השבת המיוחדת והטעונה שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזיכרון ויום העצמאות מפגישה אותנו השנה הזו עם פרשת "קדושים" שבחומש ויקרא. בשנים שאינן מעוברות נקראת הפרשה המיוחדת הזו לאחר יום העצמאות. השנה, בזכותו של אדר ב', מהווה הפרשה רקע הולם ל"עשרת ימי הזיכרון וההודיה" של הלוח העברי-ישראלי.
פרשת "קדושים" מוקדשת בעיקרה לשורה ארוכה של מצוות. חלקן מצוות אמונה ופולחן. מרביתן מצוות אתיות, מוסריות וחברתיות העוסקות ביחסי אדם עם חברו ובבנייה של חברה על יסודות של צדק ומשפט.
עצם הכללתה של הפרשה בחומש ויקרא הידוע כ"תורת כוהנים" נושאת עמה שיעור חשוב. גם בתוך מסכת המצוות פולחניות, המתמקדות בענייני טומאה וטוהרה, מלאכת הקורבנות ותפקידם של הכוהנים והלוויים משרתי המשכן – בפסגת השיח הדתי והערכי נמצאים האתיקה, המוסר, ויחסי אדם וחברו ואדם והחברה בה הוא חי. הוגים דתיים רבים, מזכירים כי אחרי המלים הידועות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט כ) מופיעות המלים "אני יי" ומדגישים בכך שאין כאן עניין הומניסטי גרידא אלא סוגיה אמונית. על אותו המשקל ראוי להזכיר כי לפני המלים "אני יי" באות המלים "ואהבת לרעך כמןך".
המישור המרכזי בו נבחן האדם על אמונתו צריך וראוי להיות המישור שבין האדם לזולתו.
את הרעיון הזה ניתן למצוא גם במנהג להתחיל בצהרי השבת הזו את מחזור הלימוד השנתי במסכת אבות שבמשנה. המסכת הבנויה באוסף אמירות, פתגמים ותובנות חיים של חכמי המשנה, עוסקת בשני עניינים גדולים: תלמוד תורה ואתיקה אישית.
רבים ממכמני הלשון של העברית, העוסקים בענייני אדם וחברו, מקורם בששת פרקי המסכת. החל מסוף תקופת הגאונים (מאה שמינית – תשיעית) יש בנמצא עדויות לקריאת פרק מהמסכת בכל אחת משבתות האביב והקיץ. המניע המרכזי לקביעת הלימוד הוא הרצון לשנות וללמוד את המסכת בימים שבין חג החירות לחג מתן תורה, וייתכן שלשם כך אף הוסף פרק נוסף למסכת, על מנת שמספר פרקיה יתאים למספר השבתות שבין שני החגים. קריאתה של המסכת המתמצתת את עולמם הרעיוני של חז"ל לפני חג מתן תורה היא ביטוי מעשי של העיקרון הגדול "דרך ארץ קדמה לתורה" או בלשון אחת מהמשנות במסכת עצמה:
"אם אין תורה אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ אין תורה" (אבות, ג ד)
אהבה, תוכחה ותקומה
אחת מהמצוות בפרשה המקדימות במעט את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" עוסקת בשנאה ובתוכחה. על פי רוב אנו נוטים לקשר בין השתיים. האדם נוטה להוכיח, לתקוף, להאשים את מי שהוא אינו אוהב. פרשת "קדושים" מציעה את ההיפך:
"לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא" (ויקרא יט יז)
היכולת להוכיח את העמית, האדם הניצב לעומתך, היא דווקא תריס בפני השנאה, לשיטת התורה; דרך להבטיח ששנאתו לא תשתרש בלבך. התוכחה מחייבת את ההתייצבות שלך למול הזולת ואת אי ההתעלמות ממנו. סביר להניח שהוא גם ישיב לך בטוב או בתוכחה נגדית.
שנאת הלב מבוססת על חיץ, על הסרת המבט מעיניו של האחר. בעקבות הכרת הערך הגדול של התוכחה, חלק מבעלי המדרש והמפרשים פירשו את חלקו האחרון של הפסוק "ולא תשא עליו חטא" כמתייחס לדרך תוכחה. לאחר שעמדנו על מעלתה, דורשת התורה, לשיטת אותם הפרשנים, שהתוכחה תיעשה בדרך בה חטא כדוגמת הלבנת פנים או אמירת דבר שקר.
במדרש ההלכה "ספרא" מובא דיון קצר בין שלושה מהחכמים שפגשנו לאחרונה בהגדה של פסח. רבי טרפון גרס שבדור הזה אין מי שיוכיח. רבי אלעזר בן עזריה הציע שבדור הזה אין מי שיודע לקבל תוכחה, ורבי עקיבא (זה שגרס "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה") אמר שבדור הזה אין מי שיודע איך צריך להוכיח.
מבט חטוף על השיח הציבורי בחברה הישראלית, ערב יום העצמאות ה-68, מלמד עד כמה האגדה הזו רלוונטית מתמיד. תוכחה, ביקורת ושיח נוקב נתפסים כסימן של שנאה ולא כסימן של אהבה. במקום להבין שתוכחה מבטאת יחס של דאגה ואכפתיות היא נתפסת לא אחת כבגידה. מתוך הניסיון להשתקתה מתחדדת שנאת הלב כלפי מי שמנסה להוכיח. מנגד, גם השאלה כיצד יש להוכיח ומה היא הדרך הנכונה והזמן הנכון לעשות זאת, נותרת פעמים רבות מדי ללא מענה משוכלל דיו.
בקהילות היהדות הרפורמית נוהגים השבת הזו לציין את שבת "תקומה" על משקל שבת "תשובה" שבין ראש השנה ליום הכיפורים. שבת תשובה היא שבת של תוכחה וחשבון נפש, ולא פחות מכך היא שבת שיש בה עדות של ברית ואהבה. אולי לנוכח סערת דבריו של סגן הרמטכ"ל ביום הזיכרון לקדושי השואה, טוב להקדיש את שבת פרשת קדושים גם למחשבה על תפקידה של התוכחה במניעת שנאה, על הקשר שבין עצמאות לשיח עצמאי ופתוח, ועל היכולת לחגוג את התקומה גם באהבה וגם בתוכחה.