פרשת השבוע,"ויצא", מקפלת בתוכה את סיפורן של עשרים ואחת השנים ששהה יעקב מחוץ לארץ ישראל, לאחר שברח לחרן מאימתו של האח עשו. האדמו"ר מגור, בעל פירוש "שפת אמת" על התורה, הציע שהפרשה הזו היא הכנה לשהותם של בני ישראל בגולה, מחוץ לארץ המובטחת; מעין הכוונה למאמץ לשמר את האמונה והזהות היהודית גם מחוץ לגבולותיה של הארץ.
את הדברים על הפרשה אני רושם השנה מחוץ לגבולות הארץ במסע נוסף בין קהילות רפורמיות בארה"ב. בכל אחד מהמפגשים נשמעים קולות אמיצים המדברים על האתגרים הגדולים עמן מתמודדת יהדות התפוצות, ובמיוחד זו הליברלית. באותה נשימה, כל אחד מהמפגשים האלה מותיר אותי תחת הרושם העז של המאמץ לטפח ולשמר זהות יהודית חיה ותוססת, לא מתוך הכרח אלא מתוך בחירה חוזרת ונשנית. למרות כל האתגרים מדובר בקהילות משמעותיות, יצירתיות, ערכיות ומעורבות המשרתות כל אחת קהל של אלפים רבים.
במסגרת הסיור ביקרתי בקהילת "כנסת ישראל" בפילדלפיה. על הקיר תלויה בגאון התמונה מהיום בו אלברט איינשטיין, שהתיישב באוניברסיטת פרינסטון הסמוכה, הצטרף כחבר לקהילה. עד למלחמת עולם השנייה הייתה הקהילה הזו מן הקולות המובילים של המחנה הלא ציוני ביהדות ארה"ב. היום מוצב דגל ישראל על הבמה בבית הכנסת. ארגז החול בגן הילדים מעוצב בצורת המפה של ארץ ישראל ובמרכז הלובי, תערוכה על ערכי הקהילה. במרכזה מיצג עליו כתוב בעברית "מדינת ישראל" ומיצג נוסף עליו שכותרתו: "יהדות מתקדמת".
רב הקהילה אינו מסתיר את עברה האידאולוגי של הקהילה. זהו חלק מהמסע שעברה ב-170(!) שנות קיומה. כפי שמלמדת הפרשה, לכל תחנה במסע הארוך יש חשיבות ומשמעות. טוב שהמסע של הקהילה הזו ורבות אחרת התנהל בכיוון הזה של חזרה אל הארץ המובטחת. זו האחריות שלהם אבל גם שלנו לדאוג שכיוון המסע לא יתהפך.
כל האנשים שפגשתי שאלו מתי מדינת ישראל תשכיל גם היא לעשות את המסע שלה לעבר הכרה ברעיון "שיש יותר מדרך אחת להיות יהודי". מתי בתערוכה על ערכי מדינת ישראל יוצבו במרכז מיצגים שכותרתם סובלנות דתית, רב גוניות וכבוד הדדי.
מלאכים עולים ויורדים
רש"י בפירושו לפרשה, שואל מדוע בתיאור חלום יעקב בסוף פרק כ"ח מצוין שהמלאכים עולים בסולם ורק לאחר מכן יורדים. כידוע מקום מושבם של המלאכים בשמיים – ועל כן ראוי היה לציין שראשית יירדו בסולם, ורק לאחר מכן עלו בחזרה. בהתבסס על דברי מדרש בראשית רבה, מפרש רש"י שראשית עזבו את יעקב מלאכי ארץ ישראל שליוו אותו בשבתו בארץ, ואז ירדו המלאכים שליוו אותו במסע לחרן ובהיותו מחוץ לארץ המובטחת. החיים היהודיים בארץ שונים בהרבה מובנים מהחיים היהודיים בתפוצות. לאלו יש את ה"מלאכים" השומרים שלהם ולאלו "מלאכים" אחרים; אולם המדרש מספר שגם כאן וגם שם ליוו את יעקב מלאכים במאמץ להמשיך את המסע האישי והמשפחתי – המסע היהודי.
כשם שיעקב ידע להימצא כל חייו במסע, בארץ ומחוצה לה, גם אנחנו צריכים להימצא במסע להכרת ה"מלאכים" של יהדות התפוצות, ממש כשם שאנו מצפים שהם יכירו את "מלאכינו". מי יודע, אולי כשם שיעקב חזר לארץ המובטחת עם משפחה גדולה ורכוש רב (ואפילו עם השם "ישראל", כפי שנקרא בפרשה הבאה), גם המסע הישראלי אל עבר יהדות תפוצות על כל גווניה יביא לנו רכוש גדול של רוח ושאר רוח.
