פרשת וישב – שבמרכזה סיפור מכירתו של יוסף על ידי אחיו והורדתו למצרים – פותחת את העלילה המרכזית של עם ישראל בתורה: הירידה לגלות מצרים, השחרור nבית העבדים והמסע חזרה אל הארץ המובטחת. פרשת השבוע מלמדת על יוסף, החלוץ שהורד למצרים בעל כורחו, ו"הכין את הקרקע" לירידת המשפחה והשבט בהמשך הסיפור. הפטרת השבת מספר עמוס (אליה נתייחס בהמשך) מזכירה את היציאה ממצרים:
"וְאָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה לָרֶשֶׁת אֶת אֶרֶץ הָאֱמֹרִי" (עמוס ב)
בכך מהווה הקריאה בתורה ובנביאים השבת הזו מעין קדימון לסיפור המכונן של עם ישראל, זה שעיצב את ברית הגורל שלנו (בלשונו של הרב סולוביצ'יק); זה שגם אמור לעצב את ברית הייעוד שלנו כחברה המקיימת את הציווי: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים".
"לא תעמד על דם רעך"
שלושה מבני יעקב מככבים בפרשת השבוע: יוסף, יהודה וראובן. בשנים הראשונות ניתנים סימנים לא פשוטים בפרשה. על יחסו של יוסף לאחיו נאמר בפסוקה השני של הפרשה:
…"וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם" (בר' לז ב)
יהודה הוא זה אשר מציע לאחים למכור את יוסף לישמעאלים ומאוחר יותר חוטא גם כלפי תמר כלתו. בניגוד לשניהם מוצג ראובן כבעל המצפון, המציל את יוסף ממזימת האחים לרוצחו:
"וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו" (שם כא-כב)
תכניתו, כידוע, נכשלת. ברגע של חוסר תשומת לב או היפרדות מעל יתר האחים נמכר יוסף – וראובן מוצא את הבור ריק, כמתואר פסוקים אחדים לאחר מכן:
"וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו. וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא" (שם כט-ל)
סיפורו של ראובן, המפסיד בפועל את הבכורה לאחיו יהודה ויוסף, הוא תזכורת לכך שלא די בקולו של המצפון, אם זה אינו יודע להיות רועם לפרקים. ראובן מעמיד עצמו כמשתף פעולה עם אחיו; הוא מציל מידם את יוסף, אך מתחזה כשותף להתנכלותם לו. מצפונו ואומץ לבו מביאים אותו לעמוד מול האחים, אך לא להתייצב מולם. כוונותיו טובות ואמורות להוביל לתוצאה הראויה, אבל חוסר נכונותו להתעמת, להוכיח, לעמוד על שלו, לגלות מנהיגות מובילה אותו אל הבור הריק.
מהלכו של ראובן אינו מהלך של פשרה. הוא נועד להביא את יוסף בשלום חזרה לבית אביו, אלא שהתורה מזכירה לנו כי לעתים גם שיתוף פעולה מדומה עם הרע והבלתי ראוי עלול להוביל לתוצאות קשות. מנהיג חייב לפעול בתבונה, בתחכום, בפרגמטיות ולעתים בערמומיות, אבל ללא יכולת להציב גבולות אדומים, ולדעת מתי גם שיתוף פעולה למראית עין – דינו כשיתוף פעולה. חברה שאינה יודעת למתוח קו אדום ושאינה מפנימה שישנם דברים שאתם לא מתפשרים – אנה היא באה?!?
עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק
הזכרנו כבר את הפטרת השבת הלקוחה מתוך נבואתו של עמוס. ההפטרה מזכירה אמנם את היציאה מארץ מצרים ואת החזרה לארץ, אותה נאלץ יוסף לעזוב, אך הסיבה המרכזית בגינה נבחרה ההפטרה של השבת הזו היא פסוקי הפתיחה המפורסמים:
"כֹּה אָמַר יי עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ. עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם (עמוס ב ו)
מכל פשעיה של ממלכת ישראל, זו אשר נוסדה ושני מרכזים של עבודה זרה מפארים אותה (בית אל ודן), בוחר הנביא עמוס לדבר על האביונים, שאם לא די בעוניים, הרי הם נמכרים ומופקרים בעבור בצע כסף. שבוע שעבר פורסם דו"ח העוני. השבוע אושר תקציב המדינה. עניי ישראל רחוקים מלקבל את המענה הראוי למצוקתם. הדבר לא הפריע לנבחרי ציבור כאלה ואחרים למכור אותם בעבור "נעלים פוליטיות" שתקדמנה אותם במירוץ. על הדבר הזה בדיוק דבר הנביא; ומכיוון שהנבואה נסמכת לפרשת מכירת יוסף, הרי שהפקרתם המתמשכת של זקנים, ילדים וישראלים עם מוגבלויות משולה למכירתם ולהפקרתם של אחים.
