שבת פרשת "משפטים", ואת המחשבות לקראת השבת הזו אני מעלה על הכתב בדרך חזרה מביקור קצר בקהילות הרפורמיות בממפיס ובאורלנדו בארה"ב, בתום שבוע עמוס שנפתח בהחלטת הממשלה על הקמת רחבת תפילה שיוויונית בכותל המערבי.
התגלות מתמשכת
אחרי הדיברות שהושמעו לאוזני העם במעמד הר סיני מציגה פרשת "משפטים" את קובץ החוקים התורני הראשון. מי שמעיין בקובץ החוקים המסופוטמי הקדום, הידוע בכינוי "חוקי חומרבי", מזהה בנקל את המשותף ואת הדומה, אבל גם את הניסיון של החוק העברי הקדום "לעלות מדרגה", להעצים את ערך החיים ואת קדושתם ולצמצם, לדוגמה, את ההבחנה המעמדית בין בן חורין לבין עבד.
חז"ל בבואם לפרש חלק לא מבוטל ממצוותיה של הפרשה עמדו על הצורך להוציא דברים מפשוטם על מנת להמשיך את המגמה הזו ולהעצים אותה. כך עשו עם הקביעה שאת הכלל "עין תחת עין, שן תחת שן…" (שמות כא כד) יש לפרש כפיצוי נזיקין כספי.
הגישה המסורתית כוללת את הפרשנות הזו במה שנמסר למשה מסיני, במסגרת התורה שבעל פה. הגישה הרפורמית מציעה שפרשת משפטים קוראת לנו להמשיך ולטפס באותו מעלה מפותל של קדושת חייו של האדם ולראות בירושת הדורות הקודמים, נקודת זינוק לקפיצות מדרגה נוספות.
התגלות – חוק – התגלות
לפרשת משפטים שני חלקים. הראשון – פרשת המצוות והחוקים, השני – מעין חזרה על סיפור מעמד הר סיני, בגרסה מעט שונה. חוקרי המקרא הציעו שמדובר בשתי גרסאות לקדומות למעמד ששולבו על ידי העורכים המקראיים.
הפרשנים המסורתיים הציעו הסברים שונים ללוח הזמנים המתואר בפשט המקרא.
כך או כך, פרשות "יתרו" ו"משפטים" מציגות עלילה שבה בין שני סיפורי ההתגלות הגדולים של חומש שמות,מופיע קובץ החוקים להתנהלותה של החברה העברית הקדומה. קשה למצוא ביטוי מובהק יותר לרעיון שמבחנם הגדול של החיים הדתיים או הרוחניים טמון בעולם המעשה וביכולת שלהם לסייע בבניינה של חברה מתוקנת.
אם לא כך הם פני הדברים – יש בהם לא מעט מן העבודה הזרה.
נעשה ונשמע
הביטוי "נעשה ונשמע" שמופיע בחלקה השני של הפרשה הוא אחד מן הסמלים הבולטים של המסורת היהודית לקבלת עול המצוות. רבים מהפרשנים המסורתיים השתמשו בביטוי זה כדי להקדים את חובת הציות לרצונו של האדם לחקור בטעמי המצוות ולהבין אותן. הקריאה בסיפור ההתגלות וכריתת הברית שבחלקה האחרון של הפרשה מאפשר להציע לסיפור פרשנות שדווקא מדגישה את חובת השמיעה ולא רק את הציות.
על פי המתואר בפרשת "יתרו" ובפרשת "משפטים", התגובה ראשונה והספונטנית של העם להתגלות ולהצגת הדברות והמצוות הוא ההתחייבות לעשיה ולציות:
בפרשת "יתרו" –
"כל אשר דבר יי נעשה" (שמות יט ח)
ובפרשת "משפטים" –
"ויאמרו: כל הדברים אשר דבר יי – נעשה" (כד ג)
משה אינו מסתפק בכך. למחרת היום הוא מקריא את הדברים באוזני העם:
"וייקח ספר הברית ויקרא באזני העם…" (כד ז)
אחרי הקראתם של הדברים, משתנה מטבע הלשון של העם –
"ויאמרו כל אשר דבר יי נעשה ונשמע" (שם)
אחרי שתי הפעמים בהם מתחייב העם לעשות את אשר ציווה, מבטא מטבע הלשון: "נעשה ונשמע" את הרעיון שלא די בציות אלא יש גם לשמוע, להתחקות אחרי הטעם ומתוך שכך גם לפרש ולדרוש.
"וינפש בן אמתך והגר"
פרשת "משפטים" ושתי הפרשות הקודמות לה: "יתרו" ו"בשלח" מזכירות את מצוות השבת. התייחסותה של פרשת "משפטים" היא הקצרה ביותר, פסוק אחד בלבד. באותה נשימה זו היא גם ההתייחסות החדה והברורה ביותר –
"ששת ימים תעשה מעשיך, וביום השביעי תשבת…" (כג יב)
הבהירות והחדות האלה נשמרות גם בהמשכו של הפסוק, כאשר הפרשה מסבירה את תכליתה של המצווה –
"… למען ינוח שורך וחמורך, וינפש בן אמתך והגר"
לפני מספר שבועות התחוללה סערה זוטא סביב הצעת החוק של חבר הכנסת מיכאל זוהר שנועדה להביא לסגירה מוחלטת של בתי מסחר בשבת ולהטלת קנסות כבדים על המפעלים פעילות מסחרית בשבת.
