במרכזה של פרשת "שלח לך" – מסעם הכושל של תריסר הנשיאים / המרגלים לתור את הארץ, והגזירה המוטלת על דור יוצאי מצרים שלא ייכנסו אל הארץ, אלא יכלו חייהם בנדודי המדבר. יותר מכל הפרשות האחרות המתארות את קורות ישראל במדבר, סובבת הפרשה שלנו סביב שאלת "החטא ועונשו". לנוכח עוצמתו וחריפותו של העונש המוטל על העם, מעניין לגלות בפרשה גם תובנות נוספות המציעות שהעונש אינו יכול להיות חזות הכל והמענה היחיד.
הגדולה שבסליחה
מיד לאחר שהעם מבקש לרגום באבנים את יהושע בן נון ואת כלב בן יפונה – שני הנשיאים המבקשים להפריך את דברי חבריהם – נגלה אלוהים למשה. בדומה לתגובתו הראשונית על חטא עגל הזהב, אלוהים מבקש לכלות את העם באופן מידי:
"אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ"
משה (המכיר כבר את "נטייתו" של אלוהים לאיים בהשמדת העם) מבקש מן האל לסלוח, תוך חזרה על מידות הרחמים שהשמיע לפניו בפרשת עגל הזהב:
"יי' אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים. סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה"
באופן מעניין מקדים משה לדברי התחינה האלה את הפנייה:
"וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר"
משה מציע לאלוהים כי גדולת כוחו ועוצמתו תבוא לידי ביטוי דווקא בבחירתו לשכך את חרון האף ולסגת מן הרצון המיידי לענישה מרחיקת הלכת, שאין ממנה נסיגה. דבריו של המנהיג המנוסה בחטאי העם ובכעסו של אלוהים, משקפים את ההכרה שהיכולת לשים בצד את הרצון להגיב מייד, ולהעניש על המקום, מחייבת גיוס כוחות מיוחדים, אפילו מצד אלוהים. גדולתו של בעל הכוח – כך מציע משה לאלוהים – באה לא אחת לידי ביטוי דווקא בהכרעה שלא להשתמש בו באופן המרבי ומיד.
לא בכדי הפכה השיחה הקצרה בין משה לאלוהים, המסתיימת במלים: "וַיֹּאמֶר יי סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" לחתימה של תפילת כל נדרי הפותחת את תפילות יום הכיפורים. לא בכדי מלמדות אותנו מסכת אבות שבמשנה, ומסכת "אבות דרבי נתן" שנכתבה על בסיס מאמריה: "איזהו גיבור: הכובש את יצרו" ו"איזהו גיבור שבגיבורים? זה העושה שונאו אוהבו".
בין ענישה לבין חינוך
במרכזה של הפרשה ניצבים כאמור חטא המרגלים ועונשו. בסופה אנו עוברים מחטאו של הציבור לחטאו של היחיד כאשר התורה מתארת כיצד אחד מבני ישראל נתפס מקושש עצים בשבת. לאחר שפסוקים אחדים לפני לסיפור המעשה, מבחינה הפרשה בין החוטא מתוך שגגה לבין החוטא במזיד, מצווה אלוהים על משה להעניש את מקושש העצים בנטילת חייו. בכך, מתעכבת הפרשה פעם נוספת על כוחו המעניש של האל. לאחר תיאור העונש הקשה (שבעניינו לא נסה משה להשיב לאחור את דעתו של האלוהים) מופיעה מצוות הציצית – הטלת הסימן בכנפות הבגד.
פסוקים אלו, החותמים את הפרשה והנכללים בסדר קריאת "שמע ישראל" הנאמרת בכל בוקר ובכל ערב, מעניקים למצווה (הנזכרת כבר בחומש שמות) תכלית והסבר ברורים:
"וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יי' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם"
ממש כשם שמיד לאחר חטא העגל והעונש שבא בעקבותיו מצווה אלוהים את משה להקים את אוהל מועד לטובת כל מי שמבקש את פניו; וממש כשם שבפרשה הבאה יצוו בני ישראל על הפרשת המעשרות ללוויים לאחר מרד קרח ועדתו, גם בפרשה שלנו, העונש אינו סוף המעשה. לאחר גילוי כוחו המעניש של אלוהים מתגלה כוחו המחנך ומעצב המציאות. כוח זה אינו מבטל את הצורך בעונש החמור, אבל משקף את ההכרה שהוא אינו חזות הכל. מקושש העצים נענש על חטאו בחומרה, אך התורה נדרשת גם לאמצעי שיסייע לאחרים שלא לחטוא.
סיפור החטא אינו מסתיים רק בעונשו של היחיד העבריין אלא דווקא בניסיון לטייב את המציאות ולתקנה, באופן שיסייע במניעת החטא הבא. למרות פסוקיה וגזרותיה הקשים, פרשת "שלח לך" מזכירה כי מבלי לייתר את העונש ולוותר עליו, הסיפור חייב להסתיים בניסיון ללמוד לקח, להציב סייג, לתקן את הדורש תיקון.
השבועות האחרונים היו לשבועות של דמים ברחבי הארץ. מספר מעשי הרצח ונטילת החיים שאירעו ברחובות הארץ ובבתיה קשה להכלה. חלק גדול מאלו שחייהם נטלו מהם באכזריות הן נשים. חיי רבות מהן קופדו על ידי בני זוג או בני משפחה. מעשי רצח אחרים מספרים את סיפור הזוועה של צמיחת הפשע המאורגן בישראל – חבורות רצחניות ובזויות. חלק לא מבוטל מנהרות הדם זורמים ברחובות של הערים והיישובים הערבים בישראל- וגם לכך צריך להידרש באומץ. בפרשת השבוע אלוהים הוא זה הגוזר כליה על הציבור ועל היחיד. במציאות הישראלית המדממת גוזרים אנשים חסרי יראת אלוהים וחוק כליה על זולתם כדבר שבשגרה.
פרשת "שלח לך" מזכירה לנו את הצורך להשתמש בשתי הידיים שלנו בו זמנית: היד המענישה והמרתיעה והיד המחנכת והמשקמת. מי שמהסס להעניש, להרתיע ולא לחוס על שופכי הדם, מזמן את שפיכות הדמים הבאה. מי שחושב שהענישה היא חזות הכול ושבה מתמצה תפקידה של המדינה עושה זאת לא פחות. החברה הישראלית חייבת להעניש ללא רחם את אלה המציפים אותנו בדם. היא חייבת לא פחות מכך להטיל ב"ארבע כנפות הארץ" ציציות המזכירות והמטמיעות את קדושת החיים ואת הצורך בהוקעתה של האלימות לכל סוגיה.