פרשת "וירא": האם אלוהים "קצת התאכזב" מאברהם?

פרשת "וירא", הרביעית לפרשות התורה, מציגה את רגעי השיא בחייו של אברהם, האב הראשון: ביקור המלאכים, הדיון עם אלוהים על השמדת סדום, לידת יצחק, גירוש הגר וישמעאל וכמובן – עקידת יצחק.

ברית השלום הראשונה

בין סיפור הגירוש של הגר וישמעאל לבין סיפור העקידה מתוארת בפסוקים אחדים פרשה נוספת בסיפורו של אברהם – הברית שכרת עם אבימלך, מלך פלישתים. למעשה זו ברית השלום (או אי הלוחמה) הראשונה בין אדם לזולתו ובין שבט לשבט המתוארת בתורה. בין בעלי המדרש ופרשני המקרא היו כאלה שביקרו בחריפות את כריתת הברית והוקיעו אותה, אך פשט המקרא ברור. בצד הדמות הטוטאלית והקנאית לאמונה, כפי שמשתקפת בסיפור העקידה, מציגה הפרשה את אברהם גם כאיש של ברית ושל שלום. איש שאינו סומך על כוחו בלבד ועל ההבטחות שנתנו לו על ידי אלוהים, ואולי ליתר דיוק – איש המיטיב לנצל את כוחו על מנת לכרות ברית של שלום.

עם מי מדבר אלוהים?

סיפור העקידה הופך את פרשת "וירא" לפרשת האמונה המובהקת ביותר בתורה, בצד אולי פרשת מעמד הר סיני (פרשת יתרו בחומש שמות). אברהם הוא איש האמונה כפי שמתואר בפרשה פעמים רבות. לדוגמה:

"כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח יט).

דווקא משום כך מעניין לראות כיצד בפרשה המרכזית המספרת את סיפורו של איש האמונה העברי, נגלים האל ומלאכו לשתי דמויות נוספות: אבימלך מלך פלישתים והגר שפחתה של שרה. ביחס לראשון, אבימלך, שמה הפרשה בפיו מלים כמעט זהות למילותיו של אברהם, בוויכוחו עם האל על השמדת סדום:

"וַיֹּאמַר אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג?" (שם כ ה).

פרשת "איש האמונה אברהם" היא גם הפרשה המזכירה את יכולתה של האמונה לחצות גבולות של שיוך, זהות ומעמד. הבחירה היא האמונה היא מקור הפירוד והאיבה או מקור הפיוס וההשלמה – נתונה בידינו.

אברהם והאשה הגדולה משונם

כבר הזכרנו כיצד נתפסת פרשת העקידה, כפרשת האמונה; כביטוי המיטבי של אמונתו המוחלטת של אברהם באלהים. בניגוד לסיפורים אחרים בתורה – שבעניינם ניתן למצוא גם קולות מעט חתרניים במדרש, כאלה המרשים לעצמם לפקפק במסר הנורמטיבי והמקובל (ולדוגמה אותם המדרשים המבקרים את משה על שבירת הלוחות) – אין בעולם המדרש והפרשנות מקורות הקוראים תיגר על בחירתו של אברהם לעקוד את הבן ולהניף את המאכלת.

עוצמתו של המעמד ובנייתו כשיא של הניסיונות בהן התנסה אברהם היקשה על החכמים להציף את השאלה המתבקשת: כיצד האדם שהתווכח עם האלוהים על "צדיקיה הנסתרים" של העיר סדום, לא ניהל את אותו הוויכוח על בנו שלו. שתיקה זו של בעלי המדרש והפרשנות מגלגלת את המשימה לידינו. כשם שהם חקרו ודרשו בכל תגיה של התורה כדי להשמיע קולות שאינם מובנים מאליהם, כך גם אנו יכולים לעשות כן.

כבר שנים רבות כשאני קורא את סיפור העקידה אני שם לב לעובדה שהיה זה מלאך האלוהים ולא אלוהים עצמו שקרא אליו:

"אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה…" (שם כב יב).

אלוהים היה זה אשר ציווה עליו את הניסיון, אולם את הוראת ההצלה ואת הברכה שלאחריה מסר המלאך. האם נוכל להציע מדרש לפיו אלוהים "קצת התאכזב" מכך שאברהם ציית ללא עוררין? האם אפשר להציע פרשנות לפיה אלוהים "התגעגע" לוויכוח מוסרי נוקב עם המאמין הגדול? אולי הברכה שנמסרה על ידי המלאך ולא על ידי אלוהים עצמו מלמדת על התרחקות מסוימת בעקבות העקידה ולא על התקרבות? האם העובדה שאחרי העקידה לא מזכירה התורה דיבור ישיר נוסף בין אלוהים ואברהם יכולה ללמד דבר מה?

יותר משהמדרש מציע אמת שגלומה בסיפור הוא מלמד על המקום הערכי והרגשי של בעליו. האם מותר לנו לקרוא את סיפור העקידה כסיפור של כישלון אמוני ולמקם את שיאו של אברהם המאמין דווקא בוויכוח שניהל עם אלוהים על עתידה של העיר סדום?!? העובדה שחז"ל בחרו כהפטרה לפרשת "וירא" את סיפורה על האשה הגדולה משונם – זו שביקשה בן מהנביא אלישע ונאבקה והתעקשה על חייו, לאחר שמת בידיה – מעלה את המחשבה שאולי גם הם ביקשו להציב תמונת ראי לסיפור העקידה. תמונה בה ההורה מתעקש על חיי ילדו כביטוי של אמונה יוקדת.

לזכרו של ריצ'רד לייקין

אלה המלים בהן פתחתי את לווייתו העצובה של ריצ'רד לייקין, קורבן הפיגוע הקשה בארמון הנציב שהובא השבוע למנוחת עולמים:

"באדמתם הקשה של הרי ירושלים אנו טומנים היום את ריצ'רד – רפאל, שלא נולד על אדמה זו אלא בחר בה. כאברהם ששמע קול מצווה 'לך לך מארצך', כפי שקראנו בפרשת השבוע שעבר, בחר לבוא לארץ זו יחד עם בהיותו כבר בעל משפחה. אוי לנו, שברחובה של עירו ירושלים, הונפה עליו המאכלת במעשה של עקידה. אוי לנו, שבניגוד למסופר בפרשת השבוע שלנו, לא היה מלאך מן השמים שיקרא: 'אל תשלח ידיך אל הנער'. 'אל הנער' – שהרי למרות הגיעו לגיל השיבה – לבו נותר קשוב כאיש חינוך בכל רמ"ח אבריו, ליופיין ושמחתן של שנות הילדות והנערות".

יהי זכרו של ריצ'רד ברוך והלוואי והרחמן ישכין שלום בין בניה של שרה ובניה של הגר.