פרשת אמֹר מקרבת אותנו אל חתימת חומש ויקרא המכונה גם "תורת כוהנים". הפרשה פותחת באיסור המוטל על הכוהנים להיטמא בטומאת מת. החריגים לאיסור – אבלו של הכוהן על מות אחד מבני משפחתו הגרעינית והחובה המוטלת עליו לדאוג לקבורתו של "מת מצווה" – מת שאין מי שידאג לקבורתו. מדיני הפרשה למדה ההלכה את רשימת הקרובים שבעקבות פטירתם חייב אדם באבלות: אב ואם, אח ואחות, בן ובת ובן/בת זוג.
מערכת דיני ומנהגי האבלות וניחום האבלים במסורת היהודית נשענת אמנם על התייחסויות בודדות של התורה, אולם היא התפתחה למסורת רחבה, רבת פנים, רגישה ועמוקה שהטיבה להתמודד עם אתגרי האבל והחזרה לחיים. העובדה שמנהג ה"שבעה" מקובל ברוב המכריע של הציבור היהודי בישראל (וגם בתפוצות) והדגש על "הבאה לקבר ישראל" ביחס לחללי צה"ל הם ביטוי לעומקה ועוצמתה של המסורת הזו. גם העובדה שבישראל נחשבת הקבורה לשירות ציבורי ולחלק ממערכת הביטוח הלאומי המיועדת לשמירת כבודו ורווחתו של האדם, היא דבר חסר תקדים ברוב המכריע של מדינות העולם וביטוי לעניין זה.
דווקא משום כך, המציאות הקיימת כיום בישראל בתחום הקבורה היא בלתי נסבלת והיא עומדת בסתירה מוחלטת לרוח של המסורת היהודית ולרעיון של כבוד המת וכבודם של קרוביו. השבוע הזה נחשפתי לשני אירועים של פרידה ולוויה. האחד היה טקס לוויתו של חבר קהילה שלנו שנקבר בבית העלמין של קיבוץ מעגן מיכאל, מקום מגורי בנו. טקס הלוויה, ששלב בין מסורת לחידוש, הלם את חייו של האיש וביטא לכל אורכו כבוד עמוק לחייו ולפטירתו. בניגוד לאירוע זה, בתחילת השבוע התבקשתי לסייע באיתור מקום קבורה לניצול שואה שבקש להיקבר בארון. חטאו של האדם היה שלא התגורר בערים הספורות בהן ישנן חלקות אזרחיות בבתי העלמין. בני המשפחה התבקשו לשלם 75 אלף שקלים על הזכות לקבור את יקירם בבית עלמין אזרחי ציבורי. באחד מן הקיבוצים הבודדים בהם ניתן עוד לקבור פה ושם מתים (מנהל מקרקעי חסם, ובצדק, את האפשרות של ניהול בתי עלמין פרטיים על קרקע ציבורית) התבקשה המשפחה לשלם 100 אלף שקלים.
עשרים שנים חלפו מאז נחקק חוק הקבורה האזרחית-חליפית, ולמעט התפתחויות שוליות, הוא נותר אות מתה תרתי משמע, או במלים אחרות – הוא נקבר קבורת חמור. רבים מאתנו שליוו סב, סבתא, הורה, אח או חס וחלילה, ילד למנוחת עולמים, יודעים עד כמה גדול הפער בין עושרה של המסורת היהודית ועצמתה בכל הנוגע לתהליך האבלות לבין המתרחש בחלק גדול מבתי הקברות בישראל. צריך להודות על האמת, שבחלק מבתי העלמין ניכר שיפור גדול בשנים האחרונות, ושמצוקת מקומות הקבורה יוצרת קושי אובייקטיבי גדול מאוד. יחד עם זאת, אין הסבר לכך שאדם בישראל אינו יכול להיקבר בהתאם לצו מצפונו. לכך שבני משפחה אינם יכולים לבקש קבורתו של יקירם בארון, ושקבורתם של מאות אלפי עולים שאינם יהודים מבחינה הלכתית נקברים בחלקות נפרדות, רבות מהן מוזנחות.
