השבת הזו, אנו קוראים את הפרשה הראשונה של ספר דברים, הנושא את שמה – פרשת דברים. פרשה זו נקראת לעולם בשבת המקדימה את תשעה באב. בדומה לשבתות נוספות הסמוכות לחגים ולמועדים יש לשבת זו שם נוסף – שבת "חזון", על שם המלים הפותחות את ההפטרה מנבואתו הראשונה של הנביא ישעיהו: "חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים…".
על הקשר בין הפרשה, ההפטרה ותשעה באב – בהמשך.
מהי שנאת חינם?
ביום חמישי האחרון אירח נשיא המדינה, ראובן ריבלין, מפגש שיח ולימוד בהובלת הרב מאיר אזרי (מקהילת בית דניאל הרפורמית), הרב בני לאו (מקהילת רמב"ן האורתודוכסית), הרבה חיה רואן בקר (קהילת רמות ציון הקונסרבטיבית) וד"ר מוטי זעירא ממדרשת אורנים. האירוע נערך ביוזמתו של שמואל רוזנר, ובמידה רבה היה בו מענה לסערה שהתחוללה סביב טקס בר המצווה לילדים בעלי צרכים מיוחדים בהובלת התנועה הקונסרבטיבית, שהיה אמור להתקיים בבית הנשיא.
לא קל היה לאתר שותפים אורתודוכסים לעניין. הרב אורי שרקי ביטל השתתפותו ברגע האחרון, והרב בני לאו אמר בצדק שהוא הפך להיות ברירת המחדל של אירועים מסוג זה. חבל שכך. אין לי ספק שבכל הישיבות של הציונות הדתית למדו השבוע את סיפורם של קמצא ובר קמצא (בבלי, גיטין נז ע"א). זה הסיפור שתולה את חורבנה של ירושלים בחוסר היכולת לשבת זה לצדו של זה למרות התחושות הקשות.
במפגש הלימוד הציעה הרבה רואן בקר פרשנות חשובה ומעניינת למושג שנאת חינם. את המלה חינם אין להבין כדבר ללא מחיר, אלא כ-"חן שלהם". שנאת חינם, על פי המדרש שהציעה, היא השנאה שמונעת מאדם לראות שגם לזולת יש נקודות זכות וחן למרות המחלוקת הקשה. במובן הזה הביקורת הלגיטימית לכשעצמה של רוב העולם האורתודוכסי על היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית הפכה ממזמן ל"שנאת חינם".
במאמר שפירסמתי אחרי התבטאותו הנוראית של העיתונאי חגי הוברמן על דבריה של מיכל קסטן בעצרת של ארגוני השמאל לפני הבחירות, הצעתי פרשנות נוספת למושג שנאת חינם. שנאת חינם – היא שנאה שלא נגבה בגינה שום מחיר, שהנושא שלה, המבטא אותה והמוציא אותה מכוח אל הפועל לא משלמים כל מחיר אמיתי.
כשזה המצב – ההידרדרות במדרון החלקלק מהירה מאוד.
דולב קידר ז"ל
לא סתם הזכרתי את מיכל. השבוע השתתפתי באזכרת השנה הראשונה לדולב קידר ז"ל, בן זוגה של מיכל ואבי ילדיה שנפל בקרב במבצע צוק איתן בשדות קיבוץ ניר עם. לפני 13 שנים ערכתי את טקס החופה של מיכל ודולב, שנפל בעת ששמש מג"ד בקורס קצינים בבה"ד 1. בשבוע שבו חבריי לזירת ההתחדשות היהודית ואני בתוכם משתתפים באין ספור פאנלים על משמעות תשעה באב בימינו ועל המטענים המטאפוריים שהיום מציע לנו, האזכרה העצובה מאוד מאוד הייתה תזכורת שחורבן הבית הוא לא רק מושג מארון הספרים היהודי, אלא חלק כואב מאוד ממציאות החיים הישראלית שלנו.
שנים קראתי את מגילת איכה בטקסט משמעותי ומעורר מחשבה. ארבעה ימים אחרי האזכרה לדולב, קריאת המגילה מקבלת משמעות נוספת. לאחר דבריה של מיכל באזכרה קראתי שיר של זלדה, שלא הכרתי עד ששמעתיו מספר ימים ספורים לפני האזכרה:
שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.
קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.
וְהַחַגִּים הָאֲהוּבִים וּתְקוּפוֹת הַשָּׁנָה הַנִּפְלָאוֹת
עִם אוֹצַר הָרֵיחוֹת, הַפְּרָחִים,
הַפְּרִי, הֶעָלִים וְהָרוּחוֹת,
וְעִם הָעֲרָפֶל וְהַמָּטָר,
הַשֶּׁלֶג הַפִּתְאֹמִי והַטַּל
תְלוּיִים עַל חוּט הַכְּמִיהָה.
