וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה
פרשת "כי תבוא" נפתחת בשתי מצוות הקשורות בארץ: מצוות וידוי הביכורים ומצוות וידוי מעשר עני. החקלאי העברי נדרש להביא את ביכורי יבולו לכהן (במקדש) ולהצהיר בפניו את מקרא הביכורים. מדי שלוש שנים נדרש החקלאי להפריש מעשר נוסף על זה הרגיל (שהוענק ללווים) ולתת אותו "ללוי, ליתום, לגר ולאלמנה". גם כאן נדרש החקלאי העברי להכריז הכרזה המעידה על מתן המעשר לנזקקים. בעקבות המעשה הזה, יכול החקלאי לחתום את הצהרתו בבקשה:
"הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָש" (דברים כו טו)
בשתי המצוות האלה של הכרת התודה על הישיבה בארץ המובטחת ושל המעשר הניתן לעני ולחלש חותם ספר דברים את פרשת המצוות – חזרתו של משה על המצוות לקראת כניסתו לארץ. לא צריך להרחיב על הלקח שגלום בעובדה שפרשת המצוות הענפה נחתמת לא רק בדרישה להכרת הטוב שהוא מנת חלקנו אלא גם במצווה של הושטת היד "ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה" וביצירת הקשר בין המעשה הזה לבין התקווה להמשיך ולהתברך בארץ זבת חלב ודבש.
"ארמי אובד אבי" – מה הוא הזיכרון היהודי היסודי ומה הוא מלמד אותנו?
מעטות מאוד הן המצוות בהן נדרש האדם ללוות את המעשה באמירה או תפילה. מקרא הביכורים – אותה הצהרה שנשא החקלאי עם הביאו את טנא הביכורים למקדש – היא הבולטת שבהם. כאשר עורכי הגדת הפסח חיפשו טקסט יסודי לבסס עליו את הסיפור ולהעמידו ככלי החינוכי המרכזי הם בחרו במקרא הביכורים, שניצב עד היום במרכזה של ההגדה. במספר מצומצם של מלים סיכם החקלאי את סיפור השעבוד במצרים, את היציאה מבית העבדים והכניסה לארץ המובטחת.
הפסוק הפותח את ההכרזה: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם…" (דברים כו ה) העסיק את הדרשנים והפרשנים. מי הוא הארמי ומי הוא "אבי"? המדרש שאומץ על ידי ההגדה ועל ידי רש"י הציע שהארמי הוא לבן, דודו של יעקב, שביקש לפגוע בו ובביתו, עוד יותר משביקש זאת פרעה. האב הוא יעקב שירד למצרים עם בניו. רבי אברהם בן עזרא הציע שהכוונה היא ליעקב שאבד בארם, בשנות מנוסתו: "כאשר היה אבי בארם היה אובד… עני בלא ממון".
הרשב"ם, נכדו של רש"י, הציע שמדובר באב הראשון, אברהם, שהיה אובד וגולה מארם נהריים, ארץ מולדתו.
המסורת הפרשנית מציעה לנו שני נקודות מוצא לזיכרון היהודי ולסיפור היהודי: האחת – הרדיפה מצדם של שונאים ומבקשי רעתנו; השנייה – חווית הנדודים, הגרות והכמיהה להניח את הרגלים והראש בארץ מבטחים. בין שתי החוויות ישנו כמובן קשר, אך הן אינן זהות.
לא ניתן היה להישאר אדיש השבוע לתמונה הנוראית וקורעת הלב של גופו הקטן וחסר החיים של הפעוט שחופיה של אירופה היו לו מלכודת מוות ולא ארץ מבטחים. התמונה הזו, עם רבות אחרות, קוראת לנו דווקא אל הפרשנות של הרשב"ם למלים הסתומות מהפרשה: "ארמי אובד אמי". כולנו היינו אבודים, גולים ומהגרים. משם באנו. והזיכרון הזה הוא נקודת המוצא של הסיפור שלנו.
העולם העתיק לא הכיר בהרבה מאוד מהערכים המוסריים שאנחנו מאמינים בהם, אבל הוא התנהל בגבולות פתוחים, שאיפשרו לאברהם להגיע לארץ כנען וליעקב לרדת לשבור שבר במצרים. העולם שלנו מנסה לחתור לקידמה מוסרית, אבל מושתת על גבולות סגורים. במידה רבה הדבר נחוץ כדי להבטיח חלקים מאותה קדמה, אבל הוא מטיל על החלק השבע של האנושות עול מוסרי מיוחד.
הזוועות הבלתי נתפסות בסוריה בחמש השנים האחרונות והתמונה היחידה של התינוק האחד, מלמדים כמה רחוקה האנושות השבעה מלשאת את העול הזה כראוי.
כשהעיניים דמעו למראה התמונה, בראש התנגנו מילותיו של אברהם חלפי,"אינני יודע מילים מהן נולדת תפילה":
כל המילים אבדו בקולי והיו כאלמות אפלה.
אך עדיין רואות עיני זוהר עיניו של ילד
ועוד רואות עיני: כוכב אין דומה לו בזוהר.
ואמהות דאוגות פנים נוהגות אל האור ילדיהן הקטנים
מה יהיה עליהם? מה יהיה?
שמעו שמחתם הנושמת כאביב,
שנדמה כי לא יחלוף עד עולם.
כרוע אכרע לפני דמות אלוהים
אף אם מעיני נעלם.
אל נא תרע לתמימים.
הם אינם יודעים מדוע ברק פוגע בעץ
הנושא את פריו לתומם.
אל נא תרע לתמימים
הם אינם יודעים מדוע אדם מחלל את צלמו
אינני יודע מילים מהן נולדת תפילה.
כל המילים אבדו בקולי והיו כאלמות אפלה.
במוצאי שבת הקרובה תצטרפנה הקהילות שנוהגות במנהג אשכנז לקהילות ספרד באמירת הסליחות. המנהג הספרדי פותח את פיוטי הסליחות בקריאה "בן אדם מה לך נרדם?!?". כוחן של התמונות גדול מזה של המלים.
הלוואי והתמונה הזו תעיר מעט את בניו של אדם הראשון, שנברא בראש השנה, מתרדמתם.