השבת הקרובה חותמת את שבוע הקריאה והלימוד ב"פרשת אמר", שהיה גם השבוע של יום הזיכרון וחג העצמאות. המפגש – וליתר דיוק התפר – בין אבל לשמחה, בין זיכרון לחגיגה, שמאפיין כל כך את שבוע העצמאות, נוכח גם בפרשה. ראשיתה בדינים האוסרים על הכהן להיטמא, תוך ציון החריג של האבלות המותרת לו על מותם של בני משפחתו הקרובים ביותר.
דינים אלו הם הייסוד לקביעת חובת האבלות המוטלת על כל אדם בגין מותם של שבעה קרובים: אב ואם, אח ואחות, בן ובת, ואיש ואישה. מתוך דיני הפרשה נלמדו גם חלק מחובות האבל, ובראשן – הקריעה. בהמשכה של הפרשה מופיעה אחת מרשימות החגים והמועדים של התורה, הכוללת את הפירוט המרכזי של מצוות החגים השונים.
כך מחברת הפרשה בין שני הקטבים של חיי האדם, המשפחה והקהילה, ומזכירה עד כמה בכוח שניהם לעצב את חיינו.
איש מצרי בן האישה הישראלית
לפני מספר שנים התראיינתי ברשת ב' יחד עם חה"כ משה גפני בעניין "מיהו יהודי?". טוב – לא ממש התראיינתי יחד איתו אלא לפניו, כי הוא הרי לא מוכן לקשור שיחה עם רפורמים. בעקבות השיחה עמי שאלה המראיינת את חבר הכנסת המלומד היכן ישנה בתורה הוראה מפורשת שבנו של אב לא יהודי אינו נחשב ליהודי, אלא אם אמו יהודייה. חה"כ גפני לא התבלבל לרגע והזכיר את פרשת "בן האישה הישראלית" החותמת את פרשת השבוע שלנו.
אלא שמי שקורא את הפרשה ואת הפרשנות שבצדה, רואה שהדבר הפוך לחלוטין. הפרשה מספרת על ריב בין שני אנשים במחנה. בעיצומו של הריב מקלל אחד הנצים את יי', ודינו נגזר לסקילה. בן ריבו מתואר בפרשה כ"איש ישראלי" בעוד הוא מתואר: "בן אישה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל". מתיאור זה הבינו הרוב המכריע של בעלי המדרש והמפרשים שהאיש אינו נחשב לחלוטין "מישראל" למרות שהוא בנה של אשה ישראלית, ששמה אף נזכר בפרשה: שלומית בת דברי.
מדרש הספרא קובע מפורשות שהאיש נתגייר. קביעת המדרש אינה צריכה להפתיע, שהרי ההלכה שקובעת שהיהדות הולכת אחרי האם נקבעה בימי התלמוד בלבד, מאות שנים לאחר עריכתו של מדרש ההלכה הקדום. מעניין עוד יותר, שבניגוד לרמב"ן הקובע בפרשנותו שהאיש המקלל הוא יהודי, אך התורה גם מזכירה גם את ייחוסו המצרי מאביו, רש"י – גדול פרשני הפשט – אינו מהסס לרגע. למרות שבימיו (מאה ה-11) ודאי נהוגה הייתה ההלכה המכירה ביהדות על פי האם בלבד, הוא אינו מהסס להיות נאמן לפשט התורה ולמדרשי ההלכה הקדומים ולקבוע: "מלמד שנתגייר".
את אומץ הלב הפרשני שהיה לרש"י להכיר בפשטות בשינוי ההלכה במרוצת הדורות לא ירשו אלה שמרבים לדבר בשמו. הוויכוח על הכרה ביהדות על פי האב הוא ויכוח חשוב וכלל לא פשוט. מדינת ישראל גיבשה בו עמדה שמרנית כשקבעה בחוק השבות שיהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה (בעקבות פרשת רס"ן שליט וילדיו בשנת 1968). הדבר לגיטימי כמובן וכך נוהג כיום רוב העולם היהודי.
