"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה…" (בראשית מד יח)
במלים האלה פותחת פרשת "ויגש" את השלב האחרון בסיפור יוסף ואחיו; השלב בו מתוודע יוסף אל האחים וחושף את זהותו האמתית. מבחינת העלילה הפשוטה, ממשיכה פרשת "ויגש" את הפרשה הקודמת – פרשת "מקץ" – באופן רציף, ולכאורה ניתן היה לכלול את פסוקיה הראשונים באותה הפרשה. אולם המסורת הבבלית שחילקה את התורה ל-54 פרשותיה, הבחינה בצדק בגדולת הרגע בו פוסע יהודה קדימה אל מחוץ לשורת האחים הנבוכים והמפוחדים ופונה באומץ אל השליט המצרי, המבקש לשעבד את האח הצעיר בנימין לעבדות.
רגע זה של לקיחת הצעד קדימה ושל לקיחת האחריות הוא רגע מכונן המהווה את אחד משיאיו הגדולים של חומש בראשית. בפרשה הראשונה של החומש אנחנו פוגשים באדם וחווה המתחבאים מפני אלוהים ובקין המתכחש לאחריותו לרצח האב. סיפורי נוח ושלושת האבות משקפים היענות לקול הקורא והמצווה של אלוהים.
במקום בו אין אנשים השתדל להיות איש
פרשת "ויגש" מעבירה אותנו שלב אל עבר נטילת היוזמה ומזקקת את מושגי האחריות האישית, המנהיגות ומתן הדוגמה (אם ישנו רגע דומה בחומש בראשית הרי הוא הרגע בו אברהם מתייצב לפני אלוהים ומאתגר אותו על ההחלטה לכלות את סדום ועמורה על כל יושביהן. עם זאת בהתייצבותו מול האלוהים, לא ביקש אברהם לקחת על עצמו עונש כלשהו בניגוד לעצתו של יהודה לשאת בעצמו בעונשו של בנימין).
משמעותו של הרגע לא נעלמה מעיני בעלי המדרש. מדרש תנחומא מתאר כיצד בשעה שנתגלה גביעו של יוסף בשקו של בנימין "כל אחד ואחד הפך את פניו, ומי עמד כנגדו? הערב". ברגע בו נתפס בנימין בגניבה המזויפת (שהרי עבדי יוסף הטמינו הגביע בשקו של בנימין) כל האחים הופכים את פניהם לאחור. היחיד שמישיר מבט ומבין שעליו להתייצב הוא יהודה. בהמשך מדגיש המדרש את ההבדל בין יהודה לבין אחיו על ידי שתילת המלים הבאות בפיו של יוסף:
"אמר לו יוסף, למה אתה מרבה דברים? מסתכל אני שיש גדולים ממך עומדים כאן ואינן מדברים. ואין ראובן גדול ממך?!? ואין שמעון ולוי גדולים ממך ?!? ואינם מדברים ! ואתה למה תרבה דברים? אמר לו: מכל אלו אין אחד מהם חושש ממנו, אלא אני בעצמי, שאני ערב"
התייצבותו של יהודה לפני יוסף, היציאה מתוך שורת האחים ולקיחת האחריות משקפת הבנה עמוקה של מושג הערבות ושל החובה המוטלת על היחיד להיות איש במקום בו אין אשים (עפ"י מסכת אבות ב ה)
להוציא את התיבה לרחובה של העיר
השבת שאחרי חג החנוכה (בה נקראת פרשת "ויגש" ברוב המכריע של השנים) היא גם השבת בה נוהגים להכריז על תענית עשרה בטבת, שתחול השנה ביום חמישי הקרוב. ההכרזה הנהוגה בקהילות ספרד נאמרת בבוקר שבת לאחר קריאת התורה והיא נועדה להזכיר לציבור את התענית הראשונה לזכר חורבן ירושלים ובית המקדש, שנקבעה ליום בו הוטל המצור על ירושלים.
לפני מספר שנים הפנה אותי עמיתי, הרב אהר'לה פוקס, למקור הלכתי בספר אבודרהם הקובע שאם תענית עשרה בטבת הייתה חלה ביום שבת (מה שאיננו אפשרי במבנה הנוכחי של לוח השנה העברי) הרי שבניגוד לשאר התעניות לזכר החורבן שנדחות ליום ראשון במצב מעין זה, הרי שאת עשרה בטבת לא היו דוחים. אחת הדרכים להבין את הקביעה המוזרה הזו (שבעלי הלכה מאוחרים יותר תמהו עליה בכתובים) נעוצה בכך שצום עשרה בטבת מסמל את תחילת ההידרדרות אל עבר החורבן, ואלו יתר התעניות נקבעו לזכר האירועים שחתמו את התהליך.
בעשרה בטבת עוד ניתן היה לעצור את ההידרדרות, להסיג לאחור את תחושת המצור וההידרדרות אל עבר החורבן, ולכוון את מהלך העניינים אחרת. יתר התעניות מסמלות את הרגע בו כבר לא ניתן היה לעשות דבר, מלבד לקונן ולבכות. במובן זה פרשת "ויגש" הפותחת בסיפור התייצבותו האמיצה של יהודה, וממשיכה בתיאור הצלחתה של יוזמת יוסף להצלתה של מצרים מן הרעב, מתאימה להקדים את השבוע בו חל יום התענית ואת הקריאה שגלומה ביום זה לצאת מן האדישות, לצאת מן הבתים, לנקוט עמדה ולהשמיע קול.
מסכת תענית במשנה ובתלמודים מלמדת שבימי תענית היו נוהגים לצאת לרחובה של העיר לצורך תפילה וזעקה ולהוציא אל הרחוב את התיבה (ארון הקודש ובו ספר התורה). הוצאת התיבה והיציאה אל הרחוב משולה ליציאתו של יהודה מתוך שורת האחים הדוממים והופכי המבט לאחור. שתי היציאות מזכירות לנו את הצורך לצאת בימים האלה ממרחבי הנוחות וההרגל שלנו לרחובה של העיר.
עץ יהודה ועץ אפרים
"דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יי: הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי" (יחזקאל לו)
הפטרת פרשת "ויגש" לקוחה מנבואתו של יחזקאל. בידו האחת הוא אוחז בעץ עליו כתוב השם "יוסף". ביד השנייה עץ עליו כתוב השם "יהודה". בדומה לפרשת השבוע הפותחת בהתייצבות של יהודה מול יוסף ובפיוס בין האחים, כך חוזה הנביא את הימים בהם שני העצים יחוברו יחד ושבטי ישראל הגולים יתאחדו לממלכה אחת מחדש.
שתי עצרות תתקיימנה במוצאי השבת הזו. האחת בכיכר ציון בירושלים, השנייה בשדרות רוטשילד בתל אביב. שני ניבים שונים יישמעו בעצרות. השלטים במידה רבה לא יהיו דומים; ורבים יחושו ובצדק כי מדובר בשני מחנות שונים – שבט יהודה ושבטי יוסף. ובכל זאת לרוב המכריע של האנשים שישתתפו בשתי העצרות אמונה משותפת בצורך להגן על רחובותיה של ישראל מפני שחיתות וקלקול מידות.
מבלי לטשטש את ההבדלים, הניואנסים וההשקפות השונות, אחד האתגרים שלנו הוא לראות איך מקרבים את עץ יוסף לעץ יהודה, ואיך גם בעיצומו של הוויכוח הפוליטי הסוער, נבנה עץ ישראל אחד, עמוק שורשים ומרובה ענפים, שפירותיו הם יושרה, הגינות, כבוד הדדי וערבות הדדית, גם בעת ויכוח מר.