פרשת "יתרו": על תבונה, אחריות וריבונות אנושית

רגע אחרי ט"ו בשבט, חגה של ארץ ישראל, אנחנו חוזרים למסע במדבר; והשבת הזו בפרשת "יתרו" מעמד מתן תורה למרגלות הר סיני. אז הנה כמה מחשבות על הפרשה:

חלוקת התורה ל-54 פרשות משקפת את המנהג הבבלי של סיום קריאת התורה אחת לשנה. בא"י נהגו לקרוא את התורה במחזור של שלוש וחצי שנים וחילקו את התורה על כן למעט יותר מ-170 סדרות. הבחירה לכנות את הפרשה של קבלת התורה ועשרת הדברות על שמו של יתרו כהן מדין וחותן משה – אינה מובנת מאליה. המדרשים ממהרים כמובן לספר על כך שיתרו חזר לארצו וגייר את בני ביתו. פשט הפסוקים במקרא ממש אינו תומך בכך. הפרשה שעוסקת בברית המיוחדת שבין עם ישראל ואלוהים קרויה דווקא על שמו של כהן עם אחר. אולי חכמינו, מחלקי התורה לפרשותיה, ביקשו לאותת מסר לכל אלו שמאמינים שהברית המיוחדת הזו וסיפורו הייחודי של העם היהודי מצדיקים חוסר סבלנות, זלזול, ביטול וגסות כלפי אמונתם של אחרים.

בראשיתה של הפרשה – המפגש בין משה, יתרו ומשפחתו של המנהיג. עוד לפני קבלת התורה ומעמד הר סיני, מדריך יתרו את משה בדרך הראויה וההגיונית להנהגת העם ולהטמעת משפט צדק: מינוי שרי עשרות, חמישים, מאות ואלפים שישפטו את העם. התורה אינה מדברת על משטר דמוקרטי בדרך שאנו מבינים אותו היום, אבל בהדרכתו של יתרו טמונים הרעיונות של ביזור הכוח והסמכויות, הקמת מערכת משפט, ונשיאה משותפת בנטל ההנהגה.

רק לאחר הקמתה של אותה מערכת משפט והנהגה קדומה מגיע תורו של מעמד הר סיני.

במובן מסוים פרשת יתרו היא הפרומו המוקדם ביותר לרעיון של "יהודית ודמוקרטית – דמוקרטית ויהודית". נקודת המפגש בין התבונה, האחריות והריבונית האנושית לבין המסורת העתיקה המבקשת להצביע על ערכי צדק על זמניים. בין הקריטריונים שמציע יתרו לבחירת השופטים והמנהיגים: "אנשי אמת ושנאי בצע". אחרי עוד שבוע של פרשות וחשיפות, בין השאר בקרב אוכפי החוק, מתברר שיש לנו עוד דרך לא קצרה לארץ המובטחת.

ולבסוף – פרשת השבוע מעניקה לנו גם את פסוקי הפתיחה של הקידוש בצהרי השבת. בערב שבת פותחים את הקידוש בפסוקי יום השבת בסיפור הבריאה בבראשית. בצהרים מקדימים לברכת היין והפת את פסוקי הדבר הרביעי העוסק במצוות השבת. בפרשה שלנו מוצגת השבת כזכר לבריאת העולם. בפעם השנייה בה מופיעים עשרת הדברות בתורה, במסגרת נאום הפרידה של משה (פרשת ואתחנן שבספר דברים), מוצגת השבת כזכר לשעבוד במצרים וליציאה מבית העבדים. לכן אין להתפלא על התוספת שמוסיף משה לדבר: "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך". שלושה חודשים אחרי היציאה ממצרים זיכרון העבדות טרי ומוחשי וגם לקחיה.

ארבעים שנים לאחר מכן, למול דור שלא טעם טעמה של עבדות, ערב הכניסה לארץ, מוצא משה לנכון להזכיר שהעבר העברי-יהודי נושא עמו לא רק זכויות אלא גם חובות, ושהנחלתו של הלקח הזה לא יכולה להיות מובנת מאליה. אצלנו בבית אנחנו מקדשים לסירוגין. שבת אחת עם פסוקי פרשת השבוע שלנו; שבת לאחריה – עם פסוקי: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים…"

שבת שלום, גלעד