פרשת "וישלח": הנשכיל לשמור על חוכמת יעקב?

פרשת השבוע, "וישלח", מזמנת לנו חלק מהרגעים והאירועים המכוננים של סיפור לידתו של העם והיאחזות דור האבות והאימהות בארץ ובהם: המאבק של יעקב עם האיש הפלאי, פרשת דינה בת יעקב, ומותה של רחל וקבורתה ב"דרך אפרתה, היא בית לחם" (בראשית לה יט).

פסוקי הפרשה עמדו גם ברקע אחדים מן המדרשים העמוקים והמשמעותיים שהציעו לנו חז"ל ביחס להיאחזות בארץ והמאבק עליה. יומיים לפני כ"ט בנובמבר, עצוב לגלות עד כמה הם עודים בתוקפם גם היום. הנה המחשבות שלי על פרשת "וישלח" השנה הזו:

על היראה והצרה של הימים האלה

"'וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ' (לב ח) – אמר רבי יהודה בר אלעאי: לא היא יראה, לא היא צרה (האם יראה וצרה אינן דומות זו לזו – ג.ק) ? אלא 'ויירא' שלא יהרֵג; 'ויצר לו' – שלא יהרוג" (מדרש בראשית רבא, פרשה טו)

יעקב צועד לקראת המפגש הטעון והדרמטי עם האח עשו, לאחר 21 שנים של נתק, כעס ופחד. התורה מבקשת להדגיש את מצוקתו ואת חששו הנורא מהמפגש. המדרש מוסיף שגם בתוך הפחד הקיומי והממשי, שמלווה את כל הכנותיו למפגש, מקנן בו גם החשש שמא יינצלו חייו אך במחיר של שפיכת דם אחיו.

השבוע נגדעו חייו של חייל צה"ל זיו מזרחי ז"ל בן ה-18 בפיגוע הנורא בתחנת הדלק בכביש 443. שעות אחדות לפני הפיגוע שתיתי שם קפה של בוקר וקניתי כיבוד לישיבת הצוות, כפי שאני עושה פעמים רבות מדי שבוע.

הפחד אמיתי ומוחשי. כל הורה שמהסס אם לשלוח את הילד לשחק בגן המשחקים השכונתי בשבועות האחרונים מרגיש אותו. הכאב על 23 קורבנות הטרור עמוק ופוצע, והעין דמעה אתמול למראה חתונתה השמחה-עצובה של שרה-תחיה ליטמן ובן זוגה אריאל.

האם בתוך הפחד, החשש, הכעס והעצב טבועות בנו עקבות גם ליכולתו של יעקב, לחוש מצוקה לנוכח כל הדם שנשפך? האם בצד הידיעה שישנם דברים שהכרח לעשותם, ושגם מספריים פשוטות יכולות להרוג, יש בנו עוד את הכוח והגבורה להצטער על כך שחיילים צעירים ואזרחים מבוגרים נאלצים לכוון אקדח למול תלמידות תיכון בנות 14 וללחוץ על ההדק?

"לתפילה ולדורון ולמלחמה"

[youtube https://www.youtube.com/watch?v=HZYivKwVmJc?rel=0]

"התקין עצמו לשלושה דברים: לתפילה, ולדורון, ולמלחמה" (מדרש תנחומא ישן וישלח ו)

יעקב הצועד בחשש גדול לקראת המפגש עם עשו, מכין עצמו לגרוע מכל, אך אינו מסתפק בדרך הכנה אחת. הוא נושא תפילה לאלוהים (האזינו בסרטון ללחן הנפלא של יהונתן רזאל לתפילת יעקב), הוא חוצה את מחנהו על מנת להתכונן לקרב ולמלחמה, והוא שולח מתנות לפייס את האח, מתוך תקווה, גם אם קלושה, ששפיכות הדמים תימנע. לבסוף, דווקא התקווה הזו היא שמתגשמת:

"וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַׅיִּׅשָּׁׅקֵׅהׅוּׅ וַיִּבְכּוּ" (לג ד)

למעלה מ-120 שנים נגזר עלינו להתכונן למלחמה בארץ הזו ועל הארץ הזו. כן, ישנם כאלה שרוצים להאמין שזה לא מצב העניינים, אך השבועות האחרונים הם תזכורת כואבת למציאות העגומה. אבל האם למדנו את דרכו של יעקב, שההכנה למלחמה אינה צריכה לבוא על חשבון "שליחת הדורון", ושחלק מההתעקשות לאחוז בארץ הזו היא גם המאמץ המתמשך לממש את התקווה למנוע את שפיכות הדמים, גם אם היא נראית כקלושה? האם סיפור חייו של יעקב, רווי הפחדים, האיומים והמאבקים הוא לא גם סיפור של אחים שמצאו את הדרך בחלוף השנים להחליף את שפיכות הדמים במפגש בגובה העיניים והכתפיים?

השבוע הזה דיברו כותרות העיתונים על המחלוקת בין הדרג המדיני והדרג הצבאי בעניין "הדורון" שצריך או אסור לתת לצד השני. בתפילתו לעזרת האלוהים אומר יעקב:

"כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת" (לב יא)

פסוקי הפרשה מלמדים כי יעקב עבר לא רק במקל אלא גם עם גזר. האם שמרנו על חוכמתו לנסות ולעבור את הימים הנוראים האלה עם מקלנו, אבל לא רק איתו?

"כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי"

יעקב חוצה את המחנה, ומעביר את משפחתו ואת כל אשר לו אל מעבר לנחל. הלילה יורד והוא נותר לבדו – עד שהוא פוגש באותו איש פלאי (מלאך? אדם? פחדיו ונקיפות מצפונו של יעקב עצמו?). הפרשה מספרת על מאבק קשה שנמשך כך הלילה; מאבק שמסתיים עם ידו הגוברת של יעקב.

רגע לפני שיעקב משחרר את האיש המוכרע לדרכו, הוא מבקש את ברכתו. המנצח מבקש ברכה דווקא מהמנוצח ומהמובס, והברכה שלו היא שמעניקה לצד החזק שם חדש – ישראל.

"וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל…" (לב כו-כח)

כוחו של המנצח ובעל הכוח קשור גם ביכולתו להכיר בערכו של הצד השני, גם בעת שהוא נגף. לא רק המנצח קובע את עתידו של המנוצח לשבט או לקללה. גם למוכרע במאבק היכולת לקבוע את עתידו של המנצח, להעניק לו ברכה או לדון אותו לקללה. השם ישראל הוא תזכורת ליכולת להתמודד עם מאבקים גדולים ומרים ולגבור בהם, אבל הוא גם תזכורת לצורך להצליח להיפרד זה מעל זה בסיומו של מאבק בדרך שיש בה ברכה.

הלוואי ונתברך בברכתו, בכוחו ובחכמתו של יעקב –ישראל. שבת שלום.