פרשת השבוע "תצוה" ממשיכה את פירוט תכניות הקמת המשכן, תוך התמקדות בהקדשת אהרון ובניו לכהונה ובבגדיהם הייחודיים.
יש רק תפקידים חשובים
בדברים על הפרשה הקודמת "תרומה" הזכרתי את דעתו של רש"י המחילה על שתי הפרשות את הכלל התלמודי ש-"אין מקודם ומאוחר בתורה". לשיטתו, מעשה העגל ולוחות הברית המתואר בפרשת השבוע הבא "כי תשא" קדם לציווי על הקמת המשכן, ושתי הפרשות "תרומה" ו"תצוה" היו אמורות לבוא בסמיכות לשתי הפרשות האחרונות של ספר שמות: "ויקהל" ו"פקודי", המתארות את הקמת המשכן בפועל.
פרשנות זו של רש"י נועדה בראש וראשונה לתרץ את העובדה שלאחר מעשה העגל מצווה משה על הקמת אוהל מועד במתכונת שונה לחלוטין מהמשכן. באמצעות השינוי בסדר העלילה מיישב רש"י את העניין, אבל בדרך מתפספסת אמירה מעניינת וחשובה של התורה על אהרון, תפקיד הכהונה, ואי חסינותם של אנשי דת ואמונה מטעיות וחטאים. העובדה שהקדשתו של אהרון לכהונה מוצגת על ידי התורה עוד לפני מעשה העגל בו נכשל אהרון מזכירה את העיקרון היסודי שעובר כחוט השני במקרא כולו: אין אנשים מושלמים, אין מנהיגים חסינים מביקורת, אין מכהנים בקודש שאינם שוגים ונכשלים.
תרבות דתית שמבלבלת בין קדושת המשרה והתפקיד לקדושתו של האדם – זרה לרוחה של התורה, ואולי צריך לומר שהיא אחד הביטויים המובהקים לעבודה זרה הנעשית באצטלא של אמונה יוקדת.
חוסר היכולת להבין כי אין מנהיגים קדושים, אלא רק מלאכת קודש, קשורה בטבורה למידת הענווה, שהפכה מצרך נדיר בקרב רבים מאנשי הדת ומאנשי הציבור. בעלי המדרש שמו לבם לעובדה שלמרות שהפרשה מדברת על ציווי האל למשה ועל תפקידו של משה למול אחיו, שמו של האיש והמנהיג כלל אינו נזכר. רוב המדרשים מייחסים עובדה זו לאיום של משה, המופיע בפרשה הבאה, "מחני נא מספרך" (שמות לב לב), במידה והאל לא יינחם על מעשה העגל.
פרשנות אחרת שניתן להציע היא שבפרשה בה מדובר על תפקידו של אהרון, ראוי היה להותיר לו את הבמה כולה, וכאילו להצניע את שמו של האח הבכיר, שעליו אומרת התורה במקום אחר: "והאיש משה ענו מאד מכל אדם" (במדבר יב ז). פרשנים ובעלי מדרש והלכה עמדו על העובדה שפרשת תצוה, בה לא מוזכר שמו של משה, נקראת תמיד בשבוע בו חל ז' אדר, יום פטירתו של משה על פי המדרש (השנה יצוין היום באדר ב'). יום פטרתו של המנהיג שמקום פטירתו של נודע, מצוין בשבוע בו נקראת הפרשה המעלימה את שמו.
בסיומו של שבוע בו ליווה מבטנו את כניסתם לכלא של ראש ממשלה לשעבר ושל רב שפרנסי המדינה עלו לחלות פניו ולנשק את ידו מזכירים התורה ופרשניה שיעור חשוב על צניעות של מנהיגים ועל הסירוב להעניק להם חסינות.
שירת הנודד
למרות שעיקר עניינה של פרשת תצוה בהקדשת הכהנים ובבגדיהם, חוזרת הפרשה בפסוקיה האחרונים למבנה המשכן וכליו, בהצגת פרטיו של מזבח הקטורת שהוצג במשכן. גם בהקשרו של כלי זה מדגישה התורה את הטבעות והבדים המאפשרים לשאת אותו ממקום אל מקום בנדודי העם והמשכן. בעידן בו הולך ומתעצם הדיון סביב העלייה להר הבית, טוב להזכיר שמרכז הפולחן ועבודת הקודש הראשון של העם שלנו היה מתקן נודד שהורכב ופורק פעם אחר פעם, ושגם לאחר כניסתו של העם לארץ עברו מאות שנים עד שנבנה בית הקבע.
