בעקבות השנה המעוברת, שהוסיפה ארבע שבתות לשנת תשע"ו, נקראות הפעם פרשות "ניצבים" ו"וילך" בנפרד. את שנת תשע"ו סיימנו עם פרשת "ניצבים", ובשבת הראשונה של שנת תשע"ז אנו קוראים את פרשת "וילך". זוהי בדיוק המהות של התקופה הנוכחית של הלוח העברי. התייצבות והליכה קדימה; עמידה במקום לטובת בחינה עצמית ובחינת כל הסובב אותנו, ואז יציאה לדרך מחדש.
הרעיון ממשיך ללכת
שמה של פרשה נגזר ממילותיה הראשונות – "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לא א) – אבל הפרשה כולה עומדת בסימן הליכה, תנועה קדימה ומעבר. בפעם הראשונה, ממש לפני פרידתו מן העם, רומז משה כי תש כוחו לצאת ולבוא לפני העם, וכי לא רק גזרת יי' היא זו המונעת ממנו את הכניסה לארץ המובטחת:
"בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַיהוָה אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (שם ב)
משה שב ומציג את יהושע כמי שיעבור לפני העם ויוביל אותו: "יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה" (שם, ג), אבל חשוב מכך, הוא מדגיש כי יי הוא זה שיעבור לפני העם לפני יהושע – " יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ… כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ… יהוָה הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ…" (שם, ג ו-ו).
שבוע אחרי הפרידה המרשימה מהנשיא פרס ז"ל שיצא ובא לפני העם באין ספור צמתים, מזכירה הפרשה את כוחו של הרעיון להמשיך וללכת לפני המחנה ולצד המחנה, גם כאשר מבשריו ונושאיו מסיימים את שליחותם.
אין הברית מתחדשת אלא מתוך מקום של שותפות ושוויון
פרשת וילך מציגה את שתי המצוות האחרונות של התורה: מצוות ה"הקהל" ומצוות כתיבת ספר תורה – שתי מצוות שעניינן הטמעתה של התורה בנפש האישית והקיבוצית של העם. מצוות ה"הקהל" מורה על קיבוצו של כל העם בחג הסוכות במוצאי שנת השמיטה לטובת הקראתם של דברי התורה –
"מקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ…" (שם י-יב)
חז"ל קבעו כי את ממעמד ההקהל יש לקיים לא בחג הסוכות של שנת השמיטה אלא בתום שנת השמיטה, בחג הסוכות של השנה השמינית – הראשונה למחזור החדש של שבע השנים. על פניו, הגיוני היה לקבוע את הכינוס הלאומי דווקא במהלכה של שנת השמיטה, השנה המקודשת עצמה, בה פנוי החקלאי העברי ממלאכת השדה.
מדוע אם כן נקבע המעמד של שמיעת דברי התורה וחידוש הברית עם אלוהים לסיומה של שנת השמיטה? אולי מכיוון ששנת השמיטה מכוונת במידה רבה לצמצומם של הפערים בחברה וליצירת מציאות שוויונית יותר. החובות נשמטים (כפי שמצווה פרשת ראה בחומש דברים) ויבולה של השנה השביעית אינו רכושו של אף אדם, אלא הפקר לטובת כל המבקש לקיים עצמו. במצב הזה, המטשטש מעט את פערי הכוח והעוצמה המעמדית, ניתן לקבץ את כל העם ולחדש את הברית. אחת מאגדות חז"ל על מתן תורה, מציעה שהתורה ניתנה במדבר כדי ללמד שהיא אינה רכושו של אף אדם. היא הפקר – וכל אדם יכול לבוא וליטול.
חידושה של האמנה החברתית מחייב צמצום ולו מידתי של הקיטוב החברתי.
