האזינו: גלעד קריב מדבר על פרשת השבוע ״ראה״ עם גידי גוב ברדיו תל אביב
בחלקה הראשון של פרשת השבוע שלנו – פרשת "ראה" – חותם משה את החלק הראשון של נאומו, בו הוא סוקר את קורות העם במדבר ומשמיע דברי מוסר, לקח ותוכחה. בהמשכה של הפרשה עובר משה להצגתן של המצוות המפורטות, שעל שמה זכה ספר דברים לכינוי: "משנה תורה". בדברי הסיכום של החלק הראשון, בפסוקיה הראשונים של הפרשה, חוזר משה על אחד המוטיבים המרכזיים של ספר דברים כולו: הצבתן של הברכה והקללה זו מול זו. באופן סמלי מוצבת הברכה על ראשו של הר גריזים, והקללה על ראשו של הר עיבל, הניצבים זה מול זה מעל עמק שכם: "וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל" (דברים יא כט). רגע לפני הצגתן של המצוות הקונקרטיות ורגע לפני הכניסה לארץ, מבקש משה להזכיר כי ה-"ברכה" ו-"הקללה" אינם רעיונות מופשטים ונשגבים, אלא בחירה ממשית, בין שני שבילים מתפתלים בהם יכול האדם והעם לצעוד. קצת כמו בשירה של רחל המשוררת, "כנרת": "שם הרי גולן – הושט היד וגע בם", מציעה הפרשה להציב את הברכה והקללה באופן מוחשי נגד העיניים, ולגעת בהן באמצעות המעשים שאנחנו לקוחים על עצמנו לבצע, אלו שאנו בוחרים להימנע מהם.
על מדיחים ומסיתים
במסגרת המצוות המפורטות בפרשה מופיעה מערכת של שלש מצוות העוסקות בסיון להדיח אדם או ציבור לעבודה זרה. הראשונה מתייחסת למצב בו נביא ובעל אותות מנסה לשכנע באמצעות אותותיו ללכת אחרי אלוהים אחרים. המצווה השנייה עוסקת בנסיון הדחה לעבודה זרה בתוך המעגל המשפחתי: "כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים…" (שם, יג, ז). השלישית, עוסקת בדינה של "עיר הנידחת", עיר שלמה אשר בעצת "בני בליעל" בחרה בעבודת האלילים. עונשם של המדיחים קשה ומר, ובמיוחד בעניינה של "עיר הנידחת": "הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר ההוא [הַהִיא] לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב. וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד" (שם, טז-יז).
חומרתם של הדברים הביאה את גדולי החכמים לקבוע כי דין עיר הנידחת מעולם לא יושם, ולהציב תנאים בלתי אפשריים, הלכה למעשה, למימושה של המצווה. בתוספתא למסכת סנהדרין נקבע פורשות: "עיר הנידחת לא היתה ולא עתידה להיות. ולמה נכתבה? לומר: דרוש וקבל שכר" (פרק י"ד א). מה הוא הדרש ומה הוא השכר ? אחת הדרכים להבין ולפרש את שלוש המצוות העוסקות בהדחה, זו הנעשית על ידי נביא ובעל אותות, זו המתבצעת על ידי אדם קרוב וזו המכתימה קהילה שלמה, היא לראות בהן תזכורת ליכולת של אדם אחד או קבוצה קטנה של אנשים לחולל נזק גדול. המסורת היהודית מבקשת מאתנו לא לשכוח את יכולתו של היחיד להביא ברכה גדולה, ובאותה העת לא לזלזל בכוחם של היחיד ושל הקבוצה הקטנה להמיט קללה.
בעיצומו של שבוע, בו העולם התנהל תחת ציוצים והתבטאויות של שני מנהיגים הבטוחים כי הם בעלי אותות ומופתים, ושבוע לאחר שברחובה של עיר שלווה בארצות הברית צעדו בריונים עם דגלי צלב הקרס (וזכו לרוח גבית מסוכנת בשתיקותיו ובהתבטאויותיו המוזרות של אחד משני המנהיגים), יכולות מצוות ההדחה של פרשת "ראה" לשמש כתמרור אזהרה. את דיניהן המעשיים יש להשאיר מאחור, כפי שעשו כבר חז"ל, במידה רבה, אבל את הרעיון ש"לעולם אין חוסן", וכי תמיד רובצת הסכנה של הידרדרות ונפילה לתהום, צריך להמשיך ולדרוש.
לדבר עם אוכל בשר מושבע על טבעונות
במקום לכתוב על העיסוק הנרחב של הפרשה בענייני כשרות ואכילת בשר, אי מזמין אתכם להאזין לשיחה קצרה שלי עם גידי גוב על ענייניה של הפרשה, בתוכניתו ברדיו תל אביב. נראה לי שהוא לא ארח הרבה צמחונים וטבעונים בתכנית הזו.
שבת שלום