השבת הזו נציין את השלישית מבין ארבע השבתות המיוחדות של סביבות חודש אדר – שבת "פרה". בניגוד לשבת "זכור" שהקדימה את פורים ועסקה בזיכרון מעשה עמלק לאור המסורת שהמן היה מצאצאיו, שבת "פרה" צופה כבר את פני חג הפסח. אל פרשת השבוע, פרשת "שמיני", נוסיף קריאה מתוך פרשת "חקת" שבחומש במדבר. הקריאה תתמקד במצוות פרה אדומה; אותה מצווה עלומה המפרטת כיצד יש להיטהר מטומאת המת (החמורה שבטומאות, הנגרמת כתוצאה ממגע עם גופת אדם). קריאת הוראותיה של התורה בעניין זה נועדה להזכיר לעם את ההיטהרות הנדרשת כחלק מההכנות לעליה לרגל למקדש במהלך חג הפסח – הראשון לחגי העלייה לרגל. גם ההפטרה שנקראת בשבת זו מתוך ספרי הנביאים תילקח מתוך נבואתו של יחזקאל הקורא לעם להיטהר, ואילו ההפטרה הרגילה של פרשת "שמיני" תיוותר השנה הזו ללא שימוש.
לב חדש ורוח חדשה
מצוות ה"פרה האדומה" רחוקה מאוד מעולמנו, וכך גם המושגים של טומאה וטהרה. אם כך, מה יכולה פרשת "פרה אדומה" להציע לנו? אולי הזדמנות לחשוב על התקופה הזו המקדימה את חג הפסח ועל מהותה של ההכנה הנדרשת לקראת חג החירות.
כמעט אין בישראל משפחה יהודית שלא מורגשת בה תכונה לקראת החג. כל משפחה ומנהגיה. לא אחת מתמקדת התכונה בארגון החג, סעודת הסדר, תוכניות הנופש, סידור הבית ומציאת סידור לילדים בחופשת שלושת השבועות מבית הספר. רגע לפני תחילת מהומת ההכנות לחג, יכולה שבת "פרה" להציע את הצורך גם בהכנה נפשית, ערכית ותכנית לחג – כזו שיכולה להפוך את החג לחוויה של התחדשות וחשיבה מחודשת על מושגים של חירות. לכך חתרו ורמזו חז"ל כשקבעו, כאמור, את מילותיו של יחזקאל כהפטרה:
"וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם" (יחזקאל לו)
היעדר היכולת להיטהר מטומאת המת בימינו, בהיעדר אפר פרה אדומה, הוא שעמד ביסוד האיסור ההלכתי על העלייה להר הבית בדורות האחרונים. איסור זה הולך ונפרם בעשור האחרון בחוגים הולכים ומתרחבים בציונות הדתית ומעלה את העיסוק הציבורי בסוגיית הר הבית לרמה חסרת תקדים מאז מלחמת ששת הימים.
"חוגי המקדש" משחררים לפרקים לתקשורת הישראלית ידיעות על הניסיונות לאתר את הפרה האדומה כחלק מההכנה לקראת הקמתו של הבית השלישי. זה וודאי יהיה התוכן של השבת הזו בהרבה בתי מדרשות ובתי כנסת של שוחרי אותם החוגים. בעבורנו, אלו שרואים במדינת ישראל את הבית השלישי ומוותרים על השאיפה לחידושה של עבודת הקורבנות, גם ללא כל קשר למציאות הפוליטית והדתית שעל ההר, השבת הזו ראוי שתהיה גם רגע נוסף בו נאמר הדבר לעומקו מעל הבמה ומסביב לשולחן. יהדות המאה הראשונה והשנה לספירה ידעה לשרוד גם ללא מקדש ועבודת קורבנות; היהדות של העת הזו ראוי שתדע לא רק לשרוד, אלא גם לפרוח, ללא השאיפה לחידושם.