השבוע פירסמה השרה איילת שקד מאמר חשוב שעורר דיון ציבורי סביב זהותה של מדינת ישראל. עיקר השיח התמקד בדבריה על האיזון בין היסוד היהודי והיסוד הדמוקרטי ועל תפקידי בית המשפט העליון והרשות המחוקקת. ראוי גם לשים את הלב למשנתה הכלכלית, השמה דגש דרמטי של מדיניות השוק החופשי ועל צמצום ההתערבות של החברה בפעולתו הכלכלית של היחיד. מצוות ה"הקהל" מזכירה לנו שהאמנה החברתית המונחת ביסוד החיים המשותפים שלנו תלויה גם ביכולת למתן את הפערים ובמציאת המנגנונים המקדמים את השוויון החברתי. למעט פרקים מתוחמים מאוד של מחשבה יהודית ועשייה יהודית המאמינה בשיתוף כלכלי מלא (קהילות מדבר יהודה והתנועה הקיבוצית בדורותיה הראשונים כדוגמאות), המסורת היהודית מאמצת את הגישה לפיה האדם הוא האחראי העיקרי על רווחתו.
דווקא בשל כך, מצוות התורה מרבות להתערב בהסדרת החיים הכלכליים, על מנת להבטיח שחירותו של האדם לא תתרגם לפריצת גבולות, לפרימת רשתות הביטחון ולכרסום הסולידריות. אין הברית מתחדשת אלא במקום בו כולם חשים שותפים ומוגנים. הברית הגורל והייעוד של העם היהודי והברית בין אזרחיה של מדינת ישראל אינה יכולה להתקיים אלא במקום בו מוקדש מאמץ משותף לצמצום הפערים ולקידום שוויון החברתי.
תיקון מתוך תקווה
השנה העברית כוללת שני מועדים גדולים של חשבון נפש. הראשון – יום הכיפורים. השני – תשעה באב. האחד מתמקד בחשבון נפשו של היחיד. השני – בחשבון נפשה של האומה.
מסורת התפילה היהודית בנתה תהליך הכנה לקראת הימים האלה הכולל בין השאר את ההפטרות הנקראות בשבתות שלפני המועדים. לפני תשעה באב – שלוש הפטרות התוכחה והחורבן של ישעיהו וירמיהו. לפני יום הכיפורים – הפטרת שבת "שובה" מנבואות הושע ויואל. באופן מפתיע פסוקי ההפטרה של שבת "שובה" אינם פסוקי תוכחה, ייסור הנפש ואיומי עונש וחורבן. מרביתם – דברי תקווה ונחמה:
"אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן. יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן" (הושע יד)
"וּבְנֵי צִיּוֹן גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם כִּי נָתַן לָכֶם אֶת הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן. וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר" (יואל ב')
ישנו חשבון נפש הנעשה מתוך חרדה ותחושת מצור וחורבן וישנו חשבון נפש הנעשה מתוך תקווה גדולה ואמונה בכוח לשנות את המציאות. זה וזה נחוצים. את השנה העברית אנו פותחים בחשבון נפש המיוסד על הידיעה שיש בכוחנו להיטיב עם עצמנו ועם סביבתנו. גם האמונה הזו שייכת למורשתו של הנשיא פרס ז"ל.
מתוך מחזור התפילה שלנו לימים הנוראים:
המקום / שמואל שתל
| בין אדם לחברו | ||||||||||
| ומקום הרבה בין אדם | ||||||||||
| ובן חברו | ||||||||||
| לו יכלתי לאמר | ||||||||||
| אין ביני לבין חברי | ||||||||||
| אלא המקום בלבד. | ||||||||||
| ביני לביני | ||||||||||
| על דעת המקום | ||||||||||
| ועל דעתי ומקומי | ||||||||||
| וביני לבין עצמי | ||||||||||
| לו יכולתי לומר | ||||||||||
| מודה אני לפניך | ||||||||||
| שהחזרת אותי | ||||||||||
| למקומי.
|
שבת שלו וחתימה טובה!