כישלונות ידועים מראש בדרך אל ההצלחה
פרשת "וארא" – השנייה לפרשות חומש שמות – ממשיכה בתיאור צעדיו הראשונים של משה כמנהיגו של העם. הפרשה פותחת בכישלונו של משה להעביר את המסר אל בני עמו –
"…וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו ט)
– ומסתיימת בכישלון הצפוי של העברת המסר לפרעה מלך מצרים:
"וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה"
במובן זה, פרשת "וארא" מהווה תזכורת למהמורות הכרויות בדרך ולעובדה שלא אחת גם מסרים בעלי עוצמה ורלוונטיות חייבים לנפול פעם אחר פעם על אוזניים ערלות, עד אשר הם מצליחים לחדור אל הלב ואל הראש. רק המתעקשים, ורק אלו שאינם מתייאשים, צולחים את המכשולים ומגיעים אל היעד ואל הארץ המובטחת.
הוא אהרון ומשה … הוא משה ואהרון
לאורך הפרשה כולה, מציגה התורה את השותפות בין משה לבין אהרון אחיו. ההיררכיה בין השנים ברורה:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה, וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ" (שם ז א)
עם זאת, בחלקה הראשון של הפרשה, במסגרת תיאור אילן היוחסין של השניים, מופיעים שני פסוקים בעלי מבנה מעורר מחשבה:
"הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם. הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן" (שם ו כו-כז)
בפסוק הראשון, אהרון מקדים את משה; בשני הצעיר מקדים את הבכור. על העניין הזה, ובהסתמך על דברי המדרש, כתב רש"י:
"יש מקומות שמקדים אהרון למשה ויש מקומות שמקדים משה לאהרון, לומר ששקולין כאחד"
בשנים האחרונות עוברת הפוליטיקה הישראלית, בדומה למערכות פוליטיות רבות בעולם המערבי, תהליך מואץ של פרסונליזציה. כוחן של המסגרות הפוליטיות נשחק, ועמן גם כוחם של הרעיונות והנושאים המוצבים על סדר היום. השבועות האחרונים הביאו את התהליך הזה לשיא ישראלי חדש בדמותם של פיצולים, התפלגויות ומפלגות חדשות.
ברובם, מהלכים אלו לא נגעו ברעיונות אלא באישיות זו או אחרת. בישראל של ימינו, יותר מאשר המפלגות בוחרות להן מנהיגים ומובילי דרך, מנהיגים ואלו המבקשים להנהיג בונים לעצמם מפלגות, שמרגע לידתן ברור היטב כי כל תכליתן לשרת את מסעו של המנהיג הפוטנציאלי לכס ההנהגה. ניתן כמובן, ומן הראוי לעשות כן, לנתח את הסיבות שהובילו למציאות הזו, אך חשוב יותר לדבר על ההשלכות.
המערכת הפוליטית הישראלית, בכל זירותיה, עוברת תהליך של התפוררות. הדיון ב"מה קדם למה" – חולשתן של המפלגות או ההתמקדות הפרסונאלית – אינו חשוב. הוא משול לדיון בביצה ובתרנגולת. חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית תלוי בחיזוק מעמדן של המסגרות הרעיוניות ובצמצום ההתמקדות בדמותו של מנהיג זה או אחר.
פרשת "וארא", הסוקרת את מהלכיו הראשונים של משה כמנהיג, מטיבה להציג את ספקותיו הנמשכים ביחס ליכולתו שלו – משל הייתה הספקנות הזו אחד מסודות כוחו כמנהיג ולא מקור לחולשותיו. היא מדגישה גם את השותפות בינו לבין אחיו, ובינו לבין העם כולו. העובדה שאילן היוחסין של שני האחים לא מוצג בפרשה לבדו אלא כחלק מאילן היוחסין של כל שבטי ישראל, מדגישה אף היא את הרעיון שהמנהיג חייב להידמות לראש של פירמידה (אפרופו סיפורי מצרים) ולא לראש של חץ.
חשוב מכל, פרשת "וארא" מזכירה לנו כי מעל למנהיגים כולם, נמצאים הרעיון, המשימה והאחריות. הם אלו שצריכים לתת את הטון. הפסוק האחד נפתח ב"הוא אהרון ומשה", השני ב"הוא משה ואהרון"; אך בלב שניהם מצוי הציווי להוציא את בני ישראל מבית העבדים, מהארץ אשר הצרה את חייהם ואת תקוותיהם.
הפיכתה של הפוליטיקה הישראלית לתכנית ריאליטי של מנהיגים ומנהיגות, מצרה את חיינו הציבוריים ומרדדת אותם. פרשת "וארא" מזכירה לנו שחובה עלינו לדבר על איך יוצאים מן המצר, ולא רק על מי יוציאנו ממנו.