איך קוראים לשבת שלפני שבועות? השבת שלפני יום הכיפורים מכונה "שבת שובה". זו שלפני פסח – "שבת הגדול". השבת שלפני תשעה באב – "שבת חזון". אז איך נקרא לשבת שלפני חג מתן תורה? ר' נחום מוורקי, אחד מן האדמו"רים החסידיים הציע: "שבת דרך ארץ", משום ש"דרך ארץ קדמה לתורה" (על יסוד ויקרא רבא ט ג).
דרך ארץ, פרשת במדבר והתיקון של רבני צוהר וצוותא ת"א
עוד לפני חג השבועות אנו קוראים השבת בפרשת "במדבר" הפותחת את החומש הרביעי הנושא את שמה. הפרשה עוסקת במפקד בני ישראל בראשית השנה השנייה למסע במדבר ובאופן התארגנותו של מחנה בני ישראל בתחנות לאורך הדרך. בפתח התיאור של סידור המחנה מספרת הפרשה:
"וידבר יי אל משה ואל אהרון לאמר: איש על דגלו, באותות לבית אבותם, יחנו בני ישראל, מנגד סביב לאוהל מועד" (במדבר ב א)
במרכז המחנה אוהל מועד. סביבו ובארבעת הכיוונים – ארבעה מחנות של שלושה שבטים כל אחד. כל שבט מניף את דגלו, את סמליו ואת אותותיו. פסיפס של צבעים וצורות. האל מצווה את בני ישראל להציב במרכז את אוהל מועד – מקום של מפגש, התכנסות ומכנה משותף, ובה בעת להתייצב כל שבט מסביב עם דגלו הייחודי ותרומתו לפסיפס הלאומי.
במסורת היהודית הביטוי "דרך ארץ" אינו מתמקד רק בנימוסים טובים, אלא בדרך התנהלותם התקינה של האדם ושל הקהילה ובעיסוק הראוי בצרכי החיים. על הביטוי הזה "דרך ארץ קדמה לתורה" חשבתי השבוע לא מעט במסגרת הסערה הקטנה שהתחוללה סביב התיקון המשותף לרבני צהר ולצוותא ת"א. בדומה לשנים האחרונות, גם הפעם הזו עמדו הרבנים הלא אורתודוכסים להיות מודרים מן האירוע. הדבר היה מצער אך לגיטימי אם היה מדובר באמת באירוע פרטי של ארגון הרבנים ולא בשיתוף פעולה עם מוסד תרבות תל אביבי המניף את דגל הפתיחות והפלורליזם, ואם מלכתחילה לא היה ניסיון להציג את האירוע כחגיגת שיח ודיאלוג של מגוון הקולות היהודיים בחברה הישראלית.
את רבני צהר לא הצלחנו לשכנע שהדבר מתחייב מהעיקרון של "דרך ארץ". לשמחתנו חלק ניכר מהמרצים והמרצות השותפים לערב השתכנעו שאין מקום לתת יד להדרה. בחסות קולם והתערבותם של רבים אחרים, תנהל צוותא במסגרת אותו האירוע מושב בהשתתפות חלק ניכר מהמרצים – חה"כ עליזה לביא, הרבה הקונסרבטיבית חגית סבג ואנכי. המחויבות לעתידם של החברה הישראלית והעם היהודי היא אוהל המועד שלנו. כל אחד מאתנו יתייצב סביבו עם הדגל והקול שלו. אולי צעד אחרי צעד, כמסע במדבר, גם רבני צהר ישכילו לראות בכך מקור של כוח ולא של איום.
אולי התיקון של השנה הזו יפתח פתח לתיקון משמעותי יותר. הלוואי ולא יתפתו להמשיך ולאחוז רק בתורה ולשמוט בדרך אל הר סיני את "דרך הארץ".
בין מעמד הר סיני לשדות החיטה בבית לחם
בחג השבועות אנו נוהגים לקרוא פסוקים מכל אחד משלושה חלקי התנ"ך. מן התורה אנו קוראים את פסוקי מעמד הר סיני רב הרושם – קולות, ברקים, עשן ואש – שבשיאם קולו של האל המבשר את עשרת הדברים. מיד לאחר קריאת התורה אנו קוראים בהפטרת החג את נבואתו הראשונה של הנביא יחזקאל על נהר כבר שבבבל – מחזה המרכבה רב ההוד והמסתורין: חיות, אופנים, גחלי אש, קולות המולה, עין החשמל. לעומתם – ארבעת פרקיה של מגילת רות, מספרי הכתובים, הנקראים אף הם בחג. בלי ברקים, בלי רעמים. בלי שמיים שנפתחים ובלי נסים גלויים. רק דיאלוג בין רות לנעמי; בין רות לבין בועז; בינו לבין קרוב המשפחה המסרב לגאול. סיפור מקומי, כמעט משפחתי.
אף אחד לא מטפס על ההר, אף אחד לא נושא עיניים לשמים בתדהמה. הכל מתנהל כאן על פני האדמה.
בחג מתן תורה מזכירה לנו המסורת היהודית שהמבחן האמתי למקומה של התורה בחיינו הוא חיבורה לאותה "דרך ארץ", ושגילוי השכינה שניתן לחוות בכל יום עובר דרך גילוי צלם האלוהים שבאדם. לכן מתחילה רות את תחינתה לנעמי במלים: "כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין"; משם היא עוברת ל-"עמך-עמי", ורק בסוף היא מגיעה ל-"אלוהיך-אלהי".
על המתח הזה בין הטיפוס ההרואי על ההר לבין התנהלות הדברים ביום-יום אשוחח עם חה"כ סתיו שפיר בתיקון בקהילה שלי ושל משפחתי, בית דניאל, בתל אביב (אחרי המפגש בצוותא). כולכם מוזמנים. פרטים נוספים כאן.
שבת שלום ודרך ארץ וחג ביכורים שמח ומשמעותי.