פרשת "שמות" פותחת את העלילה המרכזית של התורה – סיפור שחרורם של בני ישראל מבית העבדים בארץ מצרים ומסעם חזרה אל ארצם המובטחת; מסע שבראשיתו נכרתת בין העם ואלוהים ברית סיני. לכל אורכה של הפרשה משתלבים זה בזה סיפורו של העם והקולקטיב וסיפורו האישי של משה – מי שעתיד להנהיג את העם ולהובילו במסע הארוך.
השזירה המיוחדת של שני הסיפורים בתוך הפרשה היא תזכורת נוספת לקשר הגומלין בין היחיד לבין הקהל. למרות חינוכו בארמון פרעה, משה מגלה במהלך הפרשה שגם הוא "תבנית נוף מולדתו".
החל מהפרשה הזו ולאורך התורה כולה תבניתו של העם תעוצב במידה לא מבוטלת על ידי משה.
בזכות נשים צדקניות נגאלו ממצרים
פרשת שמות מציבה על הבמה את דמותו של משה כשחקן הראשי, אך לצדו ניצבות דמויות משנה שתפקידן בעלילה חשוב ומרכזי. באופן מעניין רובן המכריע נשים: יוכבד ומרים, בת פרעה, שפרה ופועה וציפורה. ספק אם ישנה עוד פרשה בתורה המעניקה לנשים תפקיד כה מרכזי בקידומה של העלילה ואשר מציגה אותן כנושאות הקול של התבונה, האומץ והמחויבות לצדק.
בתרבות פטריארכלית מעיקרה, שנהגה להצניע את תפקידן של הנשים או להעניק להם תפקיד פאסיבי על פי רוב, משמשת פרשת שמות כאנטי-תזה מפתיעה וכתזכורת לפוטנציאל הענק המצוי במציאות המעניקה לכל אדם את האפשרות וההזדמנות למשש את הפוטנציאל הגלום בו.
מבין כל הדמויות הנשיות שבפרשה הקדישו בעלי המדרש והפרשנים תשומת לב מיוחדת לשפרה ולפועה המיילדות. בניגוד לארבע הדמויות האחרות – יוכבד, מרים, בת פרעה וציפורה – הפרשה אינה מלמדת אותנו מאין באו ומה הוא ייחוסן. מבין כל הדמויות הן היחידות המתעמתות עם פרעה ומפרות באופן ישיר את הוראותיו:
"וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ"
מי הן שפרה ופועה?
רבים מבעלי המדרש הציעו כי שתי המיילדות היו למעשה יוכבד ומרים בתה או יוכבד ואלישבע, רעייתו של אהרון (בבלי, מסכת סוטה, יא ע"ב). בכך צמצמו אותם המפרשים את ספר הדמויות הלוקחות חלק אמיץ בעמידה מול שלטונו וגזרותיו האכזריות של פרעה והבליטו את ייחודה ומעמדה של משפחתו של משה. אשר על כן עדיפים בעיני דווקא אותם בעלי מדרש ומפרשים שלא קשרו בין משפחתו של משה לשתי המיילדות והותירו אותן באלמוניותן היחסית.
דרשנים ומפרשים אלו מזכירים כיצד מאחורי כל סיפור של מנהיגות והובלה, מסתתרים אין ספור סיפורים "קטנים" של גבורה והתנגדות לרוע. הפרשה שמציגה לנו את גיבורו האולטימטיבי של עם ישראל – אדון הנביאים – מספרת לנו גם את סיפורן של שתי נשים אלמוניות שידעו להתייצב בעוצמה, ללא מורא ובתושייה מול העוול.
מה היא יראת אלוהים אמתית?
