"פרשת ויחי" – הפרשה האחרונה בחומש בראשית – מלווה אותנו בשבוע קשה ומורכב נוסף, שהופך את ההכרזה מחר בבוקר בסיום הקריאה בפרשה – "חזק חזק ונתחזק" – לנחוצה מתמיד.
ולמה פעמים "חזק"? אולי כדי להזכיר שהחוזק שנדרש מאיתנו לא קשור רק להתמודדות עם האיומים מחוץ, אלא גם עם אלו שמבית.
בין "בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי" לבין " יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ"
ערב מותו, מברך יעקב את בניו. בעבור רובם, מדובר בברכה של ממש, בעבור חלקם הברכה היא במידה רבה במרכאות כפולות. יעקב מציג את דבריו לא רק כברכה אלא גם כנבואה לעתיד לבוא:
"הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (בראשית מט א)
את ברכתו/נבואתו ליהודה – "יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ" (שם ח) – חשנו היטב גם בשבוע הדמים הזה, כאשר עשרה ילדים הצטרפו למעגל השכול והיתמות עם הירצחם של עופר בן ארי והרב ראובן בירמכר ז"ל.
לזוועתנו התוודענו השבוע גם לתוקפה של "ברכת" יעקב לשני אחיו הבכורים של יהודה – שמעון ולוי:
"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. ארוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (שם ה-ז)
ברכתו-קללתו של יעקב לשני הבנים מתייחסת למעשה הטבח שביצעו באנשי שכם. גם אז, מיד לאחר הרצח, כפי שמסופר בפרשת "וישלח", מוכיח ומייסר האב את בניו:
"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי: עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי" (בראשית לד ל)
בתוכחה הראשונה עוסק יעקב בחששו מנקמה ולא בגנותו של המעשה הקשה. מכיוון שנכשל אז למתוח את הקו האדום מן הבחינה המוסרית ונמנע מהוקעת האחים, הוא נדרש לכך שוב בערוב ימיו.
בפרשות שבין "וישלח" ל"ויחי" מתגלה דמותם של ראובן ויהודה, כשני האחים הבכורים שלמרות כישלונם הגדול בפרשת האחים ויוסף מגלים גם ממד של אחריות משפחתית ואנושיות. לא כך שמעון ולוי הנותרים בשתיקתם המוחלטת. מי שאיננו מתייצב נגד בעוז ומציב קווים אדומים כאשר הדבר נוגע אל האחר, יגלה בסופו של יום כיצד אותו היחס הופך לנחלת המשפחה והבית פנימה.
לא רק כדי שנוכל להתברך בברכת יהודה – "יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ" – אלא גם ובעיקר מפני שכך צריך לעשות; על החברה הישראלית להכריז השבוע הזה לנוכח התמונות מחתונת השנאה: "בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי".
להכריז ולעשות מעשה.
בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה
עוד לפני ברכת יעקב לבניו, הוא מברך את נכדיו: מנשה ואפרים, בניו של יוסף. המעמד הזה, בו אפרים ומנשה מתייצבים בין ברכי הסב הישיש, מסמל יותר מכל את העובדה שהמפגש המחודש של האחים עם יוסף לא היה רק רגע של תשובה ותיקון בעבורם – אלא גם רגע של תיקון וחיבור מחודש בעבורו ובעבור צאצאיו.
פרשת "מקץ" מלמדת אותנו ששמותיהם של מנשה ואפרים סמלו את ויתורו של יוסף על בית אביו ומורשתו:
"וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי. וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי" (שם מא נא)
התייצבותם של האחים לפני סבם וברכתו להם מסמלת את הגשר שנמתח מעל תהום הנשייה ואת היכולת לחדש את הקשר שניתק.
בתוך מעמד הברכה המרגש מעניין להיווכח שיעקב אינו מברך את הבנים בשם חדש. סבו וסבתו – אברהם ושרה – התברכו בשם חדש. גם הוא עצמו הפך מיעקב לישראל, כדי לסמן את התפנית החיובית בדרכו ובמעשיו. למרות ששמם של הנכדים מסמל שכחה וניתוק, הוא לא מעניק להם שם חדש, אלא רק מברך אותם שלצד שמותם יצטרפו שמות הדורות הקודמים:
"וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק" (שם מח טז)
בשנים האחרונות מדובר לא מעט בענייניה של תנועת ההתחדשות היהודית בישראל ובהתעניינות ההולכת וגוברת של רבים בנכסי הרוח, הספר, התרבות והמעשה של המסורת הדתית. בעבור רבים מאתנו הם נשכחו וירדו בתהום הנשייה לדור אחד או שניים. בתוך המהלך הזה ישנם כאלה (חלקם ידוענים מתוקשרים היטב) שנגיעתם מחדש באותם נכסים מביאה אותם "לשנות את שמם" ולברוא את עצמם כברייה חדשה לגמרי.
סיפורם של אפרים ומנשה ממחיש את היכולת להתחבר מחדש, לרכוש בעלות מחודשת, להעלות מחדש דברים מאותה תהום – מבלי לשנות את השם, מבלי להמשיך ולשאת את המטען שיש בידך, מבלי לפשוט לחלוטין את זהותך וללבוש אחרת במקומה, ומבלי לשכוח שגם לשכחה ולנשייה יש לעתים תפקיד בסיפור הרב דורי המופלא של התרבות היהודית.
אני קורא בסיפור וחושב על מאמרו הנפלא של ברל כצנלסון "בין זיכרון ושכחה" משנת 1935:
"שני כוחות ניתנו לנו : זיכרון ושכחה. אי אפשר לנו בלעדי שניהם.
אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזיכרונות. היינו נעשים עבדים לזיכרוננו, לאבות אבותינו. קלסתר פנינו לא היה אז אלא העתק של דורות עברו.
ואילו הייתה השכחה משתלטת בנו כליל – כלום היה עוד מקום לתרבות, למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש?
השמרנות האפלה רוצה ליטול מאתנו את כוח השכחה, והפסידו-מהפכניות רואה בכל זכירת עבר את 'האויב'. אך לולא נשתמרו בזיכרון האנושיות, דברים יקרי ערך, מגמות נעלות, זכר תקופות פריחה ומאמצי חירות וגבורה, לא הייתה אפשרית כל תנועה מהפכנית, היינו נמקים בדלותנו ובבערותנו, עבדי עולם.
דור מחדֶש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב. ויש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה כדי להזין את נפש הדור מחדש".
פרשת "ויחי" מספרת לנו שברכתו של יעקב לשני הנכדים הייתה ששמם ישמש את בני ישראל לדורותיהם על מנת לברך את הבנים, ואכן עד היום אנחנו נוהגים לברך בערב שבת את הדור הבא בברכה: "ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה".
דווקא השניים האלה, ששמם וסיפורם, מסמלים את החיבור המתוח והמאתגר בין חובת הזיכרון לזכות השכחה – הם העומדים לנגד העיניים כשדור אחד מברך את זה שבא אחריו. כי כפי שלמדה אותנו לאה גולדברג: "ופשוטים הדברים ומותר בם לנגוע ומותר, ומותר לאהוב".