"בהר" ו"בחוקתי": מבחנו של העם, חוסנם של היחידים

השבת הזו אנו מסיימים את הקריאה השנתית בחומש ויקרא בעזרת שתי הפרשות האחרונות של הספר: "בהר" ו"בחוקתי". הראשונה מתמקדת בדיני השמיטה, היובל, גאולת הקרקע המשפחתית ובגאולתו של בן משפחה שנמכר לעבדות בשל חוב כספי. בשנייה מוקדשים רוב הפסוקים להצגת רשימת הברכות (הקצרה), ורשימת הקללות (הארוכה בהרבה), שתהיינה נחלת העם, כתוצאה מקיום המצוות או מאי שמירתן.

שופר קורא בהר הבית

השבוע הקרוב עומד בסימן האירועים לציון 50 שנים למלחמת ששת הימים ולמפנה הדרמטי שהביאה עמה בקורותיה של מדינת ישראל. במידה רבה, פרשת "בהר" היא הקדמה טובה לשבוע הזה, משום שלרוב אורכה יש בה מתח בין שני קטבים, הרלוונטי מאוד למציאות החיים שלנו.

מן הצד האחד, מצוותיה של פרשת "בהר" מדגישות את הקשר האינהרנטי בין האדם לבין אדמתו והמקום המרכזי שהקשר אל אדמת המשפחה לדורותיה תופס בזהותו ובמערכת זכויותיו של האדם ושל העם. כך לדוגמה, נקבע ביחס למצות שנת היובל:

"וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ, יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (ויקרא כה י)

מן הצד השני מדגישה פרשת בהר גם את הרעיון, שאחיזתו של האדם בקרקע היא אחיזה חלקית וארעית בהגדרתה. ברוח זו מבהירה הפרשה את הדרישה מבעל הקרקע שלא לנהוג בה מנהג בעלות בשנה השביעית – שנת השמיטה – וכך גם בקביעה המהדהדת:

"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ" (שם כג-כד)

הקשר אל האדמה ואל אחוזת העבר הכרחי ומכונן, אך גם ההכרה שאין לאדם או לעם בעלות מלאה עליהן. מצוות התורה מתרגלות את האדם העברי בוויתור על נכסי דלא ניידי, שקנה בעמל ובמאמץ, באותה העת שהיא מדגישה את חשיבות הקשר אל הקרקע המשפחתית.

50 שנים חלפו מאז מלחמת ששת הימים. למרות כל שקרה מאז, אסור להתעלם מהקשר העמוק שיש לעם שלנו אל אותם חלקי ארץ ששבו לידינו. הם באמת ארץ אחוזה, וערש הלידה של העם שלנו ושל התרבות והמסורת שבשמן אנו חיים כאן. ההתנכרות אל אותו הקשר וביטולו אינם מייצגים איכות מוסרית או רגישות מוסרית מיוחדות; אבל באותה העת ההתנכרות אל היסוד השני המופיע בפרשה, זה אשר מבקש לסייג את תחושת הבעלות המלאה והאדנות על הארץ, מובילה לנכות מוסרית.

50 שנים אחרי החזרה אל אותם חבלי ארץ, נחוצה לנו אותה קריאה של התורה: "כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי".

תחושת הבעלות על הארץ עיוורה את עינינו ביחס למחירים הקשים שאנו משלמים על מימוש האחזקה באותה אחוזה, ביחס לעובדה כי יש בה גרים ותושבים אחרים, שגם להם זוהי ארץ אחוזה, ושמה שהיה בעבורנו באמת ובתמים גאולה רק לפני יובל שנים הפך לשעבוד – שעבוד של האחרים, שעבוד של עצמנו.

בשירה הנפלא (למרות כל הציניות וניתוחי העומק של המלים והלחן השאול), כתבה נעמי שמר: "שופר קורא בהר הבית, בעיר העתיקה"; 50 שנים אחרי שקול השופר נשמע שוב למרגלות הר הבית, הגיע גם הזמן לקולו האחר של השופר, הקול הנשמע בשנת החמישים – "… תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם,  וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ" –  הקול שמסמל בעת ובעונה אחת את הקשר העמוק לאדמה ולארץ וגם את הנכונות גם לוותר על חלקה.

"חזרנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר" לפני חמישים שנים – בשנת היובל, הגיעה העת לחזור לעצמנו.

לחתום פעמיים את חומש ויקרא

הקריאה בפרשת "בחוקתי" מלמדת שספר ויקרא נחתם למעשה פעמיים. בפעם הראשונה, עם חתימת רשימת הברכות והקללות המופנית לעם כולו ואשר נחתמת בדברי נחמה על השיבה לארץ, מופיע הפסוק החגיגי והמסכם:

"אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יי' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה". (ויקרא כו מו)

אולם מיד לאחר מילים אלה, ממשיכה הפרשה לחלק נוסף בו מתואר המהלך בו האדם יכול לנדור נדבה ותרומה אל מלאכת הקודש, בסכום המסמל את ערך חייו:

"וַיְדַבֵּר יי' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַיי'…" (שם כז א-ב)

בסיום הפסוקים המתארים מצווה מורכבת זו של "נדר הערכין", מופיע שוב פסוק חותם, המסיים את החומש, והמשתמש כמעט באותן המלים:

"אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת אֲשֶׁר צִוָּה יי' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי" (שם כז לד)

ביקורת המקרא מציעה כמובן שיש כאן עריכה גסה של המקורות. עורך ספר ויקרא, כאילו נותר עם פסוקים העוסקים במצוות הערכין ו"הדביק" אותם אל חלקו האחרון של חומש ויקרא.

קריאה הרמונית של הפרשה יכולה להעלות מחשבה אחרת. פרשת "בחוקתי" מדברת על גורלו הטוב או המר של העם, של הציבור כולו. הדבר הולם את חומש ויקרא, שיחד עם חומש דברים, עוסק רבות בעיצובה של החברה, בקביעת חוקיה, מוסדותיה ונהליה. דווקא על רקע העיסוק בקולקטיב, מתחדד המסר העולה מהפסוקים האחרונים של הפרשה ושל החומש כולו, המתמקדים ביחיד ובהכרעה הסמלית שלו להקדיש את חייו אל הקודש.

חומש ויקרא מציג פעם אחר פעם את המבחן המוצב בפני העם. בפסוקיו האחרונים הוא מחזיר את האחריות ואת המבחן לפתחו של היחיד. זו אולי גם המשמעות של הקריאה המסורתית, שתשמע עם חתימת הקריאה בתורה בבתי הכנסת בשבת בבוקר: "חזק, חזק ונתחזק" – חוסנו של הציבור ואיכותו, כחוסנם ואיכותם של היחידים שבו.