פרשת בהעלותך, השלישית בחומש במדבר, מתארת את ראשיתה של השנה השנייה למסע ממצרים חודשים ספורים לפני שניחתת על העם גזרת הנדודים למשך ארבעים שנים (עליה נקרא בפרשת שלח-לך בשבוע הבא). ענייני הפרשה מרובים ומגוונים, אך אחד החוטים המקשרים בינהם הוא סוגיית המנהיגות.
בין ביזור הכוח לבין אובדן האתיקה
לקראת סופה של הפרשה מופיע סיפור הסמכתם של שבעים מזקני ישראל וצירופם למעגל המנהיגות לצדו של משה, לא כשליחיו אלא כשותפיו:
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה: אֶסְפָה-לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָדַעְתָּ, כִּי-הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו; וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ . וְיָרַדְתִּי, וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם, וְאָצַלְתִּי מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם; וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם, וְלֹא-תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ
(במדבר יא טז-יז)
רעיון השותפות בא לידי ביטוי גם בתגובתו של משה לחשש שהביע יהושע מפני שנים מהזקנים, אלדד ומידד, שנותרו בתוך המחנה והחלו להתבטא. תגובתו של משה קצרה וברורה:
וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה נְבִיאִים
פסוקים אחדים לאחר מכן, בסופה של הפרשה, מסופר על עונש הצרעת שמוטל על מרים כתגובה אלוהית על הביקורת שהיא ואהרון הטיחו במשה. כיצד מתיישב העונש על הביקורת עם הרעיון של הרחבת מעגל המנהיגות וטשטוש מעמדו הבלעדי של משה? אולי באמצעות ההבנה שגם כשמתאמצים לבזר את הכוח ולמנוע בלעדיות, הדבר לא מחייב ויתור על אתיקה, הוגנות בסיסית והכרה ברגשותיו של הצד השני – יחיד או ציבור.
הימצאות מתמדת במסע – דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום
לפרשת השבוע תזכורת קבועה בבית הכנסת. בארבע הפעמים בהן קוראים בתורה בבית הכנסת בכל שבוע (שני, חמישי ופעמים בשבת) מלווים את הוצאת ספר התורה מהארון ואת החזרתו בפסוקים מתום הפרשה שמתארים את מילותיו של משה בעת שארון הברית נסע לפני המחנה במעבר מאתר לאתר, ומילותיו כאשר הארון חנה:
וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה יְהוָה, וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ, מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר: שׁוּבָה יְהוָה, רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל
הבחירה בפסוקי המסע של הארון כדי לתאר את הוצאת והכנסת ספר התורה במשכני הקבע של הקהילה והתפילה נועדה אולי להזכיר שגם בתוך הארץ המובטחת המסע חייב להימשך והקפיאה במקום אינה יכולה להיות אופציה. כאשר מסתכלים על כל פסוקי התפילה הנאמרים בעת הוצאת ספרי התורה והשבתם ניתן אולי ללמוד על מסע אחד שאנו מצויים רק בתחילתו. הפסוק הראשון שנאמר עם הוצאת הספר מזכיר את הרצון להפיץ ולהניס את האויבים.
הפסוק האחרון שנאמר בעת השבת ספר התורה, שלקוח מספר התהילים הוא:
דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם (משלי ג יז)
סמל המנורה
דימויי השלום נשמעים גם בהפטרת השבת הקרובה מתוך נבואתו של זכריה. כך לדוגמה:
בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת תִּקְרְאוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ אֶל תַּחַת גֶּפֶן וְאֶל תַּחַת תְּאֵנָה"
לנוכח העובדה שהפרשה פותחת במצוות העלאת הנרות במנורת המקדש, נקבעה ההפטרה המזכירה בסיומה את מנורת המקדש.
נבואתו של זכריה שימשה יסוד לסמלה הרשמי של המדינה – המנורה ושני ענפי הזית לצדיה:
וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה? וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁה וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ
לפני שבוע ימים דיבר נשיא המדינה בדין ובצדק על הצורך לקבוע את לימודי השפה הערבית כחובה לתלמידי בתי הספר היסודיים העבריים. עוד קודם לכך ראוי היה להוסיף לסמל המדינה את שמה של המדינה באותיות ערביות לצד המילה ישראל.
לא בכוח ולא בחיל כי אם ברוחי
ובאותה הרוח (תרתי משמע) – בסופה של ההפטרה מתבקש זכריה לתת פשר לענפי הזית שמשני צדי המנורה. לאחר שהנביא מביע את תמיהתו עונה לו מלאך אלהים את המלים המוכרות:
לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת"
השבת הזו אנו מציינים 48 שנים למלחמת ששת הימים וגם 33 שנים למלחמת לבנון הראשונה. זכריה הנביא היה אחד מנביאי שיבת ציון הראשונה. דברי נבואתו, שלא רק בחיל ולא רק בכח, טמונים עתידם ועוצמתם של החיים היהודיים בארץ ישראל, רלוונטיים מתמיד לעתידה של שיבת ציון השנייה.