להתייצב וללכת וחוזר חלילה
בשבת האחרונה של השנה אנחנו קוראים את פרשת "ניצבים". בחלק מן השנים קוראים את הפרשה יחד עם הבאה אחריה: פרשת "וילך". השנה ניצבת כל פרשה בפני עצמה. "ניצבים" בשבת שלפני ראש השנה; "וילך" – בשבת הראשונה של השנה החדשה.
הצירוף הזה של "ניצבים" ו"וילך" מתמצת במידה רבה את המסר של הימים המיוחדים של התפר בין שנה אחת לשנייה, ימים של חשבון נפש ושל התחלות חדשות. "ניצבים" – כי חשוב גם לדעת מתי לעצור, להתייצב, להפנות מבט לאחור, להעריך מחדש את הדרך, לחשב מסלול. "וילך" – כי מי שרק מתייצב במקום, נסוג למעשה לאחור. כי העולם ממשיך ללכת גם כאשר אתה מחליט להתייצב, כי יציבות עלולה גם להפוך לקיפאון.
פגשתי השבוע תלמידי תיכון לשיחה לקראת ראש השנה. הם העדיפו לדבר על המחלוקת בין הזרמים. לא מעטים חזרו על הטענה המוכרת שרק בזכות אי השינוי של המסורת היהדות הצליחה לשרוד. אני התאמצתי לשכנע שסוד הישרדותו של העם היהודי וסוד הישרדותה של היהדות טמון ב"וילך" לא פחות מאשר ב"ניצבים" ושאנחנו צריכים את שתי הפרשות זו לצד זו וחזור חלילה.
חוטבי העצים של אז ושל היום
פרשת ניצבים נפתחת בדבריו של משה:
"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יי אֱלֹהֵיכֶם, רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיך" (דברים כט ט-י).
בעלי המדרש והפרשנים התקשו להבין את המלים "מחוטב עציך ועד שואב מימך". בהנחה שמקצועות אלו מסמלים את הפועלים קשי היום, נכון היה שהתורה תתאר את ההתכנסות הקולקטיבית כמשתרעת מהעשירים והנשיאים ועד לחוטבי העצים ושואבי המים. הפרשן ספורנו (איטליה, מאות טו-טז) הציע שהתורה מבקשת להדגיש כי במעמד הזה צריכים להשתתף כולם – מראשון חוטבי העצים ועד לאחרון שואבי המים.
לא מדובר במחווה סמלית או במתן זכות נוכחות לשם יציאה כדי חובה. לכולם חלק, לכולם מניה. כשם שכל הנשיאים מוזמנים, כך גם כל אלה שחוטבים את העצים ושואבים את המים.
רש"י והרמב"ן בעקבות מדרש "תנחומא" הולכים אף רחוק יותר. לשיטתם הביטוי "חוטבי עצים ושואבי מים" רומז על אלו מעמי כנען שהצטרפו לעם ישראל בימיהם של משה ויהושע. בברית הישראלית שמשה מדבר בה, רגע לפני הכניסה לארץ, נכללים גם אלה שלא ניצבו בברית המקורית בסיני, אלא שבחרו להצטרף, ואפילו אלו שנכנסו במרמה (כמו הגבעונים בימיו של יהושע).
בברית המחודשת והמתמשכת כולם נכללים.
לכל אורך שנות קיומה היו לחברה הישראלית חוטבי עצים ושואבי מים. גם היום. אנחנו רואים אותם ברחובות בסרבלי העיריות מנקים את הרחוב, או מציצים מאחורי חלון המטבח באחד מבתי הקפה של הרשתות האהובות עלינו. הם מחליפים את המצעים כשאנו יוצאים לחופשה עם הילדים בסוף הקיץ וממלאים את קערות המזון העולות על גדותיהן בחדרי האוכל המפנקים. האם אנחנו מוכנים להאזין לקול העולה מהפרשה ולחשוב עליהם גם כחלק מהברית הישראלית ההולכת ונרקמת כאן בארץ המובטחת?!?
לא בשמים היא
בהמשך הפרשה אומר משה לבני העם המתכנסים לנאום הפרידה:
"כי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (שם ל יא-יד).
לפני שנים שמעתי את חברי חיים בן יעקב משליך את הפסוקים למציאות הישראלית. כמה פעמים אנו שומעים שלמסורת היהודית יש חשיבות מעבר לים, בתפוצות, אבל כאן במדינת ישראל אין בה באמת צורך בעבור האדם הלא אורתודוכסי?!? מנגד, כמה פעמים נתקלנו בגישה הזו שרואה במסורת, בתורה, בטקסט היהודי ובטקס היהודי כמשהו הנמצא למעלה בשמיים או על ראש ההר, ורק ליחידי סגולה היכולת והרשות לגעת בהם
?!? בפינו ובלבבנו לעשותו, או בלשונה הנפלאה של לאה גולדברג: "ופשוטים הדברים ומותר בם לנגוע ומותר ומותר לאהוב".
לא בשמיים ולא מעבר לים, לא רק אצל אחינו ואחיותינו האורתודוכסים, ולא רק אצל אלו שטוענים שרק הם יכולים "לעלות לשמיים". לא בשמיים היא. אצלנו, בבית, סביב השולחן המשפחתי, בארון הספרים בסלון שלנו, בכיתה של הילדים שלנו, בבתי הכנסת שלנו, שבהם אנו לא בגדר אורחים אלא בעלי ובעלות הבית.
שבת שלום ושנה טובה!