פרשת השבוע, "תולדות", היא מן האהובות עלי בתורה. לא רק בשל העובדה שזו פרשת בר המצווה שלי, אלא משום שכבר שנים רבות נפשי יוצאת אל דמותו של יצחק, האב השני.
בזכות הנורמאלות
רבים מהפרשנים המודרניים של המקרא לא עשו עמו חסד. סיפור העקידה, העובדה שעבד אביו הוא שבחר לו את רבקה לרעיה, ומעשה התרמית שרקחו רבקה ויעקב בעניין הברכה – סייעו להפיכתו של יצחק לדמות פאסיבית בעיני אותם הפרשנים; לדמות נגררת ומובלת. הרב והסופר היהודי אמריקאי מוריס אדלר כתב עליו: "שום דבר רב השראה לא קרה ליצחק. הוא לא תרם תרומה ייחודית משלו ולא הוסיף מאומה למסורת שקבל מאביו אברהם. לא הגה שום רעיון ולא גלה שום גילוי מפתיע".
גם הפרשנים המסורתיים, הנזהרים יותר בכבודן של הדמויות המקראיות, מיעטו לעסוק בדמותו של האב השני, והציגו אותו בעיקר כמעין חוליית מעבר בין אברהם – אבי האמונה, ליעקב – אבי האומה. עם זאת, עיון קפדני בפסוקי הפרשה שלנו מגלה שהתורה מציגה את יצחק כאדם בעל עוצמה יתרה, בעל בעמיו ואיש עמל כפיים מוצלח במיוחד.
רמז משמעותי לעניין מופיע בפרשת "וישלח" אליה נגיע עוד שבועיים. בפרשה זו מסופר כי יצחק האריך ימים יותר מאביו אברהם ומבנו יעקב, ועליו, ורק עליו, נאמר כי מת "זקן ושבע ימים".
גם הפרשה שלנו מציגה את הצלחתו היתרה:
"וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ יי. וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד" (בראשית כו יב-יג)
אל תיאורי הצלחתו הגדולה של יצחק מצרפת הפרשה שלנו גם את העובדה שיצחק הוא איש הארץ. בעוד שאברהם ויעקב הם אנשי אוהלים, יצחק הוא איש השדה. ראשון הצברים, ראש וראשון לחקלאי ישראל. הזורע העברי הראשון והקוצר העברי הראשון.
יצחק עלה על אביו בחפירת בארות מים לאורכה ולרוחבה של הארץ. אם ראשו של אברהם נישא מעלה, כפי שקראנו בפרשת העקידה – "וישא אברהם את עיניו ויראה את המקום למרחוק" – הרי שעיניו של יצחק פנו אל אדמת השדה ורגליו ניצבות עליה. בניגוד לאברהם שנולד בנכר ומת בארץ המובטחת לאחר שירד ממנה למצרים ושב בחזרה; ובניגוד לבן יעקב שנולד בארץ, בילה עשרים ואחת שנים ארוכות בנכר, ומת במצרים – יצחק נולד בארץ, מת בארץ ומעולם לא יצא את גבולותיה, כפי שצווה אותו האל בפרשה:
"וַיֵּרָא אֵלָיו יי וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. ג גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ" (שם א-ב)
ספר בראשית כולו הוא ספר של מהפכות, עלילות גדולות ומסעות משני גורל. במסכת הסוערת הזו, מופיעה דמותו של יצחק, כקריאה לנורמאליות, להיאחזות בחיים, לעוצמה שקטה ולשגרה. ניתן לקרוא את עלילותיו באופן המציגו כמעין "נעבעך", שאביו מכחשו בדרך לעקידה ובנו מכחשו בעת נטילת הברכה, אולם ניתן לקרוא את חייו כנושאים את הבשורה האמתית של "הארץ המובטחת": חיים של יצירה, עמל, חיי משפחה וחתירה לשכנות טובה.
והתברכו בזרעך כל גויי הארץ
הזכרנו כבר את פרשת הרעב השני הפוקד את הארץ. בעיצומו מצווה אלוהים על יצחק להישאר בארץ ולא לרדת למצרים. בדבריו ליצחק חוזר האל על הבטחתו לאברהם בדבר ירושת הארץ:
"גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵלה וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ. וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵלה…" (שם, שם)
הארץ מובטחת ליצחק; אולם בדומה לאברהם אביו, ההבטחה והברכה לא נחתמת בו ובזרעו. ירושת הארץ קשורה (ואולי בעצם מותנית) ביכולת להביא ברכה לכל העמים: "…וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ".
