מי אמר שלמסורת היהודית אין חוש הומור. דווקא בשבתות האחרונות של אוגוסט קוראים על מצוות "בן סורר ומורה". מזל שכבר חז"ל דאגו להפוך את ההוראות של פרשת "כי תצא" בעניין הזה למשהו לא ריאלי לחלוטין. כנראה שהייתה להם הבנה טובה לנפש הורים מותשים בסופו של החופש הגדול.
פרשת השבוע "כי תצא" מקרבת אותנו עוד צעד לחתימתה של התורה ולהתחלה מבראשית. מכל 54 הפרשות של התורה, אין עוד אחת בה מופיעות כל כך הרבה מצוות; 74 למניין תרי"ג המצוות של הרמב"ם. יחסי אדם וחברו, היחסים בתוך המשפחה יחסי היחיד והקהילה ויחסי עם ועם – זוכים כולם להתייחסות בפרשה.
ספר כריתות
אחד הנושאים שפרשת השבוע עוסקת בהם בהרחבה הוא מערכת דיני המשפחה הפזורים לאורכה של הפרשה. את מצוות בן סורר ומורה כבר הזכרנו. לצדה מופיעות בפרשה מצוות רבות מאוד הנוגעות ליחסים בתוך המשפחה הגרעינית והמורחבת: מצוות היבום והחליצה, האיסור על העדפת בן האישה האהובה (במציאות של ריבוי נשים) והאיסור על חזרת אישה גרושה לבעלה הראשון לאחר שנשאה לגבר אחר. בפסוק הפותח את המצווה האחרונה תלתה ההלכה היהודית את דיני הקידושין ודיני הגירושין כולם:
"כי יקח איש אשה… וכתב לה ספר כריתות ונתן בידיה ושלחה מביתו" (דברים כד א)
די לראות את הפער בין מספר המלים הזעום המתייחסות לקידושין ולגירושין בתורה לבין ההיקף אדיר של ההלכות, האגדות והדיונים שבמסכתות קידושין, גטין וכתובות בתלמוד על מנת להבין עד כמה מערכת דיני המשפחה ביהדות הייתה במשך מאות רבות בשנים מערכת דינאמית ומשתנה, ועד כמה השתמשו מוביליה במגוון רחב של כלים על מנת להתאים, לפתח ולשנות את המערכת הזו שהיא אחת מן הזירות הרגישות והמשמעותיות של מפגש בין היחיד לבין הנורמה הציבורית.
מחקר ההלכה מלמד שבמרוצת הדורות השכילו חכמים לחולל מהפכות של ממש בהליך של הקמת הקשר הזוגי ופירוקו, פעמים רבות מתוך מאמץ לאזן את פערי הכוח ההלכתיים והראליים בין בני הזוג. הכתובה, השימוש הנרחב בטענת "מאיס עלי" והלכת "אשה מורדת" כדי לאפשר לאשה להשתחרר מקשר נישואין, השימוש בתנאים בקידושין ותקנות רבינו גרשם מאור הגולה הם חלק מהדוגמאות, והספרות המחקרית בעניינן רחבה מאוד. העוצמה והאומץ הללו לחולל מהפכות של ממש בדין ההלכתי הנוגע לחיי המשפחה אבדו בדורות האחרונים, ובמיוחד במדינת ישראל, בה ניתן לממסד הרבני כוח שלטוני שלא היה נחלתו ברוב דורותיה של היהדות ההלכתית.
הכוח השלטוני הזה מאבן את מנגנוני השינוי הפנימיים של המסורת היהודית. מה ניתן לעשות? ללכת בעקבות מצוותה של התורה:
"והיה אם לא תמצא חן בעיניו, כי מצא בה ערות דבר, וכתב לה ספר כריתות…" (שם)
בעבור כל כך הרבה ישראלים הממסד הרבני אינו מוצא חן, כל כך הרבה מאתנו מוצאים בממסד הזה ערוות דבר. המסקנה המתבקשת – לתת גט כריתות וספר כריתות לממסד הזה.
כבוד האדם
הרוב המכריע של מצוות הפרשה מנוסחות בלשונם היבשה של החוק והמשפט. יוצאות דופן הן המצוות העוסקות במצוקתו של האדם העני ובכבוד שלו, המהווה במידה רבה את אחד מנכסיו האחרונים. בפרשה מופיעה המצווה שלא לעשוק את שכרו של העני והאביון, מתוך הכרה של התורה שאם לא די בשכרו הנמוך, העובד המוחלש גם חשוף יותר להתעמרות ולניצול.
