עת מלחמה. אחד המדרשים הידועים ביותר על פרשת "וישלח", הפותחת בתיאור המפגש בין יעקב ועשו, מציע כי יעקב הכין עצמו "לדורון, לתפילה ולמלחמה" (קהלת רבה, פרשה ט' ובמדרשים נוספים). יעקב שלח מתנות לפייס את אחיו; נשא תפילה לאלוהים בבקשה שיצילהו; והכין את משפחתו הענפה מחנהו לאפשרות של עימות וקרב.
בשנה שעברה השתמשתי במדרש זה על מנת להציע שגם כאשר נערכים לקראת עימות אסור לזנוח את האפשרות של הידברות ופיוס. לנוכח המראות הקשים מנשוא המגיעים מן העיר חלב, נראה שהשנה הזו צריך לקרוא את המדרש הזה גם בדרך ההפוכה ולהכיר בכישלון המהדהד של משפחת העמים שסירבה להפעיל את הכוח הנדרש והמתבקש וצפתה מנגד בשעה שמאות אלפים קפחו את חייהם.
אות הקלון שייך לעולם הערבי, ולכוחות הפועלים היום בסוריה, אך לא פחות כך לעולם המערבי, שמתגלה שוב במערומיו. גם כאשר ה"דורון" הוא הדרך המובילה של העולם הנאור לפתור סכסוכים ישנם רגעים שבהם לא די לומר תפילה, אלא שצריך להגן על החלש והמוכה בכוח. התפילה היחידה שראויה בימים אלו לנוכח המתרחש בסוריה היא תפילת "על חטא שחטאנו לפניך", והחזה עליו מונף האגרוף הוא החזה של העולם המערבי שנמנע מלהתערב בזמן, והניח לאגרופים אחרים להלום בחסרי ישע.
"שתיקתה של דינה מסוף העולם ועד סופו, וזוהי צעקה שבלב" (רבקה ליבוביץ').
כותרות העיתונים השבוע הזה סיפקו "תפאורה הולמת" לסיפורה של דינה בת יעקב – הקורבן האילם של פרשת השבוע. בתיאור ארוך מספרת התורה כיצד דינה, בתם היחידה של לאה ויעקב, נלקחת על ידי שכם בן חמור, אשר שוכב עמה ומענה תחת ידו. לאחר שנפשו של שכם נדבקת בה והוא מתאהב בה (לאחר אינוסה?) היא נמסרת לו על ידי האב יעקב. לבסוף היא מושבת לביתה על ידי אחיה, שמעון ולוי, המבצעים טבח בשכם, במשפחתו ובכל אנשי עירם.
סיפורה של דינה עמוס בפרטים שאינם מתבררים עד תומם. מה בין העינוי לבין התאהבותו של שכם, האם היה כאן מעשה אונס אם לאו, כיצד התייחסה דינה לרצונו של שכם לשאת אותה, והאם חפצה כלל שישיבוה לביתה. כל השאלות נותרות ללא מענה ול"חסדיהם" של בעלי המדרש והמפרשים. משני דברים נעלם כל ספק. כל הגברים המעורבים בפרשה הופכים את דינה לקורבן בתורם, וקולה שלה כלל לא נשמע. שכם הלוקח אותה ומענה, יעקב שמחריש, שמעון ולוי השמים עצמם כמגניה הגדולים, אך לא מהססים להטיח באביהם: "הכזונה יעשה את אחותנו" (בראשית לד לא).
בעקבותיהם מחרים מחזיקים רבים מן המפרשים, התולים בה גם דבר אשם:
"בת לאה – ולא בת יעקב? אלא על שם יציאתה נראת בת לאה, שאף היא יצאנית היתה שנאמר: 'ותצא לאה לקראתו' ועליה משלו המשל: כאמה כבתה" (רש"י על בראשית לד א, בעקבות מדרש תנחומא)
ומול כל אלו – שתיקתה הרועמת, המזכירה את החטא הקדמון הקושר בין כל "גיבורי" הפרשה. נטילת הקול, נטילת כוח ההכרעה, נטילת העתיד. מה הפלא שהיו בין המפרשים שהציעו שבסופו של יום נישאה דינה לאיוב, תזכורת אולי לכך שהפגיעה לעולם לא מחלימה גם לאחר שהמעשה מסתיים. מה הפלא שבימינו יש כאלה המנצלים גם את השתיקה הרועמת הזו על להמשיך ולתלות את האשם בנפגעת ולא בפוגע.
"שאין לך אדם שאין לו שעה…" (אבות ד ג)
לקראת סופה של הפרשה, מציגה התורה פרט, הנראה על פניו, תלוש ולא שייך:
"וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת" (בראשית לה ח)
מינקת רבקה נזכרת בפרשת "תולדות", כמי שהתלוותה אליה במסעה לארץ ישראל. מתוך ששמה לא נזכר באותה הפרשה, נחלקו המפרשים האם מדובר באותה מינקת או שמא באחרת. מפרשים אלו מציעים הסברים שונים מדוע טורחת הפרשה לציין דווקא את קבורתה של המינקת. יש המציעים כי רבקה שלחה אותה להשיב את בנה מן הניכר. אחרים מציעים כי יש כאן עדות לאופיו של יעקב כאיש של חסד, המבקש לגמול טובה למינקת הקשישה של אמו ולהביאה עמו אל הארץ.
במדרש מוצע כי התורה הסתירה בפסוק זה את עובדת מותה של רבקה, אמו של יעקב. יהא הפרוש הנראה בעיננו אשר יהיה, עצם העובדה שהתורה עוצרת את רצף העלילה ומתארת את מותה של המינקת מנכיחה את הרעיון הגדול ש"אין לך אדם שאין לו שעה", ושגם בסיפורם של גיבורי האומה, יש מקום למי שנמצא "מאחורי הקלעים".
בפירושי בעלי התוספות על התורה (דעת זקנים) מופיע מדרש מופלא המציע כי האלון שתחתיו נקברה דבורה מינקית רבקה הוא תומר דבורה תחתיו ישבה דבורה הנביאה, שופטת ישראל. במקום שבו זוכרים את דבורה המינקת עומדת בחלוף הדורות דבורה מנהיגת ישראל.