"אם בהר חצבת אבן להקים בניין חדש"
פרשת השבת "פקודי" חותמת את חומש שמות. בדומה לפרשה הקודמת לה "ויקהל" עוסקת גם הפרשה שלנו בהקמת המשכן ובהתקנת כליו בפועל. פסוקיה האחרונים מתארים את השמשת המשכן ואת הגשמת תכליתו:
"וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְהוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ לד)
חתימתו של ספר שמות בהקמת המשכן סוגרת מעגל עם ראשיתו של החומש ועם הסיפור הפותח אותו: שיעבודם של בני ישראל על ידי פרעה ומצרים. הן בראשיתו של הספר והן באחריתו ניצבים מעשים של בניין. הראשון – בניינן של פיתם ורעמסס ועבודתם של בני ישראל בתבן ובלבנים. השני – בניינו של המשכן בחכמת הלב וברוח ההתנדבות של העם, מנהיגיו ואומניו. סיפורו של ספר שמות הוא המעבר מ"קצר הרוח והעבודה הקשה" אל הרוח והמלאכה של מעשה המשכן. שני מאמצים קולקטיביים. האחד כולו עבדות. השני – חירות. האחד – כולו חומר. השני – מפגש של חומר ורוח.
המשכן – סיפור של הצלחה ושכר בצדה
בסמינר צוות שקיימנו השבוע שוחחנו על פרשת "פקודי". שניים מעמיתיי חידשו בעבורי דברי תורה. הרב אייאן צ'ייסר תהה על כמות המלים והפסוקים שהתורה מקדישה למעשה המשכן. התשובה שהציע לתהייה היא שמסעם של בני ישראל לארץ המובטחת היה בעיקר רצף של כישלונות להכעיס ושגיאות. על רקע הרצף הזה ששיאיו הם מעשה העגל וחטא המרגלים, בולט מעשה המשכן כסיפור של הצלחה, של מאמץ משותף, של אחוות יצירה והתנדבות. העבודה במשכן רחוקה מעולמנו הרוחני מרחק עצום, וטוב שכך. העבודה למען הקמתו של המשכן היא אם טיפוס רלוונטית עד לימינו.
חברי הרב ניר ברקין הפנה את תשומת הלב לפסוקיה האחרונים של הפרשה המספרים כיצד נמלא המשכן בכבוד יי' עם הקמתו. הפרשה מתארת כיצד משה לא יכול היה לבוא אל הקודש מחמת הענן שמלא את האוהל. ענן זה עלה מן המשכן רק לקראת יציאתם של בני ישראל לשלב נוסף במסע, והמשכן פורק לחלקיו. ומכיוון שהפסוק האחרון של הפרשה והחומש מלמדים כי ענן יי היה במשכן בכל עת, הרי שעולה מכך שמשה לא היה יכול לגשת יותר אל הקודש עם הקמתו של המשכן.
לכל אורכו של המקרא, ובמסורת חז"ל שלאחריו, קיים מתח מובנה בין המגע עם הקודש ולבין המסך המבדיל בין קודש לחול. הקמתו של המשכן שיקפה שיא חדש בעבודה הדתית של עם ישראל, אבל באותה העת היא מסמלת גם אובדן מסוים של האינטימיות הרוחנית.
מי שעוסק בהקהלת קהילות ובבניית מסגרות לחוויה הרוחנית או הערכית, חייב לשים את לבו גם למחיר שיש לשלם בתהליך של ההתעצמות והמיסוד. לא קל להקים משכן, לא פחות קשה להבטיח שאחרי הקמתו הוא יהיה נגיש, פתוח ומזמין.
בין כבוד לכובד
פסוקיה האחרונים של הפרשה המתארים כיצד כבוד יי מלא את המשכן עם הקמתו ו"עלה מן המשכן" בעת שפורק לקראת המשך המסע, מייצרים גם מחשבה נוספת על התנאים הנדרשים להתקדמות ולצעידה קדימה. עלייתו של הענן מן המשכן סימלה שהגיעה העת להתקדם במסע, אבל אולי היא הייתה גם תנאי לכך. לפעמים, על מנת לצאת למסע, להתקדם אל עבר היעד הבא יש צורך ביצירת חלל, בפינוי מקום, בהפחתת משקל. לא בכדי ישנו קשר לשוני בין המילה "כבוד" למילה "כובד". כל עוד כבוד יי במשכן – העם אינו יכול לנוע קדימה. דווקא ההיעדר המחודש, הריק, הפירוק של המשכן הוא זה המאפשר את התנועה קדימה.
במסורת היהודית ניתן מקום חשוב למושג "הסתר פנים". גם בהקשר לסיפורה של מגילת אסתר, מצביעים הפרשנים על היעדרו של האלוהים מסיפור העלילה. לפעמים, על מנת שהאדם יפסע צעד אחד קדימה, אלוהים צריך לסגת צעד אחד לאחור. לא בכדי, לעתים קרובות אלו העסוקים כל היום באזכור שמו של האלוהים, ב"ייצוגו" וה"הגנה על כבודו", הם גם אלה המתקשים לצעוד קדימה.
חזק חזק ונתחזק
עם סיומה של הפרשה נכריז בבוקר שבת "חזק חזק ונתחזק" לציון סיומו של החומש. למה פעם חזק? אולי כדי להזכיר שרק במקום שבו החוזקה שלנו אינה באה על חשבון חוסנו של האחר ניתן באמת להתחזק לאורך זמן. במציאות הקשה והעגומה שלנו אנחנו וודאי צריכים "חזק" אחד כדי לעמוד מול הקמים עלינו. אנחנו גם צריכים "חזק" נוסף כדי שחזק את האמונה שלנו שניתן לברוא מציאות אחרת ולהפוך את הארץ הזו, המשכן שלנו, בסופו של המסע, לאוהל מועד ולארץ מובטחת.
שבת שלום וחודש טוב ושמח.