פרשת כי "תבוא אל הארץ" עוסקת ברוב פסוקיה בציווי של משה לעם לקיים מעמד של חידוש הברית לאחר חציית הירדן והכניסה לארץ (בהר גריזים ובהר עיבל), ובמערכת של הברכות והקללות הקשות המובטחות לעם בגין שמירת המצוות או לחילופין בגין אי קיומן. במובן זה, פרשת "כי תבוא" פותחת את חלקו השלישי והאחרון של חומש דברים בו מובאים דברי הסיכום, הלקח והפרידה של משה. עם זאת, פסוקיה הראשונים של הפרשה מוקדשים עדיין לסקירת המצוות הפרטניות, שפירנסה את פרשות השבועות האחרונים. בפסוקים אלו עוסקת הפרשה בשתי מצוות: הביכורים ומעשר העני, הניתן אחת לשלוש שנים ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה (דברים כו יב).
שני היבטים משותפים לשתי המצוות. הראשון – הפרשת חלק מהיבול ונתינתו לזולת (במצוות הביכורים – לכוהני המקדש; במצוות המעשר השני – לעניי ונזקקי הקהילה). השני – ליווי המעשה באמירה המתייחסת לטעמי המצווה ולמשמעותה. אמירות אלו מכונות במסורת חז"ל: וידוי הביכורים ווידוי המעשר. חתימתה של רשימת המצוות הארוכה והמפורטת של חומש דברים (בפרשות הבודדות עד חתימת התורה יימנו עוד מצוות ספורות בלבד) דווקא בשתי המצוות האלה אינה עניין סתמי. שתיהן מתקיימות רק בעת שהעם יושב בארצו; שתיהן קשורות לעמל הכפיים של האדם והעם המוצאים לחם מארצם; שתיהן נוגעות לדמותה, לערכיה ולמוסדותיה של הקהילה הריבונית.
בין ברית הגורל לבין ברית הייעוד
ההצהרה של החקלאי המביא את פירותיו הראשונים – וידוי הביכורים – צופה פני עבר ומובילה אל ההווה. במספר מצומצם של פסוקים, הפותחים במלים "ארמי אובד אבי", והמוכרים לנו מההגדה של פסח, מתאר החקלאי את קורות העם מהירידה למצרים, דרך שנות השעבוד הארוכות, השחרור הנסי מבית העבדים, והכניסה המיוחלת לארץ. לאחר פסוקים אלו מתאר החקלאי את מעשיו בהווה – הפרשת הביכורים:
"וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי" (כו י)
ההצהרה של החקלאי המפריש את המעשר לטובת הלוי, הגר, היתום והאלמנה פותחת ואז צופה פני עתיד:
"וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יי אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי… הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (כו, יג-טו)
החקלאי מתאר ראשית את מעשיו לקיום המצווה ואז מבקש ברכה, הצופה כאמור, את פני העתיד.
הרב י"ד סולביצ'יק, מענקי הרוח של האורתודוכסיה המודרנית במאה הקודמת, הרבה לדבר על "ברית הגורל" של העם היהודי ועל "ברית הייעוד". הראשונה נשענת על העבר המשותף ועל הגורל המשותף שהיה נחלתם של היהודים במרוצת הדורות. הברית השנייה נשענת על השאיפה להעניק משמעות ערכית ורוחנית ותוכן מהותי להיותנו יהודים ולחיינו המשותפים כיהודים. מצוות הביכורים ווידוי הביכורים עומדים כנגד ברית הגורל. מצוות מעשר העני ווידוי המעשר עומדים כנגד ברית הייעוד.
פרשת "כי תבוא" מציעה כי שתיהן חשובות והכרחיות לקיומו של עם בארצו, אך העובדה כי מצוות מעשר העני היא זו שחותמת את רשימת המצוות והיא זו שנושאת עמה את הברכה לעתיד, באה להזהיר אולי כי לא ניתן להסתפק רק בסיפורי העבר המשותפים. מי שרוצה את הברכה, אסור שיתרפק על תהילות העבר. זיכרונו חשוב מאוד ואפילו מקודש, אבל המבחן המרכזי שיקבע אם תשרה הברכה או אם לאו הוא היכולת לדאוג בהווה "ללוי, לגר ליתום ולאלמנה".