במסורת היהודית כונה בית הכנסת: "מקדש מעט", אבל בכניסה אליו נאמר דווקא הפסוק: "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל".
מתוך האמירה הזו, וברוח הדברים שנכתבו למעלה על אי חסינות מביקורת, אציין שמכל המאמרים הרבים שנכתבו על החלטת הממשלה בנושא הכותל, צדה את עיני ואת מחשבתי דווקא אמירתו של מאיר שלו, שמי שמקדש תפילה במקום מסוים ומתעקש אליו אינו יכול להיקרא באמת "רפורמי". אני לא מסכים איתו ודעתי על ההחלטה ידועה, שהרי הייתי בין השותפים להכנתה, אבל טוב שיש מי שמתריע בפנינו להמשך ולהיזהר מיהדות של מקדש ושל כתלים.
האזהרות הללו צריכות להיות נגדנו תמיד, גם כשאנו מתעקשים על מקום של קבע.
נשלמה פרים שפתינו
את התזכורת שביקש לתת לנו מאיר שלו, הענקנו לעצמנו פעמים רבות. פרשת "תצוה" מציגה לראשונה גם את עבודת הקורבנות בציווי על קורבן התמיד המוקרב בשעות הבוקר ובשעות המנחה של כל יום. לאחר החורבן קבעו חז"ל את תפילת השחרית ואת תפילת המנחה כתפילות החובה כנגד קורבנות התמיד.
אחת מהרפורמות שחוללו ראשוני היהדות המתקדמת בנוסח התפילה היתה השמטת הבקשה לחידוש הקורבנות. באותם ימים הם גם השמיטו את הבקשה לחזור לציון. לנוכח הדי השיח הדתי בישראל, טוב שהחזרנו את הבקשה לחזור לציון והבאנו את היהדות הרפורמית לישראל. עוד יותר טוב שאנחנו מתעקשים על יהדות ללא קורבנות וללא בית מקדש. הטיב לבטא זאת חברנו פרופ' חנוך יעקבזון מעורכי סידור התפילה הרפורמי הישראלי, במלים שנכנסו לתפילת השבת שלנו כתחליף לבקשה להחזרת עבודת המקדש למכונה:
קִרְבַת אֲלֹהִים חָפַצְנוּ – אִיכָה נִתְקָרֵב?
עֲשֹוֹת רְצוֹנוֹ בִּקַּשְׁנוּ – בַּמֶּה נִּתְרַצֶּה?
וְהוּא אֵל מִסְתַּתֵר, מוֹשָׁבוֹ בְּרוֹם עוֹלָם,
כָּל הַיְקוּם בְּיָדוֹ וּמַעֲשָיו עַל כָּל נֶעֶלָם.
אֶפֶס כִּי מִצְוָה צִוָּנוּ לִשְׁמוֹר בְּרִיתוֹ לְדוֹר דוֹרִים:
הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים.
אָחִיךָ כִּי יִמוּךְ עִמָּךְ – וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ.
הַגֵּר כִּי יָגוּר אִתָּךְ – וְאָהַבְתָּ אוֹתוֹ.
לַשָּׂכִיר אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ – בְּיוֹמוֹ תִּתֵּן שְׂכָרוֹ.
וּמַיִם שְׁתֵה מִבּוֹרֶךָ – וַהֲנַח לַקָּהָל אֶת שֶׁלּוֹ.
מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ עֲשֵׂה
וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ.
שְׁנוֹת חַיִּים נָתַן לְךָ הָאֵל:
הֲבֵא קָרְבָּנְךָ מִשְׁעוֹתֶךָ.
***
הלב כואב על התרחבותו של מעגל השכול והכאב הישראלי גם השבוע הזה. הלוואי ויתקיימו בנו דברי הנביא: "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי…"; הלוואי שלא נחדל להאמין שאפשר גם אחרת.
שבת שלום.