פרשת השבוע, פרשת פנחס, פותחת בברכה של אלוהים לפנחס, נכדו של אהרון. בסיומה של הפרשה הקודמת, מתואר מעשה הקנאות של פנחס, הפוגע בנשיא שבט שמעון ובבתו של אחד ממנהיגי מדין, כזבי בת צור, המתריסים מול משה ומנהיגי העם במעשה מיני. בפתח הפרשה הנושאת את שמו מובטחת לפנחס כהונת עולם ו"ברית שלום".
הנצי"ב מוולוז'ין הציע שפנחס בורך בברית שלום כדי להעמיד גבול לקנאותו ולאזן אותה.
במקום בו יש חילול השם אין חולקים כבוד לרב
בעלי המדרש והפרשנים עסוק בשאלה כיצד יכול היה פנחס לעשות את אשר עשה מול עיניהם של משה ואהרון מבלי שקבל מהם הוראה. במענה לשאלה קובעים אותם המקורות את הכלל: "במקום בו יש חילול השם אין חולקים כבוד לרב".
במהלך כל ימות השבוע, בעקבות התאבדותו של תנ"צ אפרים ברכה ז"ל, נחשפו עוד ועוד פרטים על דרך ההתנהלות של חצרו של הרב יאשיהו פינטו, שהורשע על פי הודאתו במתן שוחד. לנוכח הידיעות והמראות קשה להאמין כיצד מנהיגים, קובעי מדיניות ומשרתי ציבור בדרגים בכירים עלו אליו לרגל במשך שנים, ובהם גם אפרים ברכה זכרו לברכה.
אינני בטוח כלל שכולם חדלו ממנהגם לאחר שהתברר כי רבם הוא עבריין. הפרשה הזו, כמו גם סיפורים נוספים על המתרחש ב"חצרות הצדיקים", מלמדים כיצד "חלוקת כבוד לרב" הפכה להיות במקרים כה רבים בישראל חילול השם בפני עצמה.
בנות צלפחד, סרח בת אשר ויוכבד בת לוי
פרשת פנחס נחתמת בסיפורן של חמש בנות צלפחד: מחלה, נעה, חגלה מלכה ותרצה. בהיעדר אח הן דורשות לרשת את אביהן וזוכות לייסד הלכה חדשה. בכך מצטרפות בנות צלפחד לשתי נשים נוספות ששמן נזכר בפרשה: יוכבד בת לוי וסרח בת אשר. שתיהן מוארות במדרש כמנהיגות ומורות דרך והלכה.
המרחק בין הלכת בנות צלפחד לבין דין שווה לגברים ונשים גדול מאוד, אך בנות צלפחד הפכו לסמל יהודי לעמידתן של נשים על זכויותיהן. סיפורן אינו רק סיפור מגדרי אלא סיפור תורני על כוחו של היחיד העומד על זכויותיו ומתעקש להשיגן. בפרשת מסעי החותמת את חומש במדבר, ושתקרא בשבוע הבא, מסופר כיצד הלכת בנות צלפחד צומצמה, כך שהבנות היורשות את נחלת אביהן מחויבות להינשא עם בן שבטן. אלו הם ככל הנראה דינם ודרכם של מתקני ומתקנות עולם.
שני צעדים קדימה וצעד אחד לאחור, אך המסע לארץ המובטחת מתקדם.
מבחנה של מנהיגות – הכלת ריבוי הדעות
פרשת השבוע מתארת את פנייתו של משה לאלוהים למנות יורש שימשיך את דרכו:
יפקד יי אלהי הרוחות לכל הבשר איש על העדה" (במדבר כז טז)
מדרש תנחומא ומדרשים אחרים לומדים מהפסוק שמשה ביקש שימונה לו יורש "שיהא סובל כל אחד לפי דעתו" שכן "אין דעתו של זה כדעתו של זה". (תנחומא ישן פנחס א). מבחנה של המנהיגות אינה היכולת לכפות את דעתו של המנהיג אלא דווקא יכולתו להכיל את מגוון הדעות.
תזכורת מ"מדינת היהודים"
השבוע צוין יום הזיכרון השנתי של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל. יומיים לפני טקס האזכרה הממלכתי בה דיברו ראשי המדינה על חשיבות חזונו של הרצל, העניקה הממשלה רוח גבית למונופול הרבני. אולי כדאי היה להזכיר להם קודם ההחלטה וקודם האזכרה את מילותיו של הרצל במדינת היהודים:
"ובכן, האם תהיה לנו לבסוף תאוקרטיה? לא! האמונה אכן מלכדת אותנו, ואילו המדע עושה אותנו חופשיים. על-כן לא ניתן כלל למגמות התיאוקרטיות של אנשי-הדת שלנו להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי-הכנסת שלהם, כשם שנחזיק את צבא-הקבע שלנו בתחנות צבאיים. הצבא והכהונה יכובדו מאוד, כדרוש וכראוי לתפקידיהם הנכבדים. אבל אל להם להתערב בענייני המדינה – עם כל הערכתה כלפיהם – פן יביאו עליה קשיים מבית ומחוץ".
עצוב בין המצרים
כמה עצוב שבשבת הראשונה של ימי בין המצרים השנה הזו אנו שבים להוסיף לתפילותינו ולבקשות שבברכת המזון את התפילה לשלומם של השבויים והנעדרים.
הראש עודנו מלא תמיהות על הפרשה כולה, והבטן עודנה כואבת מהמילים שנשמעו בפגישת שליחו של ראש הממשלה עם משפחתו של אברהם מנגיסטו, אבל בלב – ישנה בעיקר התפילה שהוא והאזרח הישראלי הנוסף, שיתכן ומוחזק בעזה, ישובו במהרה לביתם.