האבסורד גדול שבעתיים במיוחד לנוכח העובדה שלרבות מן הדרישות הנשמעות פעמים רבות מצד משפחות חילוניות ומסורתיות יש בסיס בהלכה. קבורת ארון היתה המנהג הרווח בארץ ישראל בתקופת הבית השני ולאחריה. סיור פשוט בגן הלאומי בבית שערים מלמד זאת. חלק מהנורמות שהיו מקובלות באותם ימים היו יכולות להקל משמעותית על מצוקת הקרקעות לקבורה. כמו במקרים רבים אחרים – השילוב בין שמרנות וקיפאון תרבותי או רוחני לבין הרצון לשמר את כוחם של הממסד ושל המונופול משבש את רוחה של המסורת היהודית והופך אותה ממקור של עוצמה ונחמה למוקד של מחלוקת וניכור.
***
דוגמה נוספת ל"קטנות הרוח" ניתנה השבוע על ידי ראש עיריית רחובות שביקש למנוע עריכת טקס לילדים מן החינוך המיוחד בבית הכנסת הקונסרבטיבי בעיר. לעמיתנו מהתנועה המסורתית-קונסרבטיבית פרויקט קדוש ומופלא של עריכת טקסי בר ובת מצווה כיתתיים לילדים בעלי צרכים ייחודיים. בין הרגעים המרגשים ביותר בעשייה הרבנית שלי יש מקום מיוחד לטקסי בר המצווה ובת המצווה המשפחתיים שערכתי בקהילה שלי בתל אביב, לילדים מופלאים שלימדו את עצמם ואת מי שסביבם שיעור בנחישות ובכוח רצון באמצעות הקריאה בתורה.
פרשת השבוע שלנו ממשיכה את דיני הכוהנים באיסור המוטל על כוהנים בעלי מוגבלות או נכות פיזית לשרת בקודש. אלה הם לא פסוקים קלים לקריאה. במסורת הקריאה בתורה ישנם מנהגים הנוגעים להצנעה מסוימת של פסוקים ותיאורים. פרשות הקללות בספר ויקרא ובספר דברים נקראות בלחש. ביחס לפרקים אחרים במקרא נקבע שיש לקרוא אותם אך אין לתרגם אותם ללשון הדיבור הרווחת בעם.
במקום בו אנחנו נמצאים היום – מן הראוי היה להשתמש במנהגים אלו גם ביחס לפסוקים הנזכרים מהפרשה. הנגשתה של המסורת היהודית ליחידים ולקהל בעלי נכויות או צרכים מיוחדים היא לא רק מצווה למענם ולמען בני משפחתם, אלא היא גם דרך מרכזית להפוך את הקהילה ואת המרחב הציבורי לראוי יותר, רגיש יותר, שלם יותר ויפה יותר. ניסיונו של ראש עיריית רחובות לנהל מלחמת דת מיותרת ומקוממת על גבם של אותם ילדים הולמת אולי חלק מפשט הפסוקים של הפרשה. דבר אחד ודאי ברור – היא חותרת תחת היסודות העמוקים ביותר של המצווה שקראנו בפרשה הקודמת; המצווה עליה נאמר שהיא כלל גדול בתורה – "ואהבת לרעך כמוך".
זר שושנים גדול לבנים ולבנות שחגגו את הטקס. זר קוצים גדול לראש עיריית רחובות. ומה צריכה להיות התגובה שלנו? לפתוח עוד יותר את דלתות בתי הכנסת של אותן קהילות רפורמיות, קונסרבטיביות וגם אורתודוכסיות, המחויבות לעקרון שקבע בן עזאי במסכת אבות, בפרק שאנו קוראים השבת הזו: "אל תהי בז לכל אדם … שאין לך אדם שאין לו שעה" (אבות ד ג).
שבת שלום, גלעד