"צדקה ממני"
דיברנו על ראובן ועל יוסף, ועתה ליהודה. פרשת "וישב" היא הראשונה המספרת את סיפורם המורכב של בית יהודה ובית יוסף, סיפור הנמשך לרוב אורכו של המקרא. שיאו של הפרק הראשון בעלילה יגיע עוד שבועיים, בפרשת "ויגש" בהתייצבותו של יהודה לפני אחיו הסמוי, נסיך מצרים. בפרשה שלנו, יהודה הוא זה המציע למכור את יוסף. בין סיפור המכירה לסיפור עלייתו של יוסף בבית פוטיפר ונפילתו השנייה אל הבור בבית האסורים, מופיע סיפורם של יהודה וכלתו תמר. לאחר שהיא מתאלמנת מבעלה, בנו הבכור של יהודה, אמור בנו השני – אונן – ליבמה. אונן אינו מעוניין להקים את שם אחיו ומשחת זרעו ארצה, כמאמר התורה. לאחר שמת בחטאו, מסרב יהודה לתת לתמר את בנו השלישי ער ומותיר אותה שנים ארוכות בעגינותה. תמר מתחפשת לזונה ומפתה את יהודה. כאשר דבר ההיריון מתגלה דורש יהודה לשרפה באש. ברגע האחרון מתגלה תמר בפני יהודה בדמותה ומוכיחה אותו. בדרך המטרימה את התייצבותו לפני אחיו יוסף, יהודה נוטל אחריות ומכיר בחטאו.
על פניו נועד סיפור זה להכין אותנו ל"התבגרותו" של יהודה, להתפתחותו לכדי מנהיג האחים הלוקח אחריות על העבר ודואג לעתידה של המשפחה. לנו, קוראי המקרא הנוכחיים, מותר גם לשים לרגע את דמותו של יהודה ולהכתיר את תמר כגיבורת הסיפור. מראשית הסיפור ועד אחריתו – תמר היא קורבן לאלימות; ממוסדת ושאינה ממוסדת; זו הנעשית בשם החוק והנורמה, וזו הנעשית בשם ראייתה כהפקר. באופן אבסורדי, עיקר האלימות מופנית אליה דווקא כשהיא כלתו האלמנה של יהודה ולא כשהיא מתחפשת לזונה.
פרשת וישב ראויה להיקרא כפרשה המזכירה את מחירה האיום של אלימות בתוך המשפחה. אלימות האחים כלפי יוסף; אלימותו של יהודה כלפי תמר. בנס, ולא פחות מכך, בתושיית הגיבורים – לא הסתיימו פרקי האלימות הללו במוות. לא זה היה גורלן של שתי הנשים שנרצחו השבוע בצפונה של הארץ.
בסופה של מגילת רות מופיעה פירוט השושלת של פרץ – אחד משני הבנים שילדה תמר ליהודה. שושלת זו מחברת את יהודה, את בועז בעלה של רות המואביה ואת דוד המלך. באופן מעניין תיאור השושלת פותח בפרץ ולא באביו יהודה, ואולי ניתן לדרוש זאת כמעין ביקורת סמויה על יהודה. כאשר שמו של זה נזכר במגילה, בברכת אנשי בית לחם לבועז, לא נפקד גם שמה של תמר.
וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה מִן הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן יי לְךָ מִן הַנַּעֲרָה הַזֹּאת (רות ד יב)
מסתבר שלא רק אנחנו יודעים להעניק לתמר את תואר גיבורת הסיפור. היו בין קדמוננו שהטיבו לראות את הדבר לפנינו.
שבת שלום וחג אורים שמח