במרכזה של פרשת נח סיפור לידתה של האנושות מחדש לאחר המבול. באחריתה- סיפור רגע הלידה העם היהודי, כאשר מבטה של התורה הולך ומתמקד במשפחה אחת ובאדם אחד: אברם, איש אור כשדים, שיהפוך בפרשה הבאה לאברהם העברי, איש כנען.
מוסר, חוק וקיומו של העולם
מן המפורסמות הוא שסיפור המבול אינו ייחודי למקרא, ורבות מן התרבויות העתיקות, במזרח הקרוב והרחק ממנו, אחזו אף הן בגרסה של סיפור זה. המפורסמת שבין הגרסאות המקבילות היא סיפור המבול הבבלי, הנכלל בעלילות גלגמש.
אחד ממאפייניו הייחודיים של סיפור המבול התורני, בהשוואה לרוב גרסאות הסיפור בתרבויות אחרות, הוא הדגש המושם על השחתת המידות של בני האדם כסיבה לאסון (בניגוד לדוגמה להפרעת מנוחם של האלים בסיפור הבבלי). עובדה זו מצטרפת לתיאור התורני של הברית הנכרתת בין אלוהים לנח ובניו לאחר המבול. במרכזה – הציווי המפורש:
"שפך דם האדם באדם דמו ישפך, כי בצלם אלהים עשה את האדם"
דרישה זו נרמזה כבר בדבריו של האל לקין, אחרי רצח האח, אלם רק בפרשת נח מיוסד הקשר בין מוסר לחוק, והיא אשר מציגה לראשונה את הרעיון היסודי ששזור לכל אורכו של המקרא ולפיו דרכם מוסרית של האדם ושל החברה היא המכרעת את גורלם.
מי לא היה מציע את הקשת בענן אם היה אלוהים?
במסגרת הברית בין אלוהים לבני האדם, האל לא רק מטיל חובה על בני האדם ומעניק להם מחדש זכויות יתר למול יתר הברואים (העיקרית שבהן – אכילת הבשר), אלא אף נוטל על עצמו את החובה שלא להביא עוד מבול על הארץ:
"וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ"
במסגרת הברית מוצגת הקשת בענן כתזכורת. באופן מפתיע, התזכורת אינה מכוונת לבני האדם, אלא לאל עצמו:
"וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר. וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ"
האל, לשיטת התורה, אינו מסתפק בכך שהוא מטיל על עצמו מגבלה בכל הנוגע לשימוש בכוחו, אלא שהוא מעמיד לעצמו תזכורת מתמדת למגבלה זו. פרשת נח, המציגה במלוא העוצמה את פערי הכוחות בין אלוהים לאדם, מציגה גם את חובתו של בעל הכוח להגביל את כוחו ולהעמיד לעצמו מנגנון של התרעה ואזהרה. הכוח הוא דבר ממכר; ובעל הכוח – גם כאשר הוא נוטל על עצמו את החובה לשים לו גבול, אינו יכול לסמוך על התחייבותו הראשונית. התזכורת העצמית המתמדת הכרחית.
השבוע הזה, שר ישראלי בכיר כפר בהגדרתו של הרצח בכפר קאסם לפני 60 שנים כטבח. אם היה אלוהים – ספק אם היה מציע לבני האדם את הקשת בענן. לשיטתו של השר, ככל הנראה, בעלי הכוח לא צריכים להזכיר לעצמם פעם אחרי פעם גם את החובה לשמור על גבולותיו.
התורה חושבת קצת אחרת.
פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא עם וממשיך ללכת
השבת הזו וגם השבת הבאה תעמודנה, בין השאר, בין יום הזיכרון ה-21 לרצח רה"מ יצחק רבין. כבר כמה ימים עוסק השיח הציבורי בעצרת שעמדה להתבטל ובאירועי הזיכרון שיתקיימו ברחבי הארץ. פסוקיה האחרונים של פרשת נח מלמדים כי המסע אל עבר ארץ כנען לא החל בציווי של אלוהים לאברהם לעזוב את מולדתו, אלא בהחלטה של אביו תרח, לצאת אל הדרך:
"וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן"
בפתח הפרשה הבאה, "לך לך", אברהם מצווה לא על התחלת המסע אלא על המשכתו והבאתו לידי גמר. לפעמים היכולת להמשיך בדרך לא פחות קשה מהיציאה אליה, ולעתים הפיתוי להיעצר בעיצומה גדול מאוד. בדיונים הרבים על מורשת הרצח ומורשת האיש, ראוי לזכור את שמספרות לנו פרשות "נח" ו"לך לך": מסעות שהחלו – ראוי להשלימם.
שבת שלום ונתראה בכיכר.