בין עריכת טקס חופה רביעי השבוע הזה (ידי הרבנים והרבות הרפורמית עמוסים בימי ספירת העומר) לבין המעקב אחרי הסערות הפוליטיות – מחשבות קצרות על פרשת השבוע – פרשת "בהר".
פסוקיה הראשונים של הפרשה סיפקו לשפה העברית את הפתגם הידוע: "מה עניין שמיטה להר סיני". בעלי המדרש תהו מדוע הקדימה התורה דווקא על מצוות השמיטה הפותחת את הפרשה את המלים: "וידבר יי אל משה בהר סיני לאמר" (ויקרא כה א). הרבה הסברים ניתנו לעניין. הסבר אחד אפשרי נוסף ורלוונטי מאוד נעוץ בעובדה שפרשת "בהר" מתמקדת ברובה המכריע במצוות שבין אדם לחברו ובין אדם לעולמו. רק בסיומה של הפרשה מופיע, במלים ספורות, האיסור על עבודה זרה והתזכורת למצוות השבת.
ההקדמה המזכירה כי הדברים הם חלק מהתורה שנאמרה בהר סיני היא אולי תזכורת (נחוצה מאוד בימינו) שהציווי החברתי, האתי והמוסרי הוא חלק מהותי ומכונן של "ברית סיני", ושהציווי: "וחי אחיך עמך" (שם לו) אינו פחות מרכזי למסורת ישראל מהציווי נגד עבודה זרה או מהציווי על הקרבת הקורבנות.
הספירה הקטנה והספירה הגדולה
בשבוע שעבר למדנו את פרשת "אמר" המציגה את מצוות ספירת העומר – "שבע שבתות תמימות תהיינה" (ויקרא כג טו). הפרשה שלנו גם היא מציגה בפתיחתה מחזור של שבע פעמים שבע. שבעה מחזורים של שבע שנים ושל שנות השמיטה משלימים את מחזור היובל. החזרה הזו על הספירה, בשני קני מידה כה שונים, בפעם הראשונה – ימים; בפעם השנייה – שנים; יכולה להזכיר לנו את הקשר העמוק והישיר בין מעשי היום-יום לבין המעשים לדורות, ובין הפעולה הקטנה, הממוקדת של היחיד והקהילה לבין הפעולה של החברה כולה.
השבוע ליווינו למנוחת עולמים את הרב ראובן סמואלס, מנהלו השני של מרכז חינוך ליאו באק בחיפה, מחלוציה הגדולים של היהדות הרפורמית בישראל. ראובן היה איש חינוך וקהילה מופלא שהאמין בשילוב בין יום קטנות ליום גדולות. בהספדים לזכרו הוזכר הסיפור שהיה נוהג לספר, לפיו בכל יום בארוחת הערב בבית ילדותו בטקסס, הוא ואחיו נשאלו על ידי אביו, מה הם עשו היום כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר. לזכרו, ולכבודם של כל אלה שברוח הפרשה חולמים על שנת היובל אבל לא שוכחים לספור כל יום, אני מציע את שירו של אברהם שלונסקי שמופיע כחלק מסידור התפילה שלנו:
אַדִּיר עֲמָלָם שֶׁל עוֹשֵׂי הַמִּצְווֹת הַגְּדוֹלוֹת!
כָּל יָרֵחַ – הִלָּה. וּבְשִׁפְעַת כּוֹכָבִים
מְפַסְּגִים הַלֵּילוֹת בַּסֻּלָּם הַגָּבּהַּ.
לַמְּדֵנִי אַתָּה הַנָּבוֹן,
הַאוֹגֵר אֶת הַטַּל אֲגָלִים-אֲגָלִים
לְהָפְכָם לְצַמֶּרֶת וְחִרֶשׁ, –
לְכַתֵּף הַקְּטַנּוֹת,
לְדַקְדֵּק בִּקְטַנוֹת,
וּבִיגִיעַ נוֹסְעֵי-אֵל-גְּרַנוֹת
לְרַנֵּן:
מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ!
בָּרוּךְ עֲמָלָם שֶׁל עוֹשֵׂי הַמּצְווֹת הַקְּטַנּוֹת!
תקווה בתוך חצר המטרה
לא אחת נקראת פרשת "בהר" יחד עם הפרשה הבאה "בחוקתי". במקרה זה המנהג העיקרי הוא לקרוא את ההפטרה של הפרשה השנייה. השנה הזו, בעקבות השנה המעוברת, נקראת הפרשה בפני עצמה. כך אנחנו זוכים לקרוא את ההפטרה הנפלאה מפרק לב של נבואת ירמיהו.
הנביא נמצא כלוא בחצר המטרה בירושלים. גם שם הוא לא מהסס להשמיע נבואות חורבן, למרות איומי השלטון. בן דודי חנמאל בא אליו. לא על מנת להצילו או לעודד את רוחו, אלא על מנת למכור לו את השדה המשפחתי, שבהתאם למצוות הפרשה חובה להציעו ראשית לקרוב המשפחה. ירמיהו, נביא החורבן, מצטווה על ידי אלוהים לקנות את השדה ולחתום על שטרות הקניין הנדרשים. לאחר הקניין מנבא ירמיהו: "כי כה אמר יי צבאות אלהי ישראל עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת".
הימים האחרונים יכולים לזרוע ייאוש בקרב רבים שמאמינים שערכים של סובלנות, מתינות, חירות האדם וחתירה לשלום. נראה שידם של מובילי השיח ההפוך על העליונה, והכוח והשררה ניתנים בידי אלה ששפתם כוחנית ופעמים רבות חסרת ייאוש. הפטרת השבת הזו מזכירה שייאוש הוא לא אופציה, ושגם כשהרצון להתריע בשער, להוכיח ולהתריס גדול מאוד – חייבים לזכור באותה נשימה את הצהרת האמונה, שהמציאות יכולה להיות אחרת, ושהדבר תלוי בנו.
שבת שלום ומבורך!