ערב שבת פרשת "ואתחנן", שבת "נחמו" שלאחר תשעה באב, חג האהבה העברי – ט"ו באב; ובארץ אין אהבה ואין נחמה; חמסין מעיק של שנאה, הסתה ואלימות. "תנו רבנן: הנכנס לבקר את החולה (בשבת) אומר: שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא" (מסכת שבת יב א). השבת הזו צריכה להיות עת של הזעקה, כיוון שרפואתה של החברה הישראלית אינה קרובה, והיא מחייבת מאמץ גדול, פיקחון עיניים וחוסר מורא.
לא תרצח!
במרכזה של פרשת "ואתחנן", בה ממשיך משה את נאומו המונומנטלי – החזרה על עשרת הדברות. מדוע נדרש משה לחזור על "חוקי היסוד" של התורה – אלו שאמורים להיות מוכרים בע"פ על ידי כל? אולי כדי להזכיר לנו שאין דברים טריוויאליים ומובנים מאליהם. אפילו התובנות הבסיסיות והיסודיות ביותר של חיינו, מחייבות את מה שדורשת מאתנו הפרשה בפסוקי "שמע ישראל":
"וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶך" (דברים ו ז).
וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים!
ההבדל המרכזי בין הנוסח הראשון של עשרת הדברות המופיע בחומש שמות לבין זה המופיע בפרשה נוגע לדברה הרביעית – מצוות השבת. בפרשת יתרו מוצגת השבת כזכר למעשה בראשית. בפרשה שלנו – זכר לחוויית העבדות במצרים והיציאה לחירות:
"וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ יי אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה; עַל-כֵּן, צִוְּךָ יי אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת" (דברים ה יד).
מכאן גם נובע הציווי:
"לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ".
השבת היא תזכורת עומדת ומתמשכת ליציאה מבית העבדים ולצורך ללמוד ממנה לקח ביחסנו לאחר, למוחלש ולמודר. במסורת היהודית השבת היא מעין הנכחה של חיי העולם הבא, של מציאות נגאלת עוד בעולם הזה. אין עולם הבא ואין ימות המשיח במקום בו כוחו של האדם וכוחו של העם, מעבירים אותם על דעתם.
ט"ו באב – לשבור את קרדום השנאה!
בשנים האחרונות הופך ט"ו באב לתאומו של וולנטיינ'ס דיי. מסכת תענית בתלמוד מציגה תמונה עשירה ועמוקה בהרבה. חמישה אירועים אירעו ביום זה לשיטת חז"ל. ביום זה הותרו השבטים לבוא זה בזה לאחר שבעקבות פרשת בנות צלפחד הוגבלו הנישואים בין בני השבטים. ביום זה בוטל הנדר של כל השבטים שלא להתחתן עם שבט בנימין בעקבות מעשה "פילגש בגבעה". זה גם היום בו הוסרו המחסומים שמנעו משבטי ישראל בממלכה הצפונית לעלות לבית המקדש בממלכת יהודה. אגדה קדומה נוספת מלמדת שביום הזה פסקה מיתתם של דור יוצאי מצרים לקראת הכניסה לארץ ישראל ובאותו היום חזר אלוהים לדבר עם משה. לבסוף – זה היו בו הובאו הרוגי ביתר, בירת מרד בר כוכבא, לקבורה במעין מהלך של שיקום היחסים בין השלטון הרומי לשארית הפליטה בארץ לאחר המרד.
חמישה אירועים שעוסקים כולם בהסרת מחיצות, בהנמכת חומות, בפירוקן של גדרות הפרדה. בין שבטיו של העם, בינו לבין אלוהיו, אך גם בינו לבין מי שהיו אויביו. בשירו הנפלא "אתה פלא" כותב פאבלו קזאלס: "אהבת המולדת אך דבר טבעי הוא – מדוע תחדל האהבה בגבול".
השיר הזה, בביצוע הנפלא של חוה אלברשטיין, חייב להיות המנונה של השבת המטרידה שאנו חווים.
הרימי אל תראי!
השבת הזו היא הראשונה לשבע שבתות הנחמה שמקשרות בין תשעה באב לבין השנה העברית החדשה. שמה של השבת "שבת נחמו" ניתן לה על שום המלים הראשונות של ההפטרה: "נחמו נחמו עמי" (ישעיה מ). בהמשך הפרשה אומר הנביא:
"עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם הָרִימִי אַל תִּירָאִי…".
תיקונה ונחמתה של חברה תלויים בקיומם של רבים שאינם פוחדים לעלות על ההר ולהרים בכוח את הקול, ללא יראה וללא פחד. נחמתה ותיקונה של החברה הישראלית תלוי יותר מתמיד בנכונות שלנו להשמיע קול, למתוח קו אדום, לעמוד בפרץ, להדוף את החושך, להרבות אור ולהגן על ערכינו: קדושת חיי האדם, כבוד הבריות, סובלנות וצדק חברתי!
במוצאי שבת הקרובה בשעה 21:00 נרים בכח קול בעצרת בגן מאיר בתל אביב ובככר ציון בירושלים.