הביכורים וחבילות המזון של ראש השנה
בתרבות הישראלית מתקשרת מצוות הביכורים לחג השבועות (מי מאתנו לא זוכר את הטנא וזר האספרגוס הירוק על הראש בשנות הגן), אבל האמת היא שהעיון בפרשה מלמד כי בין השנים קשר רופף בלבד. פרשת "כי תבוא" אינה מזכירה כלל את חג הביכורים, ואינה קושרת את הבאת הפירות הראשונים לכהן דווקא בימי החג.
הדבר מובן ומתבקש. לא כל פירותיה של הארץ מבכירים דווקא באזור חודש סיוון, ויתרה מכך – מה יעשו הכהנים עם שפע יבול המגיע בבת אחת אל המקדש? ומי יסייע בפרנסתם במרוצת השנה כולה? חג הביכורים אליו מתייחסת התורה הוא חג ביכורי הקציר בלבד – המועד בו מונפים מעל המזבח לחמים העשויים מיבול החיטה של השנה החדשה.
בימי הבית השני נוצר קשר רופף בלבד בין מצוות הביכורים של הפרשה לבין חג השבועות, כאשר החכמים קבעו כי יש להביא את הביכורים, איש איש, ועיר ועיר בזמנם (ובזמן הבשלת הייבולים) בין שבועות לבין חנוכה.
את ההבדל הזה בין מצוות הביכורים לבין חג הביכורים ראוי לזכור לקראת עונת החגים המתקרבת. כמדי שנה העיתונים וערוצי הרדיו מוצפים בקריאות לתרומת סלי מזון, כדי שאף משפחה לא תישאר חסרת אמצעים לעריכת חג באופן מכובד. מבצעי ההתרמה חשובים וראוי להיענות להם, אבל בדיוק כמו שמצוות הביכורים לא התייחסה לחג הביכורים לבדו, אלא נועדה לספק תמיכה לכוהנים במשך שבועות ארוכים ובאופן מתמשך, כך המחויבות שלנו כחברה היא לדאוג ל"לוי, לגר, ליתום ולאלמנה" שלנו בכל יום ולא רק ברגעים של חג.
אם נדע לעשות זאת נוכל באמת לומר: "יש לי יום יום חג".
להוריד את הווליום
דבר אחד יש במשותף לכל חלקיה וענייניה של הפרשה – כוחן הגדול של המלים הנאמרות בעל פה והנכתבות. ככתוב, שתי המצוות הפותחות את הפרשה כוללות גם חובה המוטלת על מבצען לומר אמירה ולהצהיר דברים. מעמד חידוש הברית המפורט בהמשכה של הפרשה, כולל את הציווי לכתוב את דברי התורה על אבנים גדולות משוחות בסיד, ועל מעמד בו הלווים מקריאים באוזני העם דברי גנאי למפרי המצוות בגלוי ובעיקר בסתר, והעם כולו משיב באמירת אמן.
בחלקה האחרון של הפרשה – רשימה קצרה של ברכות ורשימה ארוכה ומפחידה למדי של קללות. מסורת הקריאה בתורה שהתעצבה במרוצת הדורות, ייחסה כוח רב למלות הברכה והקללה.
עד היום נוהגים ברוב העדות לקרוא את מלות הקללה בלחישה בבית הכנסת, ולא לחלק את הקריאה בהן בין כמה וכמה עולים.
בשנים האחרונות השיח הישראלי הולך ומזדהם. אנחנו מדברים הרבה על כוחן של המלים הנאמרות והנכתבות, אבל משנה לשנה ומאירוע לאירוע – חריפותן והאלימות הבוקעת מהן הולכות וגוברות. גם השבוע הייתה היהדות הרפורמית מושא להתקפה חריפה מצד רב ומנהיג ציבור, שלא הצליח למצוא דרך להשמיע את ביקורתו וכעסו, מבלי לחלל את זכר השואה. אותו רב יקפיד וודאי במהלך השבת על המנהג של קריאת הקללות שבפרשה בלחש.
הלוואי והוא ורבים אחרים אתו ישכילו ללמוד מפרשת השבוע את כוחן הבורא והמחריב של מלים ואת הצורך להוריד לעתים את הווליום גם כשאתה אומר את מה שנראה בעיניך כאמת שאין בלתה.