בין אותם בעלי המדרש והפרשנים שלא זיהו את שפרה ופועה עם יוכבד ומרים, ראויים לתשומת לב מיוחדת אלו שהציעו שהשתיים לא היו נשים עבריות אלא מצריות. הראשון להציע בכתובים אפשרות זו היה ככל הנראה יוסף בן מתיתיהו שכתב עליהן כך בספרו "קדמוניות היהודים":
"והמלך פחד וצווה בעצתו של אותו אצטגנין להשליך היאורה ולהרוג כל זכר שיולד לבני ישראל, ופקד שמיילדות מצריות תשגחנה בשעת חבליהן של נשי העברים ותקפדנה על לידותיהן. עליהן הייתה מוטלת החובה, לפי פקודת המלך, להיות המיילדות, הואיל ונדמה שהן לא תעבורנה על החלטת המלך מחמת היותן בנות עמו"
פרשנות זו הושמעה גם במדרש ילקוט שמעוני שהציע ששתי המיילדות התגיירו בסופו של יום ובפירושיהם של פרשנים מסורתיים כדוגמת אברבנאל. שמואל דוד לוצאטו (שד"ל, 1800-1865) מראשוני תנועת "חכמת ישראל", איש יהדות איטליה, אימץ קו פרשנות זה והעניק לדמותן המצרית של שפרה ופועה משמעות תאולוגית ומוסרית מיוחדת וראויה לתשומת לב. כך כתב בפירושו לפרשה, תוך התייחסות לדברי התורה: "ותיראן המילדות את האלוהים":
"דעת רבותינו זכרם לברכה, ואונקלוס ורשב"ם ורמב"ן שהיו המילדות האלה מזרע ישראל, ודעת המתרגם האלכסנדרי והיירונימוס ויוסף פלאויוס ודון יצחק (אברבאנל) שהיו מצריות מילדות העבריות, וכן נראה. כי איך ייתכן שיצוה לבנות ישראל להכרית את כל בני עמם ויאמין שלא תגלינה הדבר? … וכל מי שיש לו אלוה (יהיה אלהי אמת או אלהי שקר), הלא יירא מהכרית עוללים שלא חטאו, יהיו מאיזה עם שיהיו, ודוגמת זה נאמר בעמלק "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים" (דברים כ"ה י"ח)
בדבריו בוחר שד"ל בפרשנות לפיה שפרה ופועה היו נשים מצריות שיראת האלוהים שבלבן (אלהי המצרים לשיטתו) מנעה מהם ליטול חיי עוללים שלא חטאו. בכך בחר להזכיר את תפקידם של היחידים להתייצב מול עוול, לא רק כשהם מקרב המשועבדים והמדוכאים, אלא גם ואולי בעיקר כשהם מקרב המשעבדים והמדכאים.
האלוהים יכול להיות אלוהי שקר או אלוהי אמת. יראת האלוהים, אם היא אמיתית, ראוי לה שתוביל להתייצבות לצד הצדק והחסד.
***
לזכרו של אהרון אפלפלד – יהודי חילוני עם יראת אלוהים
בין כל מאורעות השבוע החולף, שרבים מהם חשפו את דלדולה של הרוח הישראלית, התבשרנו השבוע גם על מותו של אחד מענקי הרוח הישראלית והיהודית של דורנו, הסופר אהרון אפלפלד.
אחד הפרקים המשמעותיים במסע הנדודים הנורא והבלתי ייאמן שחווה בנעוריו בימי מלחמת העולם השנייה הוא התקופה בה מצא מחסה בביתה של אישה אוקראינית משוליה של החברה. על תקופה זו אמר:
"בימי נדודי בשדות וביערות למדתי להעדיף את היער על פני השדה הפתוח, את האורווה על פני הבית, את בעלי המום על פני הבריאים, את מוחרמי הכפר על פני בעלי בתים מהוגנים לכאורה…."
ספק אם הכיר את פרשנותו של שמואל דוד לוצאטו על זהותן של שפרה ופועה ועל יראת האלוהים שלהן, אבל דבריו אלה כמו פרקים רבים בכתיבתו, הזכירו את מקומם של אלמונים וידועי שם, שידעו להתייצב מול הרוע, במחנה שמנגד ובתוך המחנה שלהם.
יהי זכרו ברוך.