פרשת "וארא" – השנייה לפרשות חומש "שמות". משה ואהרון מתייצבים לפני פרעה וגם לפני בני ישראל. שבע המכות הראשונות – ולבו של פרעה עדיין כבד ואטום.
מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה
משה ממשיך לנסות ולהביא את בשורת השחרור אל העם, אך נתקל באדישות. לא רק לבו של פרעה כבד, אלא גם לבם של בני ישראל:
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו ט)
על פניו ה"עבודה הקשה" היא זו שצריכה הייתה להקדים את "קוצר הרוח", שהרי היא הובילה אליו. בחירתה של התורה להקדים את הרוח לעבודה, מרמזת אולי שעיקר העבדות הייתה בשעבוד הרוח, בהנמכתה, בקיצוצה, ושבמקום בו יש אורך רוח ורוחב רוח – ניתן להתמודד גם עם "עבודה קשה". המדרשים ותרגום יונתן (תרגום התורה לארמית) מציעים באותה הרוח שהעבודה הקשה אליה מתייחס הפסוק היא לא עבודת החומר והלבנים אלא העבודה הזרה שאימצו בני ישראל בשבתם במצרים.
איכותם של החיים החופשיים והריבוניים נמדדת גם ובעיקר ברוח. גם השנה הזו תקציב המדינה מקצה הרבה פחות מאחוז אחד לטיפוח התרבות בישראל.
על מה צווינו לראשונה?
למרות האירועים הסוערים, נמשך גם השבוע הדיון (בעצם, הצעקות) על מהותה של היהדות הישראלית. חה"כ מיקי זוהר יודע היטב שהצעת החוק שלו לאסור כליל על כל פעילות מסחרית בשבת לא עתידה לעבור, אך הוא ניצל אותה היטב כדי לחרף את "מדינת תל אביב" וחוסר יהדותה.
בתחילת הדרך, נעשה על ידו עוד מאמץ כלשהו להתייחס גם להיבטים הסוציאליים של סוגיית המסחר בשבת. מהר מאוד הפך הוויכוח לעוד התכתשות מכבידה על אותנטיות ועל הבעלות על המסורת היהודית.
טוב היה עושה חבר הכנסת זוהר (וגם חלק מווכחני הצד השני) אם היו מקדיש עצמו לדיון אמיתי בהיבטים החברתיים והסוציאליים של השבת והיו מוצאים דרך לייצר שבת ישראלית שיש בה מנוחה ורגיעה לאדם העובד מצד אחד וכבוד לבחירות התרבותיות של אזרחי ישראל, מן הצד השני. אחד הפסוקים של פרשת השבוע והמדרשים שנגזרו מהם היו יכולים להיות בסיס ראוי לדיון:
"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם יג)
משה ואהרון נשלחו אל פרעה – מה בדיוק נצטוו להביא אל בני ישראל? ישעיהו ליבוביץ' בשיחותיו של פרשות השבוע הפנה את תשומת הלב למדרש המופיע במסכת ראש השנה בתלמוד הירושלמי לפיו משה ואהרון הצטוו להביא לבני ישראל את מצוות "שחרור העבדים". כך, עוד בהיותם עבדים, עוד בהיותם במצרים, מצטווים בני ישראל על הימים בהם הם יהיו בעלי הכוח.
על פי המדרש יציאתם של בני ישראל מבית העבדים נעשתה רק לאחר "הסכם" בו התחייבו בני ישראל לא להיות משעבדים בעצמם.
הריבונות היהודית הראשונה בארץ ישראל נסתיימה בגלות בבל, אולם הנוכחות היהודית בה חוסלה עם בריחתה של שארית הפליטה למצרים לאחר רצח גדליהו בן אחיקם. ממצרים יצאו בני ישראל ולמצרים שבו. בנבואת החורבן האחרונה שלו מוכיח ירמיהו את עשירי ירושלים שחזרו וכבשו את עבדיהם למרות שהתחייבו לשחררם.
מבחנה של הריבונות היהודית ומבחנה של השבת היהודית הוא בראש וראשונה המבחן החברתי. במבחן הזה אפשר לאמץ עמדה כזו או אחרת, אבל מי שמדבר על שבת יהודית בישראל ועיניו לא בזכויות העובדים, אלא בוויכוח מיותר וחצוף במי אוחז בשטר הטאבו על התורה – שלא יטיף לנו על זהות יהודית.
מי שמתעניין לקרוא עוד בסוגיה מוזמן לעיין במאמר שלי על סוגיית המסחר בשבת והפתרונות הראויים לה שהתפרסם בידיעות אחרונות.
הוא משה ואהרון
בחלקה הראשון של הפרשה, עוד לפני המכות, מפרטת התורה את שושלת היוחסין של משה ואהרון. חוקרי המקרא מציעים שהדבר בא להדגיש את בחירתם ואת הבחירה העתידית בשבט לוי כשליחיו של אלוהים לבני ישראל. באותה מידה ניתן לקרוא את שושלת היוחסין, רגע לפני הנסים הגדולים שהשנים מחוללים, כתזכורת לכך ששני בני אדם, ילודי איש ואשה, התייצבו לפני פרעה ובראש בני ישראל.
ולא רק זאת. בסיומה של שושלת היוחסין מופיע הפסוק הבא:
"הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם. הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן" (שמות ו כו)
בתחילת הפסוק "הוא אהרן ומשה" ובסופו: "הוא משה ואהרן". "הוא" – שניהם כאיש אחד. פעם זה ראשון ופעם זה ראשון – "מלמד ששקולין זה לזה" (תוספתא מסכת כריתות). רגע לפני תחילתו של מסע המנהיגות המשמעותי ביותר בתולדות העם הנולד, מעניקה התורה קווים לדמותה של מנהיגות בעלת עוצמה: מנהיגות בשר ודם, מנהיגות ענווה, מנהיגות שיודעת לחלוק את הכתר.
ועוד בעניין חבר הכנסת מיקי זוהר:
נולדתי בתל אביב, גדלתי בתל אביב, ועד היום רוב חיי מתנהלים בה (למרות מגורי ברמת גן). כבר לא מעט שנים אני מהרהר באפשרות לחיות מחוצה לה (יש לזה לא מעט יתרונות), אבל השבוע למשמע המתקפה של חבר הכנסת זוהר על העיר העברית הראשונה, הרגשתי לוקל פטריוטיות עירונית. חה"כ זוהר כנראה לא בילה שבת בתל אביב כבר הרבה שנים, כאשר הוא דיבר על מדינת תל אביב.
הוא לא ביקר בעשרות מנייני התפילה האורתודוכסים בעיר ובטח לא במניינים הרפורמים של בית דניאל, בחמש החבורות הקונסרבטיביות, במכינות הקדם צבאיות, ובאין ספור קבלות השבת ואירועי התרבות בהם מדברים על פרשת השבוע, שרים וחוגגים.
הוא לא ראה כמה עונג שבת יש לאלפי המטיילים בפארק ובטיילת, לא נהנה מביקור במוזיאון; הוא לא ראה איך ביפו מתחברים ביחד יום החול של התושבים הערבים עם השבת היהודית של תושביה דוברי העברית. הוא לא ראה איך העיר העברית הראשונה חוגגת את השבת בפסיפס מרשים מאד של רוח וגם של חומר.
אז איך אומרים במקומותינו? חבר הכנסת מיקי זוהר – אנחנו מזמינים אותך לעשות אצלנו שבת.