אֲנִי וְאַתָּה וְהַשַּׁבָּת.
אֲנִי וְאַתָּה וְחַיֵּינוּ בַּגִּלְגּוּל הַקּוֹדֵם.
אֲנִי וְאַתָּה וְהַשֶּׁקֶר.
וְהַפַּחַד. וְהַקְּרָעִים.
וּבוֹרֵא הַשָּׁמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם חוֹף.
אֲנִי וְאַתָּה
וְהַחִידָה.
אֲנִי וְאַתָּה
וְהַמָּוֶת.
שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.
קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.
פרשת דברים וחזון ישעיהו על ירושת הארץ
כבר בראשית הפרשה מתוארת הארץ במונחים של ירושת אבות, ירושת עולם:
"רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם" (דברים א, 8).
המוטיב של בעלות העם על הארץ חוזר לכל אורך הפרשה. משה מודיע לעם כי אין הוא רשאי לרשת את ארצם של בני עשו, בני לוט ובני עמון, אך מנגד מובטחת לו ירושת הארץ. האל יסייע לבני ישראל לנחול את הארץ ולנצח את אויביהם:
מול הדברים המעודדים האלה של משה, ניצבים דברי הנביא ישעיהו באחת מנבואות הזעם והתוכחה הקשות שבמקרא. הנביא חוזה בעם חבול ובארץ מוכה, אשר אין בה מקום שנותר על כנו:
"אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים" (ישעיה א, 8-7).
כדרכם של הנביאים, ישעיהו אינו מסתפק בתיאור המצב, אלא מרחיב ומפרט באוזני השומעים את הסיבה לחורבן ולמכאוב: הצביעות. מקריבי הקורבנות, מביאי המנחה והקטורת, שומרי השבת והמועד הם האשמים בכסותם על מעשי העוול, בהעלימם עין מהטיית המשפט ומשפיכות הדמים, בהתעלמותם מן החלשים, והכל תוך צדקנות מעושה של שומרי תורת ה'.
"לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' … כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי… לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי… חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא… מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה" (ישעיה א, 17-11)
הנביא שם בפי העם המתאונן את טענת השבר: "לוּלֵי ה' צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ" (שם, 9), אך בפסוק הבא הוא משיב לטענה הזאת: "שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה" (שם, 10).
החורבן כבר קיים בפועל, אומר הנביא. חורבן הארץ על-פי הנביא ישעיהו הוא החורבן המוסרי. זכות האבות הנזכרת בפרשת דברים אינה עומדת לעם הזונח את דרך הצדק. אם בפרשת דברים ארץ ישראל היא ירושה, אזי בחזון ישעיהו היא פדיון הנפדה במשפט ובצדקה:
"צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (שם, 27).
פרשת דברים והפטרת חזון ישעיהו מציגות שתי התייחסות מנוגדות לצום תשעה באב, שיצוין השנה באיחור של יום מפאת השבת. רבים רואים בצום ט' באב אמצעי לחיזוק הקשר בין עם ישראל לארצו תוך הבלטת ממד הירושה שפרשת דברים עוסקת בו.
מנגד, הפטרת "חזון ישעיהו" מבקשת להציב במרכז יום ט' באב את הקשר הסימביוטי בין דמותו המוסרית של העם בציון ובין חוסנה של הארץ ויציבות הקשר בינה ובין יושביה. חברה שאינה שומרת על אורחות צדק ומשפט, חברה שאינה יודעת להושיט יד לחלש, היא חברה הניצבת על סף חורבן.
בחיבורו המונומנטלי "משנה תורה", פותח הרמב"ם את העיסוק בארבע התעניות במילים האלה: "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות, לפתוח דרכי תשובה ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו, שהיה כמעשינו עתה… שבזיכרון דברים אלו נשוב להטיב …" (משנה תורה, הלכות תענית, פרק ה', הלכה א'). ט' באב הוא בראש ובראשונה יום של חשבון נפש, יום של בחינת דרך.
מצויה בידנו האפשרות לבחור את מושאו של חשבון הנפש באופן ההופך את יום הצום לכלי היטהרות. פרשת דברים והפטרת שבת חזון מציעות לנו שני רעיונות: להתמקד בזכותנו על הארץ, או להתמקד בחובתנו לבנות חברה צודקת, מוסרית ורחומה. בחירת החכמים בהפטרת הנביא ישעיהו כבת זוג לפרשת דברים, היא בחזקת רמז לדרך שהם בחרו: חברה המבקשת להתרחק מימים של חורבן, תיטיב לעשות אם תבכר ביום הצום לשנן את חזון ישעיה על פני המסר של פרשת דברים.
בהשלמת בניין ירושלים ובהשכנת שלום וצדק בין חומותיה ננוחם.