השבת המתקרבת, בה אנו קוראים ולומדים את פרשת "צו", היא השבת שלפני הפסח. במסורת היהודית שמתועדת החל מראשית ימי הביניים, זוכה השבת לכינוי המיוחד: "השבת הגדול". סימניה המיוחדים של השבת הם קריאת הפטרה מיוחדת מפסוקי הנבואה האחרונים של הנביא מלאכי (שהם גם הפסוקים האחרונים של הנבואה כולה משום שמלאכי היה אחרון הנביאים שפעל בראשית ימי הבית השני), קריאת החלק הראשון של ההגדה של הפסח במעין חזרה גנרלית לקראת ליל הסדר, ודרשה חגיגית (וארוכה) של רב הקהילה שהתמקדה בהלכות הפסח. בדומה לשבתות וחגים רבים אחרים, השילוב בין קריאת התורה לבין ההפטרה מספרי הנביאים, מעלה תובנות חשובות ורלוונטיות.
פרשת "צו" ממשיכה את הפרשה הקודמת "ויקרא" בפירוט דיני הקורבנות שהוקרבו במשכן ובמקדש כדבר של חובה ושגרה. בחלקה השני מתארת הפרשה את הקדשתם של אהרון ובניו לכהונה ואת "ימי המילואים" שקיימו בתוך המשכן כחלק מתהליך ההקדשה. הפרשה, על שני חלקיה, מהווה את אחד מן השיאים של "תורת הכוהנים" והמסכת המפורטת של דיני הקורבנות ועבודת המשכן. בדומה לפרשות אחרות, כאשר ניגשו החכמים לאחר החורבן השני להתקין לפרשה זו הפטרה מספרי הנביאים, הם לא היססו לבחור בדבריו הנוקבים של ירמיהו הנביא (המזכירים את יציאת מצרים) ושאינם עולים על פניו עם פסוקיה של פרשת השבוע:
"כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח" (ירמיהו ז כב).
השבת הקרובה, ככתוב, נניח בצד את דבריו של הנביא ירמיהו, ונבחר בדבריו של הנביא מלאכי לציונה של השבת המיוחדת; אולם אל דאגה – גם אחרון הנביאים שליווה את הקמתו של הבית השני בימי שיבת ציון מדגיש בפני השבים לארץ מקרב גולי בבל את סדר העדיפויות הראוי מהבחינה הדתית, המוסרית והלאומית. לאחר שהנביא מדגיש כי "וְעָרְבָה לַיהוָה מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת" (מלאכי ג ד), הוא ממשיך ומדגיש מה התנאי הברור והמכריע לכך:
"וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר וְלֹא יְרֵאוּנִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת" (שם ה).
הנביא ירמיהו, נביא חורבנו של הבית הראשון, מדגיש בדבריו שנקבעו כהפטרה הרגילה לפרשת "צו" שהקורבנות והזבחים רחוקים מלהיות "לב העניין". מלאכי, נביא הבניין ושיבה לארץ, מגדיר בדבריו שנקבעו כהפטרה לשבת הגדול מה הוא כן "לב העניין" – התנאי בלתו אין תקווה לבניין החדש: "וקרבתי אליכם למשפט… בעשקי שכר שכיר אלמנה ויתום ומטי גר…".
שבוע לפני פסח ורובנו כבר עסוקים בקורבנות הפסח של ימינו: הניקיונות, תכנוני הפעילות לילדים, ענייני אירוח והתארחות, חלוקת מנות הזבחים לליל הסדר ומצעד המתנות. לא בדיוק קורבן הפסח של ימי בית המקדש, אבל בדומה לו – גם הם לא "לב העניין". לקראת חג החירות, וחודש בדיוק לפני חג הריבונות (יום העצמאות), מזמינים אותנו ירמיהו ומלאכי לזכור על מה אנו נבחנים בסופו של דבר.
ועוד מחשבה אחת על פרשת השבוע, חג הפסח והמציאות הישראלית. פרשת צו עוסקת בעניינם של קורבנות החובה שהוטלו על היחיד ועל הציבור. לצדם של קורבנות אלו היו גם קורבנות של נדבה. קורבנות שהיחיד והציבור היו יכולים להביא מעבר לשורת הדין ומעל לנדרש. בעשור האחרון מתקיים בישראל דיון, במיוחד לקראת מועדים כדוגמת הפסח, על המתח בין מנגנונים מחייבים של צדק חלוקתי וצמצום אי השיוויון לבין מנגנונים של צדקה והתנדבות. הקריאה שליוותה את המחאה החברתית: "רוצים צדק ולא רוצים צדקה" ביטאה במדויק את המתח. בניגוד לתחושת הסתירה של רבים מאתנו בין שני המנגנונים, המסורת שלנו מחייבת את שניהם ורואה בהם מהלך משלים.
למרות "פורנוגרפית העוני" בחסותן של קרנות כאלה ואחרות, פעולת הצדקה וההתנדבות היא בעלת חשיבות קריטית לבנייתה של חברה רגישה וקשובה. נכון – צריך לעמוד על המשמר כל הזמן שפעולות אלו לא תחלפנה את המנגנונים החשובים יותר של "קורבנות החובה" בתחום הצדק החברתי – אבל אסור לזלזל בחשיבותן. ערבות הדדית ואחריות הדדית, שניצבות בבסיסה של חברה צודקת – נרכשות לא רק בסמינרים פוליטיים אלא גם בקניות בסופר עם הילדים, כאשר מוצרי מזון נוספים מושמים בעגלה לטובת אלו שאין ידם משגת. הנחת המוצרים בקופסה היא מעשה חינוכי ראשון במעלה, כך גם האמירה של ההורה לילד שצריך להתאמץ ולפעול שכלל לא יהיה צורך באותן הקופסאות. אם הנביא מלאכי היה אתנו כאן, בימי שיבת ציון השנייה, הוא בטח היה אומר שזה לב העניין של מצוות "והגדת לבנך".
אם יהיה לכם כוח – כמה שעות לפני הסדר, ביום שישי הבא, בשעות 13:00-15:00, אשוחח עם שלומית רביצקי טור פז, מנכ"לית בית המדרש אלול, על ליל הסדר, ההגדה וחג הפסח ברשת ב'.
בינתיים, שבת שלום וחג שמח.