ואולם, לטעון שכך תמיד היה מרגע לידתו של העם היהודי – זה כבר לא לגיטימי.
דין אחד לכולם
ועוד בעניינו של בן המצרי המקלל.
עונשו קשה לעיכול. בתרבות המקדשת כראוי את חיי האדם ואת חופש הדיבור, הקריאה בפסוקי התורה המתארים את רגימתו של המקלל אינה פשוטה כלל. עם זאת מעניין לראות כיצד לאחר אזכור העובדה שהאיש הוא בן לאיש מצרי, מקדישה התורה מספר פסוקים על מנת להדגיש שדין אחד יש לאזרח ולגר, ונוקטת בלשון "אדם" על מנת לחזור על הדין הקשה כשלעצמו של "עין תחת עין" ו"שן תחת שן" (ויקרא כג יג-כג).
החוק המקראי הפלילי בעניינים האלה רחוק מימינו עד מאד וטוב שכך. העיקרון שהחוק חל על כולם באותה מידה ובדרך שווה – ראוי ונחוץ מאד גם עתה.
היחס אל בעל הנכות משקף את מידת האנושיות שלנו
במוצאי יום העצמאות זכיתי להיות נוכח בטקס הענקת פרסי ישראל. הישיבה באולם איפשרה לחוש ולצפות בהערכה האדירה בה התקבל האלוף דורון אלמוג שקיבל את הפרס בגין מפעל חייו בעבור אנשים עם צרכים מיוחדים – המוקדש לזכר בנו ערן ז"ל שסבל מאוטיזם ופיגור שכלי. השניות הארוכות בהן עמד כל הקהל על רגליו והריע לו היו רק הקדמה לדרך בה התקבל נאומו בשם מקבלי הפרס. מספר פעמים חזר אלמוג על האמירה שמבחינתו מקבל הפרס ראוי היה להיות ערן ז"ל שהיה ההשראה לכל אותו מפעל חיים מבלי להגות מילה אחת בחייו הקצרים.
אני חוזר אל מילותיו של אלמוג שצריכות להפוך להיות טקסט מכונן, על רקע פסוקיה הראשונים של הפרשה האוסרים על כהן בעל פגם גופני לעסוק במלאכת המשכן והמקדש. הנימוק אינו חוסר יכולתו לבצע את המלאכה אלא ראיית המום כפוגעת בעיקרון שאל המקדש יש להביא את המובחר ביותר. כשם שאין להקריב קורבן בעל מום, כך כבן הנושא מום גופני אינו רשאי לגשת אל הקודש – "אך אל הפרכת לא יבא ואל המזבח לא יגש כי מום בו ולא יחלל את מקדשי, כי אני יי מקדשם" (ויקרא כא כג).
הפסוקים האלה הם תזכורת למסע המוסרי המתמשך של החברה האנושית בכלל והעם היהודי בפרט. יש הרואים בתורה את המקום אליו יש לחזור לכל שיפוט מוסרי וערכי. יש הרואים בה נקודת התחלה של מסע מתמשך ובלתי נגמר אל עבר הראוי יותר, המוסרי יותר והטוב יותר.
פסוקיה של הפרשה מלמדים עד כמה היחס לבעל המום כבלתי ראוי, כבלתי שלם, שלא שווה, טבוע בנפשנו. רק מאמץ אמיתי לפעול על פי דבריו של האלוף אלמוג, לפיהם דווקא בעל הנכות יכול להעניק לסובבים אותו ולחברתו את רגעי הקדושה המשמעותיים ביותר, יבטיח את ההתקדמות אל עבר חברת המופת, עליה מדברת התורה – אליה התייחס אתמול חתן פרס ישראל בנאומו המרטיט.
ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה
שבת שנייה ללימוד השנתי במסכת אבות. תורו של פרק ב' שנחתם במשנותיו של רבי טרפון. אין מתאימות מהן לשבוע העצמאות: היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק. הוא היה אומר: לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה" (אבות ב טו-טז).