פרשת "בא" מביאה אל שיאה את הדרמה הגדולה של יציאת מצרים. שלוש המכות האחרונות: ארבה, חושך ומכת בכורות ממיתות אסון על מצרים ומובילות לשילוחו של עם העבדים לחופשי. תיאורי היציאה החפוזה ממצרים משתלבים עם ההוראה לזכור לדורות את סיפור היציאה מבית העבדים כסיפור המכונן של העם לדורי דורות. על בסיס ההוראה הזו ופרטיה שמופיעים בפרשה עוצבו טקסי ומנהגי הפסח לרבות ליל הסדר המוכר לכולנו.
השבוע כשראיתי ציטוטים מעמוד הפייסבוק של אחד המועמדות החדשות לכנסת שמעודדים בגסות גילוי צהלה ושמחה על דריסתם של ילדים פלסטינים מידי אבנים, נזכרתי בפרשנותו של דון יצחק אברבנאל להגדה של פסח. אברבנאל (1437-1508), אחד מענקי הרוח של העם היהודי בשלהי ימי הבינhים, מנהיג פוליטי, פרשן מחונן ופילוסוף, טעם בחייו פעם אחר פעם טעמם של שנאה, איבה וגירוש. לאחר שגורש מארץ מולדתו פורטוגל, גורש בשנית מספרד עם כל יהודייה בשנת 1492, למרות קרבתו היתרה לחצר המלוכה. גם לאחר התיישבותו באיטליה לא הגיע אל המנוחה.
למרות כל שאירע לו, ואולי דווקא בשל כך, אברבנאל (מושא מחקריו של פרופ' בן ציון נתניהו ז"ל) בוחר לפרש את המנהג להחסיר טיפה מכוס היין על שולחן הסדר למקרא כל אחת מעשר המכות בדרך הבאה:
"מנהג הוא לשפוך טיפות יין מהכוס של היין בשעה שמזכירים כל מכה ומכה – לפי שעל ידי כך אנו מעידים ששמחתנו נתמעטה ואינה שלמה, מפני שישועתנו הוכרחה לבוא על ידי עונשים על בני אדם אחרים. אף על פי שכך היא מידת הדין, שיקבלו עונשים בעד מעשיהם הרעים. וכן אומר הכתוב: 'בנפול אויבך אל תשמח' (משלי, כד)"
ארבעת אלפים שנות יצירה, תרבות ופרשנות עברית ויהודית מניחים לפתחנו כמעט הכל. למול דבריו של אברבנאל ניתן היה להביא גם פרשנויות לכיוון המנוגד לחלוטין. השאלה היא באיזו פרשנות אנו בוחרים לדבוק ומה הם מקורות היניקה מהם אנו בונים את הזהות היהודית הישראלית שלנו. לא יודע למי היה מצביע דון יצחק אברבנאל אם היה חי כאן עמנו היום. אולי למפלגה בראשות בנו של גדול חוקריו, אולי למפלגה אחרת. למועמדת הצוהלת למראה ילדים פלסטינים מועפים באוויר – וודאי לא היה מצביע.
אגב – פרשת בא, היא הראשונה מבין פרשות רבות של התורה בה אנו מצווים על יחס ראוי ושוויוני לגר: "תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם" (שמות יב מט). מכיוון שהציווי הזה חוזר על עצמו 36 פעמים בתורה תהיה לי הזדמנות לכתוב עליו.
שבת שלום וחודש שבט מבורך וגשום.