פרשת השבוע מצווה על תשלום יומי של שכר האדם העני:
"ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא…" (דברים כד 15);
אולם הפרשה אינה מסתפקת בקביעת הכלל המשפטי הצר והיא ממשיכה להכות בפטיש המלים על נפשו ומצפונו של המעביד, וכך ממשיכה התורה:
"… ואליו הוא נשא את נפשו ולא יקרא עליך אל יי', והיה בך חטא".
השכיר העני הוא אולי עובד מוחלש, אבל התורה מזהירה שיש לו מעין ערוץ ישיר לאלוהים. רעיון דומה וסגנון דומה נמצאים גם בפרשת משפטים בספר שמות במצווה העוסקת בחובה להחזיר לעני בעל החוב את הבגד בו הוא מתכסה בלילה:
"אם חבל תחבל שלמת רעך, עד בוא השמש תשיבנו לו" (שמות כב 25)
גם כאן לא מסתפקת התורה בקביעת הכלל אלא ממשיכה:
"כי הוא כסותה לבדה, הוא שמלתו לעורו, במה ישכב?!? והיה כי יצעק אלי ושמעתי" (שם 26)
מתוך המציאות העגומה בה זכויותיו של האדם המוחלש נמצאות תמיד בסכנה, מציבה התורה דרישה שלא להסתפק רק בחוק היבש, אלא להעניק לו משנה תוקף מוסרי ואמוני.
על מעלתה הגדולה של ארץ ישראל ומשוחררי מתקן חולות
בין שאר מצוותיה של הפרשה מופיעה המצווה הבאה:
"לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו. עמך ישב בקרבך, במקום אשר יבחר באחד משעריך בטוב לו; לא תוננו" (דברים כג 15)
יש בין המפרשים שהבינו את המצווה שמתייחס לעבד עברי, שממילא התורה אוסרת לראות בו כרכוש בעליו, אולם המסורת ההלכתית, שראשיתה עוד במסכת גיטין בתלמוד, הבינה את המצווה כמתייחס למצב בו עבד נכרי נמלט מחוץ לארץ אל תוך הארץ. לשיטתה של מסורת זו מוטל איסור על הסגרת העבד הנכרי שנמלט אל הארץ אפילו אם אדוניו בניכר הוא אדם עברי.
במניין המצוות מחולקת המצווה לשני מצוות נפרדות – איסור ההסגרה ואיסור ההונאה – גרימת צער ופגיעה. בעל ספר החינוך, בן המאה היג, כתב על המצווה:
"ונכתוב לו גט חירות, ולא נשיבהו לעבודה בשום פנים, בעבור שנכנס בבקעה הטהורה הנבחרת לעבוד בה ה' יתברך. משורשי המצווה מה שזכרנו שרצה האל לכבוד הארץ, שהבורח לשם ינצל מעבדות כדי שניתן אל לבנו כבוד המקום ונקבע בלבבנו בהיותנו שם יראת ה' יתעלה, וכל זה להועיל לעמו ולזכותם כי חפץ חסד הוא"
כבודה של ארץ ישראל – מלמדת אותנו המסורת ההלכתית – בא לידי ביטוי שהבורח אליה, נוכרי כיהודי, ינצל מן העבדות.
למראה התמונות הקשות של הידבקות הפליטים על שערי אירופה, ולנוכח החיים הרבים שמקופחים בדרכם אל "החיים החדשים" צריך לזכור כי אתגר גדול וקשה ניצב לפני מדינות המערב, וישראל אינה המדינה היחידה שמתמודדת אתו בקושי. באותה נשימה, בשבוע שבו שוחררו מבקשי מקלט ממתקן חולות אחרי שהייה כפויה של למעלה משנה, טוב שאנחנו מקבלים עוד תזכורת שכבודן של הארץ הזו והמדינה הזו נמדד גם ביחסינו אל אותם מבקשי מקלט ועד כמה אנו מקפידים באיסור של הונאתם והסגרתם.
אני מוריד את הכובע בפני אותם חברים וחברות שפתחו את ביתם להציע מחסה מהחום, מיטה להניח עליה את הראש, פת ומלח, לאותם משוחררי מתקן חולות, למשך הימים הראשונים בהם הם חופשיים מחדש. פתחנו "בבן סורר ומורה" של סוף אוגוסט – אני בטוח שהילדים שלהם זוכים לאחד מהשיעורים החשובים בחייהם הישראליים והיהודיים.