במרכזה של פרשת "שלח לך" (פרשת שלח), אחד מסיפורי התורה המוכרים ביותר – פרשת המרגלים שנשלחו לתור את הארץ והגזירה שנגזרה על דור יוצאי מצרים שלא ייכנסו אל הארץ המובטחת. מעטות הן פרשות התורה שבין שמותיהן קירבה לשונית. הבולטות שבהן הן פרשת "בשלח" – הפרשה המתארת את תחילת המסע במדבר ואת קריעת הים, ופרשת השבוע שלנו "שלח לך" – המתארת את מסע המרגלים אל הארץ. פרשת "בשלח" פותחת במלים "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם". בפרשת "שלח" מצווה משה: " שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים…".
המעבר הזה, בין "בשלח" הפאסיבי ל"שלח לך" האקטיבי, מסמל את המעבר שאמור היה העם לעשות מעבדות לחירות ולאחריות בשנה הראשונה של נדודיו במדבר – מעבר שנכשל.
העם יצא מבית העבדים, אך לא ידע לשלח מעליו את פחדי העבדות.
למרות הכל – המסע ממשיך
סיפור המרגלים תופס כאמור את רוב פסוקיה של הפרשה, אולם היא איה נחתמת בגזירה על דור יוצאי מצרים. מיד לאחר תיאור התפנית הדרמטית בעלילה, הגוזרת כליה על כל דור יוצאי מצרים, ממשיכה התורה לעסוק בדיני הקורבנות (דיני היין המנוסך על הקרבן והמנחה מן הדגן המוקרבת בצדו) ובדיניה של אחת ממתנות הכהונה – תרומת העיסה, המוכרת כיום כמצוות "הפרשת חלה".
הפתיחה של חלק זה בפרשה מפתיעה במידה רבה:
"וַיְדַבֵּר יי אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם" (במדבר טו א)
רגע אחד לאחר שתיארה לנו את הגזירה על דור המדבר, ממשיכה התורה לעסוק במצוותיה של הארץ עובר לכניסתו של העם אליה, כאילו לא נפל דבר והתוכנית לא השתבשה מיסודה. ניתן רק לתאר את המעמד בו ניגש משה להרצות בפני העם את המשך דיניה של הארץ, ימים ספורים לאחר שהתבשרו שכף רגלם לא תדרך בה. מה מבקשת התורה לאותת? אולי את הצורך לדבוק בדרך ובמטרה למרות כל הקשיים, אולי את ההכרה היסודית בחובה הקיימת כלפי הדורות הבאים. גם אם אתם לא עתידים להיכנס אל הארץ המובטחת, עליכם להמשיך במסע, להתכונן ולהכין את הבאים אחריהם.
לעניין הזה רומזת גם הפטרת שבת "בשלח" המביאה את סיפור שני המרגלים שנשלחו על ידי יהושע לתור את יריחו טרם כיבושה. ניתן כמובן להצביע על הקשר בין סיפורי המרגלים שבפרשה ובהפטרה. ניתן גם להבין את ההפטרה, כמבשרת את כניסתם של בני ישראל אל הארץ לאחר תום נדודי ארבעים השנים.
דור יוצאי מצרים לא זכה. בניהם ובנותיהם זכו. בין השאר, כי דור ההורים המשיך התגבר על ייאושו והמשיך במסע. בשעות אחר הצהרים של השבת הזו נלמד את מאמרו המתאים כל כך של רבי טרפון, בפרק השני של מסכת אבות: "לא עליך מלאכה לגמור ולא אתה בן חורין לבטל ממנה".
הפרשת חלה
בתוך מערכת הדינים והמצוות שבפרשה מופיעה גם מצוות "הפרשת החלה:
"וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה ליי. רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ. מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ ליי תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם" (במדבר טו יז-יט)
בניגוד לכל יתר מתנות הכהונה והלוויה, כדוגמת המעשר והתרומה הגדולה, ובניגוד למתנות העניים כדוגמת הפאה הלקט והשכחה, מצוות הפרשת חלה עוסקת במעשה היום יומי של התרומה וההתגייסות לצרכי הכלל. מכל עיסה העתידה להיעשות לחם, מופרש חלק שיינתן כתרומה למשרתים בקודש.
כיום רווחים טקסי הפרשת החלה במחוזותינו כרגע מיוחד ויוצא דופן של חוויה רוחנית. התורה מדברת אתנו על שגרת חיים בה נדרש האדם לזכור, דווקא ברגעים הפשוטים ביותר, שהוא לא נברא יחידי בעולם. מצוות הפרשת חלה אכן נושאת חשיבות מיוחדת (היום נוהגים לקיימה באופן סמלי בלבד), אבל דווקא משום שהיא שייכת לרגעים הלא מיוחדים של החיים, וכמאמר השיר הנפלא של רחל שפירא: "למדני את השיר הפשוט של הלחם ופרוס לי חלק משלומך. קחני עם אבק היומיום על השכם כשתראני לפניך".
הגינות בלבד או שותפות
בדומה לפרשות רבות אחרות העוסקות במצוותיה של הארץ ובראוי להתרחש בה לכשיכנס העם, גם פרשת "שלח לך" מזכירה את הגר המתגורר בקרב בני ישראל:
"הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי יי. תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם" (שם, טו-טז)
בתוך מגוון האזכורים של הגר ושל היחס כלפיו בולטת הדרישה לנהוג בו בהגינות ומתוך התחשבות במצבו המורכב והמאתגר. אזכורו של הגר בפרשת "שלח" אינו מתמקד בכך, אלא דווקא ביכולתו של הגר ליטול חלק מלא בעבודה הדתית והפולחנית, קרי במעשה הקורבנות ובמתרחש במשכן / במקדש.
בדומה לפרשת "בא" בחומש שמות, בה מוזמן הגר להקריב את קורבן הפסח, מציגה פרשת "שלח" את הגר כשותף לחיים הדתיים. לא כדמות מודרת, בשוליה של החברה, שיש לנהוג כלפיה בחסד וברחמים, אלא כמי שמוזמן ליטול חלק בהתרחשות הדתית בלבה של החברה. בעלי המדרש וההלכה ופרשני המקרא פירשו את ביטוי "גר" כמי שבצע מהלך של גיור והצטרף פורמאלית לעם היהודי.
די ברור שפשט התורה מתייחס לזר המנהל את חייו בתוך הקהילה. התורה רואה בהשתתפות בחיים הדתיים, הרוחניים והקהילתיים את תחילתו של מסע ההתקרבות. הפרשנות ההלכתית רואה בהשתתפות הזו את סופו של המסע. הפער הזה בין פשט התורה לפרשנות ההלכתית רלוונטי מאוד גם לימינו – ברחבי העולם היהודי, בו השאלה כיצד לנהוג בזרים הקשורים בקהילה היהודית ובמעגליה מכוח נישואין וקשרי משפחה הפכה לשאלה גורלית, וגם כאן בישראל.
בשבוע בו קיבל לראשונה אזרח סודאני מעמד של פליט (מתוך אלפי הבקשות המונחות בפני רשויות המדינה), ברור מתמיד שהמציאות אותה מתארת התורה של גרים החיים עמנו ובקרבנו אינה הולכת להיעלם מנוף חיינו. השאלה היא אלו מסרים ותובנות נבחר ליטול מהמסורת היהודית ביחס אליה.