בית אל
הפרשה מספרת כי יעקב אבינו חלם את חלומו לפני היציאה מן הארץ בעיר "לוז". לאחר החלום קרא למקום בשם "בית אל":
"וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יי בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי. וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם… וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה" (בראשית טז-יט)
במסורת המדרשית והפרשנית היו רבים שהציעו שהמקום עליו מדברת התורה הוא בעצם הר המוריה, מקום העקידה, הזוכה כאן לכינוי נוסף "בית אל". במידה רבה מסורת זו מהווה תגובה למסורת המקראית המאוחרת המתארת כיצד הפכה בית אל, בימי ממלכת ישראל, למקום של עבודה זרה, ולאחד מן האתרים בהם בנה ירבעם, מלך ישראל, מרכזי פולחן כתחליף לירושלים. חלק מחוקרי המקרא מציעים כי יש כאן אכן עדות קדומה לנרטיבים הראשוניים של שבטי ישראל. אלו קידשו את ירושלים כמרכז הפולחני ואלו את בית אל; ממש כשם שהשומרנים קידשו את הר גריזים (וגם למסורתם יש הד בולט בתורה).
ספרי הנביאים, ששיקפו את "מסורת ירושלים", האדירו את שמה, תוך "השחרת פניה" של בית אל. בתורה היא מוצגת כ"שער השמיים", מאוחר יותר כמרכז של עבודה זרה.
השינוי התדמיתי הזה, של בית אל בין סיפורי יעקב בתורה לתיאוריו של ספר מלכים, מעניק לנו לקח חשוב על מושגים של קדושת המקום. המסורת היהודית לא היססה להגדיר מקומות ואתרים כקדושים וכבעלי מעמד מיוחד; אבל יותר מכך היא טרחה להזכיר שקדושתם תלויה בנעשה בהם ובדרך בה הם מנוהלים. אין קדושה ללא תנאי ואין קדושה שעומדת לה לכשעצמה. כשבמקום קדוש עושים דברים לא קדושים – ניטל מעמדו המיוחד של המקום. כשבשמו של מקום קדוש מבקשים להכשיר מעשים שהקדושה מהם והלאה – הופך "שער השמיים" למקום עבודה זרה.
איזהו הגיבור? הכובש את יצרו
פרשת ויצא עמוסה בפרטים על חיי יעקב ומשפחתו: המסע לחרן, המפגש עם רחל, מעשה המרמה של לבן בהשיאו את לאה ליעקב, הקמת המשפחה, עשרים ואחת שנות העבודה אצל לבן ופרשת קביעת שכרו בגין עבודה זו, המתח בין האחיות, בריחת יעקב מלבן בחזרה לארץ וברית "אי הלוחמה" שכרתו. בכל הצמתים הללו מזדקרת דמותו המורכבת של יעקב, כאיש שיש בו בעת ובעונה אחת עוצמה גדולה (פיזית ונפשית) ויראה.
אם בפרשה הקודמת הצטיירה דמותו של יעקב כחלש, פאסיבי ומובל, הרי שהפרשה הנוכחית מטיבה להציג אותו כאדם בעל עוצמה. סיפור המפגש עם רחל ליד הבאר וכיצד הסיט יעקב את האבן מעל פיה – משימה לה נדרש כוחם של מספר רועים יחד – מגלה לנו כי ה"איש התם, יושב האהלים", זה אשר נס מפני אחיו עשו, היה אדם בעל כוח רב. תיאור עשרים ואחת שנות עבודתו בבית לבן, מוסיף על כוחו גם חריצות גדולה ונחישות. עובדות אלו מעידות על אחד מקווי האופי העמוקים של יעקב: עוצמה שקטה, וכוח שבעלו יודע לרסנו מחד ולהפעילו מאידך בעת הצורך.
בכך נחשף עוד קו אופי המבדיל בין עשו ויעקב, שיכול לסייע בהבנה מדוע בוחרת התורה להמשיך את סיפורו של עם ישראל עם יעקב, למרות שפגמיו מוצגים במלוא עוצמתם גם בפרשה שלפנינו. שניהם בעלי כוח ועוצמה. כוחו של עשו – מתפרץ ואימפולסיבי. יעקב – שולט בכוחו, ולא שוכח גם את גבולות הכוח.