טוב שהצעת החוק הזו לא הגיעה אפילו לקריאה ראשונה. אין בה שמץ של מידתיות, של ניסיון לאזן ולאתר נקודת אמצע, והיא עושה שימוש נלוז בטיעונים סוציאליים על מנת לכפות נורמות דתיות; אולם בצד ההתנגדות המוצדקת והנכונה להצעות חוק מן הסוג זה, אסור לנו לזנוח את העיסוק בהשלכות החברתיות של המסחר בימי המנוחה ולמצוא את ההסדרים המידתיים והמתאימים לאפשר לאזרחי ישראל לממש את הבחירות התרבותיות שלהם מחד ולהבטיח את המימוש של התכלית הסוציאלית שגלומה ברעיון יום המנוחה השבועי מאידך.
אין רעה גדולה יותר בכפיה הדתית ובחקיקה הדתית, מאשר להרחיק אותנו מהניסיון לטול מהמסורת היהודית קריאות כיוון מוסריות וחברתיות ראויות ונכונות.
"מדבר שקר תרחק"
לא יבשה הדיו מעל החלטת הממשלה להקים רחבת תפילה שוויונית בכותל המערבי, ושר התיירות יריב לוין יצא במתקפה חריפה על היהדות הרפורמית ועל אי תמיכתה במדינת ישראל. היכרותו השטחית של היהדות הרפורמית בישראל ובתפוצות (וגם זאת על דרך המחמאה) לא מנעה ממנו להכריז שתוך שני דורות לא יישארו כבר יהודים רפורמים.
יומיים אחרי פרסום הדברים ישבתי בחדרו של עמית וחבר, הרב סטיב אנגל, רב הקהילה הרפורמית באורלנדו. כשהחלה להישמע שירה בעברית יצאתי מהחדר לראות את פשר הקולות. באולם בית הכנסת התאספו 300 ילדים. בדומה לכל שבוע אחר, הם סיימו את לימודי אחר הצהרים ב-Hebrew School בחצי שעה של שירים ישראלים ושירי תפילה בעברית.
מבלי לדעת שאני שם, נחתם המפגש השבועי (כתמיד) בשירת "התקווה", כאשר הקבוצה התורנית עומדת על הבמה ואוחזת בדגלי ישראל. אני מקווה שהשר לוין לומד השבוע את הפרשה. אני מקווה שהוא מתעכב במיוחד על המצווה: "מדבר שקר תרחק" (כג ז).
ואפרופו, תפילה שוויונית…
השבוע, ביומו האחרון של חודש שבט, נציין את יום המשפחה הישראלי. היום נקבע בתאריך הולדתה של הנרייטה סאלד, אם עליית הנוער, מייסדת "הדסה" ומי שהניחה את היסודות למערכת העבודה הסוציאלית ביישוב העברי.
בהיסטוריוגרפיה הציונית נשמטה העובדה שסאלד היתה גם ממובילות המהלך לשיוויון בין גברים ונשים בזירה הדתית והרוחנית. טרם עלייתה לארץ התה לאשה הראשונה שלמדה בבית המדרש לרבנים של התנועה הקונסרבטיבית בארה"ב (למרות שבאותם ימים לא הוסמכו נשים לרבנות). מכתבה לידיד בשנת 1916 בו היא דוחה את הצעתו שיאמר קדיש על אמה במקומה, בהתאם למנהג המסורתי, הוא מופת של קריאה להבטחת מקום שווה לנשים בעולמה של התפילה היהודית.
בראשית שנות העשרים, עם עלייתה לארץ, ויחד עם אישים נוספים ובהם הרב הרפורמי פרופ' יהודה לייב מאגנס, נשיא האוניברסיטה העברית, היא מייסדת מנין תפילה שוויוני בירושלים, בו נשים וגברים ונשים יושבים יחד, ונשים מובילות את התפילה וקוראות בתורה.
כך כתבה באחד ממכתביה:
"פעם אחת בשבת בבוקר, כאשר הלכתי לבית כנסת בירושלים יצרתי מהומה. השמש התרגש מאוד לראות אישה בתפילה וכיוון אותי לחדר הנשים, שם היה שולחן קטן ומלא אבק. לאחר דקות ארוכות הוא הביא כיסא ישן ורעוע עבורי. החדר היה מופרד מהקהילה על ידי וילון שכיסה דלת צרה. למזלי היה רווח בין הדלת לווילון כך שיכולתי לראות את רגלי המתפללים כדי לדעת באיזה חלק מהתפילה הקהילה נמצאה…
"…יצרנו קהילה שנפגשה בביתו של אחד מן החבורה. גברים, נשים וילדים התפללו יחדיו כאשר כל אחד נוטל חלק בהתפילה, אפילו בקריאת התורה. התקווה היא שעם הזמן הדבר הזה יחד עם מקומות נוספים יתפתחו לתפילות ופולחן שיספקו את הצרכים של מי שמעוניין בתפילה מסודרת וציבורית".
שבת שלום, הלוואי שיהיו בה רק בשורות טובות.