שבת הזו – שבת פרשת "מקץ" – היא אחת השבתות הבודדות בשנה בה מוציאים מארון הקודש שלושה ספרי תורה.
בהתאם לכלל ההלכתי – "תדיר ושאינו תדיר" – תיקרא מתוך הספר הראשון פרשת השבוע, הממשיכה לתאר את קורותיו של יוסף במצרים. בספר השני ייקראו פסוקים מחומש "במדבר" לציונו של ראש חודש טבת; ואילו בספר השלישי ייקראו פסוקים מפרשת "נשא" (אף היא בחומש "במדבר"), המתארים את היום השישי של חנוכת המשכן במדבר – זאת לכבודו של חג החנוכה. ההפטרה הלקוחה מתוך נבואתו של זכריה, בה הוא חוזה בין השאר, את דמותה של מנורת המקדש, נבחרה אף היא על מנת לציין את חג החנוכה.
קריאתה של פרשת "מקץ" בשבת חנוכה, מתקיימת מידי שנה והיא אינה מעשה מכוון. זו תוצאה של מחזור הקריאה השנתי בפרשות התורה, המתחיל ומסתיים בשמחת תורה. עם זאת, ניתן למצוא בין הפרשה לבין מסריו ורעיונותיו של חג החנוכה הקשרים מעוררי מחשבה. באחד ממאמריי על שבת חנוכה הצבעתי על כך שפרשת "מקץ" מתארת את תהליך ההיטמעות הכמעט מוחלט של יוסף בהנהגה המצרית ובתרבות המצרית, באופן המעודד מחשבה על מסריו המרכזיים של חג החנוכה: שימור האמונה, המסורת והתרבות היהודית, כנגד כוחות המבקשים להעלימם.
השנה הזו צד את עיני היבט אחר של הפרשה, המתקשר גם הוא למסריו העשירים של חג החנוכה.
פרשת "מקץ" נפתחת בחלומותיו הקשים של פרעה שליט מצרים. שבע הפרות הרזות בולעות את שבע הפרות השבעות והמלאות, ושבע השיבולים השדופות בולעות את השיבולים עמוסות הגרעינים. לחלומות אין פותר בקרב חרטומי מצרים; יוסף הוא אשר מעניק להם פשר ומשמעות. יכולתו זו של יוסף הוצגה בפנינו כבר בפרשה הקודמת, כאשר הוא פותר את חלומותיהם של שר המשקים ושר האופים. בנוסף, פרשה זו – "וישב" – הציגה לנו כבר מתחילתה את עניינו המיוחד של יוסף בחלומות – אלו הנוגעים אליו ואל משפחתו ואלו השייכים לאנשים אחרים.
במובן זה, פתרונם של חלומות פרעה על ידי יוסף מרשים מאוד, אך אינו מפתיע. יוסף, כך כבר למדנו, הוא בעל החלומות ופותר החלומות. ההתפתחות המפתיעה בפרשת "מקץ" אינה טמונה בעצם יכולתו של יוסף לפתור את החלום, אלא בנחישותו (ואולי יש להציע – יומרתו) להציע פתרון לסכנה ולאתגר העולים ממנו. יוסף אינו מתבקש לעשות זאת, אך הוא אינו מסתפק בהצבעה על המשבר המתרגש. הוא אינו מוכן להיות רק פותר חלומות, הוא מתעקש להיות גם זה הפותר את הבעיות.
הפתרון אותו הוא מציע אינו פשוט. בעיצומן של שנות השובע והעושר, כאשר נדמה, שארץ מצרים מלאה כל טוב ולא יחסר בה דבר לעולם, הוא מבקש לחסוך ולהדק חגורה. זהו גם אינו פתרון מידי ומהיר. הוא מחייב התמדה, התעקשות, בנייה איטית של שיטה ותשתית.
תדיר ושאינו תדיר
במובנים רבים, מסריו ומנהגיו של חג החנוכה, מבקשים לשקף את אותה התודעה. סיפורו של החג אינו סיפור של הצלה מיידית או של נס שהתרחש בין רגע. גם התלמוד הבבלי, המציג לראשונה את סיפור נס פך השמן, מקפיד לפרט כיצד קדמו לנס מהלכים של בית חשמונאי:
"וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים…." (מסכת שבת, כא ע"ב)
נס החנוכה (שכלל אינו נזכר בספרי המקבים ובמקורות אחרים) מגיע, לשיטת התלמוד, בסוף התהליך הארוך בו מלכות בית חשמונאי משנה את מציאות חייו של העם. התודעה העמוקה של שינוי, המושג במאמץ גדול, משתקפת גם בברכה המיוחדת לחג החנוכה – תפילת "על הנסים" – המניחה בצד את סיפור נס פך השמן ומתמקדת בפעולות הרבות שבצעו החשמונאים במסגרת מאבקם. זו ככל הנראה גם הסיבה מדוע נוהגים להקדים להדלקת הנרות את הפסוק מספר תהילים:
"וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ" (תהילים צ יז)
מעשה ידינו הוא זה שמכונן את המציאות החדשה, ואין לו תחליף. חג החנוכה ופרשת "מקץ" מספרים שניהם סיפור של מנהיגות ושל נכונות למאמץ מתמשך לנוכח אתגרים, קשיים וסכנות. בשניהם טמון יסוד של נס, השגחה ומהפך דרמטי, אך עיקרם לא טמון באלו, אלא בעוצמה המצויה בהתקדמות צעד אחר צעד. ההכרעה להדליק מספר משתנה של נרות מדי יום, ולעשות זאת כשיטת בית הלל המוסיפים בכל יום נר נוסף, משקפת היטב את המסר הזה של חג החנוכה וגם של פרשת השבוע.
בשבועות האחרונים אני מרבה להופיע בפני מסגרות של טיפוח מנהיגות ציבורית, קהילתית ופוליטית. אני זוכה לפגוש עשרות רבות של ישראליות וישראלים (על פי רוב צעירים) שאינם שבעי רצון מתהליכים שונים, חברתיים, ערכיים ופוליטיים המתרחשים בחברה הישראלית. מסר אחד אותו אני מתאמץ להציג הוא שאסור לנו להיות רק פותרי חלומות, ושעלינו להיות בראש וראשונה פותרי בעיות.
השאלה המרכזית היא לא כיצד אנו מנתחים את המציאות הישראלית, אלא מה אנחנו מוכנים לעשות כדי לשפרה ולתקנה, והאם אנו מוכנים להירתם למהלך ארוך טווח, תשתיתי, ולא אחת גם סיזיפי. הכלל "תדיר ושאינו תדיר", המכתיב את סדר הקריאה בתורה בשבת זו של חנוכה וראש חודש טבת, יפה גם לעניין הזה. רבים מדי בחברה הישראלית רואים במעשה הציבורי והפוליטי דבר "שאינו תדיר"; משהו שיש לעשותו לפרקים ולעתים (ולא אחת מתוך תחושת מיאוס).
פרשת "מקץ" וסיפוריו של יוסף וחג החנוכה מלמדים את ההפך, וקוראים לנו להפוך את הפעולה הציבורית שלנו – וכן גם את הפעולה הפוליטית שלנו – לדבר תדיר ומתמשך בחיינו.
שבת שלום, חודש טוב וחג חנוכה שמח.