והפרשנית יצרה זיקה בין פנחס המקנא ל-יי' לבין אליהו הנביא, הפוגע בנביאי הבעל על הר הכרמל, ומצהיר לפני יי בהימלטו אל הר חורב:

"קנא קינאתי ליי אלהי צבאות" (מלכים א יט)

זיקה זו הובילה לקביעת סיפור בריחתו של אליהו למדבר כהפטרה של פרשת פנחס. בהפטרה זו מופיעים הפסוקים המוכרים:

"ויֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה לֹא בָרוּחַ יְהוָה וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ יְהוָה וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה".

אלוהים מבקש ללמד את אליהו לקח שהאמת מתגלה לא אחת לאו דווקא ברוח, רעש ואש (כפי שעשה אליהו על הר הכרמל) כי אם ב-"קול דממה דקה".

לנוכח אירועי הימים האחרונים, אולי גם ניתן לנסות לקרוא את הפסוק מאחריתו אל ראשו, ולהציע פרשנות הפוכה שאינה פחות מתאימה לאירועי הימים האחרונים. במקום בו ישנו רק "קול דממה דקה" ואין נכונות להתייצב ולהשמיע קול, שם עתיד להתפתח רעש, שם עלולה האש לאכול בחלקות הטובות ושם תסער הרוח בדרך שמפרקת הרים ומשברת סלעים.

"עת לחשות ועת לדבר".


השארת תגובה

פרשת חקת: האם ביקש משה ללכת "על בטוח"?

משה מכה בסלע, ציור מאת פרנצ'סקו אוברטיני (מתוך ויקיפדיה)

משה מכה בסלע, ציור מאת פרנצ'סקו אוברטיני (מתוך ויקיפדיה)

בדומה לפרשות אחרות בחומש במדבר, גם פרשת חקת מקפלת בפסוקיה הלא רבים התפתחויות רבות בסיפור העלילה של המסע אל עבר הארץ המובטחת. בדומה לאותן פרשות, גם בה ניצבת במרכז סוגיית המנהיגות ויחסיו של המנהיג עם עמו וקהלו.

גורל אחד למנהיג ולקהל

במרכזה של הפרשה – סיפור הגזירה על משה ואהרון שגם הם, כבני דורם, לא ייכנסו אל הארץ המובטחת. האל שציווה על האחים "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע", אינו מוכן לסלוח על בחירתם להכות בו פעמיים. התורה מסבירה את הגזירה בחוסר האמון שהפגינו משה ואהרן כלפי דבר האלוהים:

"יעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם"

בצד פשט הדברים, מלמדת התורה על קשר הגורלות שחייב להתקיים בין המנהיגות לבין הקהל. לאורך כל פרשות יציאת מצרים והמסע במדבר, מציע אלוהים למשה לעשות אותו לגוי גדול תחת בני ישראל קשיי העורף. משה מסרב, פעם אחר פעם, לניתוק גורלו האישי מגורלו של העם, ומשיג בכך את סליחתו של האל. עתה, לאחר שנגזר על דור יוצאי מצרים שלא ייכנס לארץ, נדרשים משה ואהרון לשאת בעולו העמוק והמשמעותי של הקשר הזה.

אם בני דורם לא נכנסים אל הארץ המובטחת – כך ראוי שיהיה גם גורל מנהיגיהם.

מכבד פה לכבד אוזן

הדיוק בפסוקיה של הפרשה מלמד על היבט נוסף בחטאם של משה ואהרון. בניגוד למקרים רבים אחרים,  אלוהים אינו מעניש את העם על תלונתו בהיעדר מים. בהמשכה של הפרשה ישוב העם ויתלונן לחינם על קשיי הדרך:

"וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל"

כאן כבר תחזור על עצמה תגובתו הזועמת של האל:

"וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל"

פרשת חקת מבקשת להבחין בין תלונת האמת של העם לבין התלונה הכוזבת, המייצגת כפיות טובה, חוסר אמונה וייאוש. משה ואהרון נכשלים בזיהויה של התלונה האמיתית ובהקשבה רגישה למצוקתו של העם. שבעי תלאות ונדודים, שבעי תלונות ואתגרי מנהיגות, הם איבדו את יכולתם לשמוע. משה כבד הפה – הפך לכבד אוזן. עוד בטרם נכשל לשמוע את ציוויו של האל לדבר אל הסלע ולא להכותו – נכשל לשמוע את כאבו של העם.

עם אובדן היכולת הזו, נגזר דינו שלא להכניס את העם לארץ.

מנהיגות היודעת להשתנות

ועוד היבט אחד בסיפור הסלע – פרשת חקת אינה הפרשה היחידה בה נזכרת הוצאת מים מן הסלע. כבר בראשיתו של מסע הנדודים נדרש משה להוציא לעם הצמא מים מן הסלע המוצק. כך מספרת פרשת בשלח, הראשונה לפרשות המסע במדבר:

"וַיֹּאמֶר יי אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ. הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל"

משה, אם כן, התנסה כבר בהוצאת מים מן הסלע על ידי הכאתו. האם ביקש ללכת גם הפעם "על בטוח"?!? האם נכשל ביכולת לנסות דבר מה חדש?!? להאמין בכוחו של שינוי, של חידוש?!? מנהיגות שאינה יודעת להשתנות, להתפתח, לצאת מן הקופסא – אינה יכולה לשרוד ואינה יכולה להוביל את העם להתמודד עם מציאות ואתגרים חדשים.

שנה עברה – מעט השתנה, (ואולי בעצם לא)

כשכתבתי בשנה שעברה על פרשת חקת, התייחסתי למסורת חז"ל המחלצת מפסוקי הפרשה את האגדה על "בארה של מרים" – אותה באר מסתורית שסיפקה מים לעם ונגנזה עם מותה של מרים כמתואר בפסוקיה הראשונים של הפרשה. ברוח המסורת שהתפתחה סביב אגדה זו בשנים האחרונות – להציב על שולחן הסדר כוס מים חיים לזכר בארה של מרים (לצד כוס היין של אליהו) – הצעתי שאחת מהמשימות הגדולות של הדור שלנו היא לחלץ מן הבאר את המים החיים והמחיים של הקול הנשי האבוד של המסורת היהודית לדורותיה.

השבוע כשראיתי את המראות בכותל המערבי של קריעת סידורן המופלא של נשות הכותל בידי גבר חרדי, שעיניו רושפות שנאה, אמרתי לעצמי שמעט השתנה בשנה האחרונה. כשראיתי אחר כך את מטר הסוכריות שנזרק על ידי נשות הכותל על ראשה של נערת בת מצווה נוספת שסיימה את קריאתה הראשונה בתורה בתפילת ראש חודש תמוז של חלוצות המאבק, הבנתי עד כמה אני טועה.

הסמכתן של נשים אורתודוכסיות לרבנות לפני שבועות מספר, הניצחון של המאבק על טבילת נשים לבדן במקוואות, שיעורי התורה והכתיבה התורנית של נשים, כינוסי הלימוד על פרשת השבוע של סיוון רהב מאיר (שיש לי הרבה מה לומר עליהם – אך בפעם אחרת) וטוריה דורשי המחשבה של מורתנו פרופ' רוחמה וייס על הפרשות ב-YNET, כל אלה מלמדים שהמאה ה-21 עתידה להיות המאה היהודית של מרים ותלמידותיה. טוב שכך.

שבת שלום וחודש טוב!