פרשת בהעלותך, השלישית לפרשות חומש במדבר, חותמת את העיסוק התורני בהקמת המשכן, התקנת כליו וכלליו והקדשת נושאי המשרה בו: הכוהנים והלוויים. נושאים אלו ליוו אותנו ברוב הפרשות מחלקו האחרון של חומש שמות, דרך חומש ויקרא – תורת כהנים; ועד לפרשות הראשונות של חומש במדבר. עם תום העיסוק בנושאים אלו מתפנה התורה להמשך סיפור העלילה של נדודי ישראל במדבר.
אם ישנה סוגיה אחת הקושרת את סיפורי העלילה של חומש במדבר בפרשת השבוע ובפרשות הבאות הרי זו סוגיית המנהיגות, תכונותיה ואתגריה. ממינוי שבעים הזקנים בפרשה שלנו, דרך מעשה הרגלים, מחלוקת קורח ועדתו, הכאת הסלע במטה והקדשתו של יהושע כיורשו של משה.
לוויים, זקנים ואנשי שורה
פרשת השבוע פותחת בהקדשתם של הלוויים לשירות בקודש לצדם של הכהנים. בהמשכה של הפרשה מורה אלוהים למשה לכנס את שבעים זקני העם על מנת ליתן בהם מן הרוח שנאצלה עליו. מינויים של זקנים אלו נועד, על פי בקשתו המפורשת של משה, שלא להותירו לבדו תחת משא העם:
"ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך" (במדבר יא יז)
בין הקדשתם של הלוויים למינויים של הזקנים מופיעה פרשת "פסח שני". לאחר שאלוהים מצווה על משה לציין את חג הפסח בשנה השנייה לצאתם ממצרים, פונה קבוצת אנשים שחגיגת הפסח נמנעת מהם, בשל היותם טמאים. בעקבות הפנייה ניתנת מצוות "פסח שני" המאפשרת לכל מי שנמנעה ממנו חגיגת הפסח לציין את החגיגה חודש לאחר מכן, על כל דקדוקיה, ב-י"ד לחודש אייר.
בצד הטמעת הרעיון של "הזדמנות שנייה", מצוות פסח שני מעניקה שיעור על מנהיגותם של אנשי השורה, אלו שאינם מכהנים בתפקיד רשמי ושאינם ידועים מראש כמנהיגי העם. מנהיגים לשעה, מנהיגים לעניין מסוים, מתקני עולם נקודתיים, אנשים שמנהיגותם נולדת מתוך צורך, אמונה בצדקתם ונחישות לתקן ולשפר.
חברה שמסתפקת רק במנהיגות פורמאלית, או כזו המתייצבת על ראש ההר ומתנבאת מחוץ למחנה, תתקשה לנוע קדימה.
תרועת אזעקה ותרועת תקווה
במרכזה של הפרשה מצווה משה על התקנת שתי חצוצרות כסף למשכן. השימוש הראשון בהן הוא לכינוס העם או הנשיאים בלבד לאסיפה. השימוש השני – להורות על יציאת המחנות להמשך המסע במדבר, במעבר מתחנה אחת לשנייה. בהמשך מזכירה התורה עוד שני שמושים לחצוצרות:
"וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצוצרות ונזכרתם לפני יי אלהיכם ונושעתם מאויביכם. וביום שמחתכם ובמועדיכם וראשי חודשיכם ותקעתם בחצוצרות על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם…" (במדבר י ט-י)
קולן של החצוצרות נשמע הן ברגעי משבר, צרה ואיום, והן ברגעי חגיגה ושמחה. השמעת קול החצוצרה בשני המצבים ההפוכים מלמדת אולי על הצורך במנהיגות היודעת להשמיע את שני הקולות, כל אחד בעתו. להתריע בעת הצורך ולהתייצב למול האיום, ובאותה נשימה לזכור גם להשמיע תרועות של תקווה ושל אמונה בעתיד.
על מנהיגות וענווה
פרשת בהעלותך נחתמת בסיפור ביקורתם של מרים ואהרון על משה "על אודות האשה הכושית אשר לקח" (שם יב א). מרבית בעלי המדרש והמפרשים מציעים כי האשה היא ציפורה, רעיית משה, בת מדין. הביקורת לשיטתם היא דווקא על כך שמשה בחר לפרוש מחיי אישות ומשפחה עם ציפורה. מיעוט של הפרשנים מציעים כי המדובר באשה אחרת שלקח משה. גם כאן עיקר עניינה של הביקורת נוגע לפגיעה בציפורה ובתא המשפחתי.
התורה אינה חוסכת ביקורת ממרים ואהרון. הראשונה, זו אשר הייתה למשה כאם, גם נענשת בחומרה. מה מקור הביקורת, לנוכח מצוותה של התורה "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט יז)? מדיוק בפסוקים עולה שמרים ואהרון לא הביאו את ביקורתם למשה ולא דיברו עמו או אליו, אלא דברו בו: "ותדבר מרים ואהרן במשה על אדות האשה הכשית אשר לקח…".
לאחר תיאור דבר הביקורת מצהירה התורה: "והאיש משה ענו מאד מכל אדם אשר על פני האדמה". מה היא אותה ענווה יוצאת דופן? אפשרות אחת – נכונותו ורצונו לחלוק במנהיגות כפי שכבר באה לידי ביטוי בפרשת מינוי שבעים הזקנים. אפשרות אחרת מסתתרת בדברי התפילה של משה שיגאל את מרים מן הצרעת שבה לקתה בעקבות הביקורת. בתפילתו הקצרה מדבר משה על החטא בו חטאו שלושת האחים ולא שנים מהם בלבד: "אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו".
לקיחת האחריות, הסירוב להותירה על כתפי מרים ואהרון בלבד וההכרה כי אולי מאחורי הדרך הלא ראויה של הצגת הביקורת מסתתר גרעין אמיתי של דרישה מוצדקת – הן סוד ענוותנותו של משה וסוד גדולתו כמנהיג המכיר בערך עצמו ושליחותו, אך לא מאבד את ראשו בגאווה.
וכמאמר השיר של חיים חפר, שמוליק קראוס והחלונות הגבוהים: "איפה הם כל אבותינו, איפה הם כולם?"