הקריאה הזו להביא ברכה לכל יושבי הארץ אינה נותרת כהבטחה בלבד. פרשת תולדות מלמדת גם על סכסוך העמים הראשון בארץ (לאחר הסכסוך המשפחתי הראשון בין רועי אברהם ורועי לוט). אבימלך מלך גרר, שהזמין את אברהם לשבת בארצו, ירא מהצלחתו של יצחק:
"וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק: לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד" (שם טז)
למרות הפרידה נמשכים הסכסוכים בין רועי גרר לרועיו של יצחק, אך הציווי להביא ברכה לכל גויי הארץ מוביל את יצחק גם להותרת הסכסוך מאחוריו ולכריתת ברית של שלום עם המלך העוין:
"וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם" (שם לא)
מאיש שדה לאיש ציד
למרות תיאור עוצמתו והצלחתו של יצחק, איש השדרה הברוכה, התורה מעניקה את הבכורה לא לבנו המועדף עשו, אלא לבן הנבחר על ידי רבקה – יעקב. איך ניתן להבין את הבחירה בהמשך מסע הנדודים, בדרך הפתלתלה, במי שמצטייר כפחות נטוע בארץ המובטחת?
רמז לעניין ניתן בפתיחתה של הפרשה. כמו אביו יצחק, גם עשו הוא איש השדה, אלא שבניגוד לאביו שזרע וקצר, חפר בארות והוביל עדרי מקנה, עשו הוא "איש יודע ציד" (בראשית כה כז). יצחק בא מן השדה מלא חיות. עשו בא ממנו עייף וחסר מעוף: "וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף" (שם כט). עייפותו אינה רק עייפות הגוף אלא גם עייפות הנפש: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה" (שם לב).
פרשת תולדות מהללת את עוצמתו של יצחק איש השדה ואת השתרשותו בארץ. באותה נשימה היא גם מתריעה מפני הפיכת איש השדה להיות רק איש של ציד, ומפני הפיכת האמונה בשגרה לספקנות, ציניות ובוז קיומי. למרות גדולתו של יצחק, המשך הדרך מסומן ומתוכנן על ידי רבקה.
המסע עדיין צריך להמשיך. קיצור הדרך מוביל מהר מדי משדה החיטים לשדה הציד. השבוע ציינו את יום כ"ט בנובמבר ואת מעגלי החוגגים ברחובות הערים שחוללו לפני 69 שנים. כמה מתאים לקרוא בשבוע הזה את סיפורו של יצחק, איש ארץ ישראל. כמה מתאים גם לקרוא על תמרור האזהרה שמציבה לנו פרשת תולדות ביחס להמשך מסעה של החברה הישראלית.
המסע מאתיופיה לירושלים
פרשת תולדות מסתיימת ביציאתו של יעקב למסע הבריחה לחרן; מסע ממנו ישוב לארץ רק לאחר 21 שנים. השבוע ציינה קהילת "ביתא ישראל" את חג הסיגד. יהודי אתיופיה נהגו לציין חג זה אלפי שנים, חמישים ימים אחרי יום הכיפורים, בעלייה אל הר גבוה ובקריאה בתורה – מעין שחזור של מעמד הר סיני.
המסע ההירואי של הקהילה הזו לא הסתיים עם הכניסה לארץ. כאן החל מסעם הקשה והמייסר לקבלה, לשיוויון, לכבוד ולרווחה. חלק מהמסע בתוך הארץ המובטח הוא המסע לשימור מסורת מפוארת. דווקא כאן היא זוכה להכחשה ולהדרה של יהדותם בת אלפי השנים. אחד ההבדלים בין ההלכה הרבנית למנהגם של יהודי אתיופיה הוא מנהגם של האחרונים לתת צדקה ביום שבת ובחג. הלוואי והחברה הישראלית תדע לעשות את מעשה הצדקה והצדק ולסייע לקהילה הזו לשמר את מסורתה.