מדוע אם כן לקרוא וללמוד את פרשת "פרה אדומה"? מכיוון שהשאיפה של היחיד ושל הקהל להיטהרות ולהתחדשות עודנה רלוונטית והעמדת זכר לדרך שעשו זאת בעבר מעשירה את הבנתנו את השאיפה הזו. באותה נשימה היא צריכה לשמש אותנו על מנת להדגיש שישנם חלקים חשובים במסורת שלנו שראוי להעמיד להם זכר, דווקא משום שאין להם מקום בהווה ובעתיד היהודי שלנו.
אש זרה
פרשת השבוע "הרגילה" אותה אנו קוראים, פרשת שמיני, עוסקת בשני עניינים: בחלקה הראשון – חגיגת חנוכתו של המשכן שהפכה לטרגדיה אישית, משפחתית ולאומית עם מותם של שני בני אהרון, נדב ואביהו, אחרי שהקריבו "אש זרה אשר לא צווה אותם" (ויקרא י א). אסון זה מוביל את משה לצוות על אהרון לבצע סדר של כפרה והיטהרות במשכן, שהפך לאב הטיפוס של תהליך הכפרה השנתי שנערך ביום הכיפורים; חלקה השני של הפרשה מציג לראשונה את דיני הכשרות הנוגעים למאכל מן החי ואת הדרישה להבדיל בין הטהור לבין הטמא, גם בחוויה היסודית ביותר של האדם – האכילה.
בעלי מדרש ופרשנים עסוק בשאלת חטאם של שני בני אהרון ורבים מהם הצביעו על חטא הגאווה והיוהרה שאיפיין את מעשה שחרג מן הציווי האלוהי. אירועי הימים האחרונים והוויכוח הציבורי סביב הירי שבוצע במחבל הפצוע בחברון על ידי חייל צה"ל, מעניקים לטעמי עוד רובד לפרשה הלא פשוטה. מותם של שני בני אהרון דווקא בעיצומה של חגיגת החנוכה של המשכן רגע לאחר שהאש הלא זרה ירדה על המזבח, מחדד את הקו הדק שמבחין לעתים בין הראוי למה שאינו ראוי, בין המקודש לבין הזר. מרחק של רגעים אחדים מפריד בין האש שנפתחה לעברו של המחבל שלא היה בה דבר "זר", מכיוון שנועדה לסכל את כוונתו ליטול חיים, לבין האש "הזרה" שנורתה על ידי החייל. דווקא בשל הגבול הדק הזה, והחציה הפשוטה שלו לכאורה, נדרשת אותה הבחנה קפדנית עליה מדברת הפרשה, בין הטהור לבין הטמא.
כאשר משה, הדוד, ניגש אל האח, האב השכול אהרון, הוא אומר לו במה שיכול להיתפס כאמירה חסרת רגישות לחלוטין:
"הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד" (שם ג)
דווקא במקום בו ישנה אש נדרשת אותה הכבדה האמורה למנועה את הפיכתה ל"אש זרה", דווקא שם נדרשים הכללים, העקרונות והגבולות להיחשב כקדושים. כאשר לא כך הם פני הדברים, והגבולות הולכים ומטשטשים, התוצאה הקשה אורבת מעבר לפינה.
כאשר נדרשתי השבוע לתת דבר תורה על פרשת השבוע ועל הקריאה בפרשת "פרה" העוסקת גם היא כאמור, בגבול שבין הטמא לטהור, לא הלכתי אל המפרשים המסורתיים ולא אל מדרשי הפרשה. קראתי מאיגרת הרמטכ"ל שהופצה השבוע בין חיילי צה"ל את הדברים הבאים: "גורל ישראל תלוי בשני דברים: בכוחה ובצדקתה. אמר בן גוריון. מיום הקמתו חרט צה"ל על דגלו את ערך הדבקות במשימה ואת החתירה לניצחון, וקידוש ערכים של כבוד האדם וטוהר הנשק. ערכים אלו נשענים על מורשת יהודית ארוכת שנים של עם חפץ חיים…".
הלוואי וגם בתוך המציאות המטשטשת והקשה, ודווקא בשל מציאות זו, לא נהסס למתוח קו גבול ברור בין האש ההכרחית לנו לבין האש הזרה.