מתחילים מבראשית: תמרור האזהרה של קין והבל

ושוב מתחילים מבראשית… למרות שפסוקי הפתיחה של הפרשה הראשונה נקראו כבר בבוקר שמחת תורה וגם בבוקר יום חמישי שעבר, יש משהו מיוחד בשבת הזו, הפותחת את מחזור הקריאה בפרשות השבוע. במרוצת הדורות התפתחו בקהילות שונות מנהגים חגיגיים לשבת הזו הממשיכים את האווירה המיוחדת של שמחת תורה גם אל תוך השבת. אחד המנהגים הוא שדווקא חתן או כלת תורה שחתמו את הקריאה בחומש דברים לפני ימים אחדים עולים לתורה גם בשבת בראשית, על מנת להדגיש בקולם את הרצף הבלתי נקטע של קריאת התורה ותלמודה.

כל מי שעורך או עורכת קידוש בליל שבת מכיר בעל פה את מילות הפסוקים החותמים את מעשה בראשית ומתארים את היום השביעי:

"וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב א-ג)

הפרשנים המסורתיים עמדו על הסתירה המסוימת הגלומה בפסוקים אלו. אם אלוהים שבת ביום השביעי, מדוע נאמר "ויכל אלהים ביום השביעי", שהרי המלאכה כלתה כבר ביום השישי? רש"י בהסברו הראשון, על יסוד מדרש תנחומא, מציע כי בניגוד לבני האדם הזקוקים למעבר הדרגתי ולתהליכי הכנה במעבר מחול לקודש, אלוהים "נכנס בו כחוט השערה".

מעשה הבריאה הושלם בדיוק בקו התפר בין היום השישי ליום השביעי, כאשר הרגע האחרון של הראשון היה גם לרגע הראשון של השבת. חזקוני (ר חזקיה בן מנוח, צרפת 1250-1315) מציע פירוש ברוח הכלל הידוע: "לא פרסמת – לא עשית". לשיטתו רק ביום השביעי נודע כי כלתה מלאכת הבריאה, מכך שהאלוהים שבת, ורק בשעה שניתן היה להכיר בכך שהיא אכן הושלמה ניתן היה לומר כי אלוהים אכן כלה את מלאכתו.

למרות יופיים של שני הפירושים, דווקא את הסברו הנוסף של רש"י (על יסוד המדרש בבראשית רבא) אני מוצא כרלוונטי מאד לימינו:

"דבר אחר, מה היה העולם חסר? מנוחה. באה שבת – באה מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה"

בעולם ההישגי, החומרי והאינטנסיבי שבו אנו חיים, גם המנוחה והעצירה מחייבות מאמץ, יצירתיות והכרעה. יותר מתמיד אנחנו נדרשים להזכיר לעצמנו כי גם שימת הגבול למירוץ צריכה להיות חלק מן העולם שלנו אם אנחנו רוצים שהוא ואנחנו בתוכו נהיה בני קיימא.

באחריות ובמתינות

קין והבל, זוג האחים הראשון, הם גם הראשונים לייסד את המעשה הדתי והפולחני:

"וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיהוָה. וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע יְהוָה אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו"

מעשה הפולחן, הבאת המנחה, הוא גם הרקע לקנאתו של קין ולמעשה הרצח. בכך הופך סיפורם של קין והבל גם לתמרור אזהרה המוצב ביחס למעשה הפולחני והדתי. הפסוקים הראשונים בתורה העוסקים בהתייצבותו של האדם לפני האל מזכירים גם את המדרון החלקלק עליו מתנהל המעשה הדתי ואת פוטנציאל הנפץ הטמון בו, אם האדם אינו מושל ברגשותיו הדתיים, אלא הם מושלים בו. תמרור האזהרה הזה לא נועד להכחיד את המעשה הדתי, ממש כשם שהגירוש מגן עדן לא מיועד לגרום לאדם לא לבקש דעת. הוא כן נועד לעורר בנו את המודעות לנהל את חיינו הדתיים באחריות ובמתינות.

הזכרנו בפתח הדברים את פירושיו של רש"י לפרשה הראשונה של התורה. הראשון שבהם, הפותח את מפעל הפירוש המופלא של רש"י לתורה, מוכר לרבים ומצוטט על ידי רבים:

"'בְּרֵאשִׁית' – אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם' (שמות יב ב), שהיא מצווה ראשונה שנצטוו ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? משום שאם יאמרו אומות העולם לישראל: 'לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים', הם אומרים להם: 'כל הארץ של הקב"ה היא; הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו'"

רש"י כותב את פרשו בשבתו בגולת צרפת. אנחנו שקוראים את פרשת בראשית בשבתנו בארץ, טוב נעשה אם נאמר לעצמנו שהתורה פותח במעשה בראשית ולא בסיפורו של עם ישראל, דווקא כדי להזכיר לנו את בריאתו של כל אדם בצלם, את היותנו חלק ממשפחת העמים, ושהארץ היא אכן פקדון המסור בידינו אבל אנחנו לא אדוניה. לכך כנראה גם התכוון בן עזאי בוויכוחו עם מורו וחברו רבי עקיבה. זה האחרון אמר כי המצווה "ואהבת לרעך כמוך" היא הכלל בגדול בתורה. הוא, בן עזאי, בחר ככלל הגדול בתורה את הפסוק מפרשת השבוע:

"זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ" (בראשית ה א)

שבת שלום.