פרשת השבוע שלי: "ואהבת לרעך" – לא רק במעגל הקרוב

גם השנה הזו, ציינו את יום הזיכרון לחללי צה"ל ואת יום העצמאות בעיצומו של השבוע בו קוראים את פרשות "אחרי מות" ו-"קדושים". מבלי להתכוון לכך יצרה מסורת הקריאה בתורה תזכורת מדויקת שבצד הכאב הלא מרפה "אחרי מות קדושים" קיימת גם החובה לבדק בית מתמיד (כעניינה המרכזי של פרשת "אחרי מות"), ולחתירה לבנייתה של חברה שמעשיה נמדדים ב"מאזני צדק, אבני צדק, איפת צדק והין צדק" (ויקרא יט לו) (כעניינה המרכזי של פרשת "קדושים").

הפסוק המוכר ביותר בשתי הפרשות הוא ללא ספק: "… ואהבת לרעך כמוך, אני יי" (ויקרא יט יח). על הפסוק הזה קבע רבי עקיבא את המאמר: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", הנזכר במקומות שונים בספרות חז"ל. בחירתו של רבי עקיבא במצווה מפרשת קדושים ניתנת להבנה בין השאר על רקע הביוגרפיה שלו: ראשית – התנכרותו של כלבא שבוע, חותנו, כלפיו וכלפי רעייתו רחל. שנית – הסיפור המובא בתלמוד הבבלי במסכת יבמות על 24 אלף תלמידיו, שמתו משום שלא נהגו כבוד זה בזה. סיפור זה, הקובע שמיתת התלמידים ארעה בין פסח לשבועות, שימש בסיס ותירוץ למנהגי האבלות של תקופת העומר, שהתפתחו מאוחר הרבה יותר.

בין אם מות התלמידים היה במגיפה כפי שמציע התלמוד, ובין אם, כפי שהציעה ההיסטוריוגרפיה הציונית, מדובר בסיפור כיסוי להשתתפות תלמידיו של רבי עקיבא במרד בר כוכבא – הרעיון שהאיום הגדול ביותר טמון ביחסים הפנימיים של הקבוצה ובאי היכולת לנהלם על בסיס של כבוד – מתגלם היטב במצוות "ואהבת לרעך כמוך" ובקביעתה ככלל הגדול בתורה.

בכל אותם המקומות בספרות חז"ל שמאמרו של רבי עקיבא מופיע (והקדום שבהם הוא מדרש ההלכה "ספרא"), יש למאמר זה המשך, הנאמר מפי תלמידו וחברו של רבי עקיבא: שמעון בן עזאי. במענה לדברי רבו-חברו הוא קובע: " 'זה ספר תולדות האדם' – כלל גדול מזה". בן עזאי בוחר בקביעה שבריאתו של האדם בצלם האלוהים הוא הכלל היסודי, בהתייחסו לפסוק מספר בראשית:

"זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתו" (בראשית ה א)

ייתכן ובן עזאי בקש להציע כי הסיבה לחובת "ואהבת לרעך כמוך" טמונה בעובדה היסודית שכל בני האדם נבראו בצלם. ייתכן וביקש לרמוז שאסור לצמצם את החובה רק לאלו הנתפסים על ידך כרעיך. רמז לעניין הזה נמצא במאמר אחר של בן עזאי המופיע בפרקי אבות: "אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום" (אבות ד).

קריאתה של פרשת קדושים עצמה מעלה את האפשרות שהמסורת שלנו מודעת לסכנה שמצוות "ואהבת לרעך כמוך" תיוחס רק לאלו הנתפסים כרעינו, כשייכים לקבוצה, למעגל הפנימי. פסוקים אחדים אחרי הפסוק המוכר והמצוטט ביותר מהתורה, ממשיכה פרשת קדושים למצווה נוספת, העושה שימוש כמעט באותן המלים. המצווה הזו, לצערנו, זוכה להרבה פחות תשומת לב: "כאזרח מכם יהיה לכם הגֵר הגָר אתכם, ואהבת לו כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים,אני יי אלהיכם" (ויקרא יט לה).

– – – –

עוד מצווה אחת של פרשת קדושים, ראויה לתשומת לב מיוחדת, בזכותו של חג העצמאות החולף:

"לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יי" (ויקרא יט יד).

למרות כל סערותיו המכוערות והמתוכננות היטב של "פרס ישראל" השנה הזו, ולמרות שראש הממשלה, בנאומו כשר החינוך בפתח הטקס, בחר שלא להיוותר ממלכתי (בניגוד גמור לדרכו של נשיא המדינה החג הזה) – הטקס עדיין היה מרגש מאוד ומשמעותי. שיאו, ואני מאמין שכך חשים רבים, היה הפרס שהוענק למשורר ארז ביטון ולדבריו בשם חתני וכלת הפרס.

בודדים בלבד מבין פרשני המקרא פרשו את מצוות "לפני עיוור לא תתן מכשול" בדווקנות, כנוגעת אך ורק, למכשול המושם בפני זה שאינו רואה. רוב בעלי המדרש והפרשנות הרחיבו את המצווה לכל סיטואציה של השאת עצה רעה במכוון למי שעלול להיכשל בה. למראה דמותו של ביטון המקבל את הפרס, ולמשמע דבריו החשובים, מתחדד הצורך לפרש באופן מצמצם ומרחיב את המצווה בעת ובעונה אחת. מצמצם – בדרך הקושרת אותה לפשט הדברים – ליחסינו כלפי אנשים בעלי מוגבלות, נכות או צורך ייחודי. מרחיב – בתביעה שלא רק נמנע מהנחת מכשול אלא גם שנדאג כחברה להסיר מפניהם כל מכשול.

שיר אחד של ביטון שאני אוהב מאוד נקרא: "משפחה". הוא עוסק באחד המכשולים הגדולים שהוצבו בפניו כאדם צעיר שהתעוור, ונעקר כתוצאה מכך, ממשפחתו. השיר מדבר על יכולתו כילד להסיר מדרכו מכשול אחד בכאב גדול – תזכורת לחובה שמוטלת על חברה המבקשת להציב את "ואהבת לרעך כמוך" ואת "זה ספר תולדות האדם" ככללי היסוד שלה.

וַאֲנַחְנוּ יְלָדִים בְּבֵית חִנּוּךְ עִוְּרִים בִּירוּשָׁלַיִם,

תּוֹפְסִים שִׁבְעָה יְלָדִים בְּיֶלֶד אֶחָד

וְאוֹמְרִים לוֹ

תִּהְיֶה אַתָּה אָבִינוּ

וְאוֹמְרִים לָהּ

תִּהְיִי אַתְּ אִמֵּנוּ,

וְנִתְקָלִים גּוּף יֶלֶד בְּגוּף יֶלֶד

לֶאֱסֹף חֹם

בְּמַרְאִית עַיִן שֶׁל הִתָּקְלוּת.

וְעוֹשִׂים מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת

וְקוֹרְאִים לְיֶלֶד אֶחָד: אַבָּא שָׁלוֹם

וּלְיַלְדָּה אַחַת אִמָּא שׁוֹשַׁנָּה,

וּלְיַלְדָּה אַחַת הָיִיתִי קוֹרֵא אֲחוֹתִי אֲחוֹתִי רָחֵל

וּלְיֶלֶד אֶחָד אָחִי אָחִי יוֹסִי

כָּךְ הָיִינוּ עוֹשִׂים מִשְׁפָּחוֹת כְּאִלּוּ

וַאֲנַחְנוּ יְלָדִים בְּבֵית חִנּוּךְ עִוְּרִים בִּירוּשָׁלַיִם.