פרשת "עקב": על החובה לחנך בסוף החופש הגדול

שבת אחרונה של החופש הגדול; שבת פרשת "עקב"; השבת השנייה מבין שבע שבתות הנחמה שיובילו אותנו לשנה החדשה. מה צריך לברך בסוף החופש הגדול? "שהחיינו" או אולי ברכת הגומל?

נראה לי שאת ברכת "הטוב והמטיב" (שהזכרנו שבוע שעבר בהקשר ליום ט"ו באב, והזכיר גם בהקשר של הפרשה שלנו). הטוב – על ההזדמנות לחופש עם הילדים, שלמרות כל הקיטורים הוא מתנה נפלאה, והמטיב – שלכל דבר טוב יש גם סוף, ושבוע הבא חוזרים לשגרה.

אחד המוטיבים החוזרים על עצמם בפרשה, בה ממשיך משה את נאומו המסכם, הוא כפל הפנים שיש בהתנסויות של העם במדבר. מן הצד האחד מודגשת דאגתו של אלוהים: "שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה".

ובהמשך: "הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם, הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ".

מן הצד השני, בתום ארבעים שנות נדודים, לא מהססת הפרשה להדגיש את הקשיים שהיו מנת חלקו של העם, להגדירם כעינוי ולתת בהם סימנים של תכלית ומשמעות:

"וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ יי' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ, לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ… וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ…".

אפילו המן, שהוצג בחומש שמות כמתנתו של האל לעם, זוכה בפרשה לטעם אחר – של ניסיון קשה ומאתגר. במובן זה, פרשת עקב פותחת צוהר לתחושות ורגשות של משה ושל העם, שאולי לא זכו לביטוי, ובוודאי לא ללגיטימציה בתיאורי המסע הארוך במדבר.

רגע לפני הכניסה לארץ מתבקש העם למצוא תכלית ומשמעות גם ברגעי הקושי והאתגר, ולראות גם בהם מקור של תובנה וכוח.

בין הבית לבית הכנסת

הצגתו של המן כניסיון וכשיעור נחתמת במלים המוכרות:  "כי לא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יי יִחְיֶה הָאָדָם". המלים הללו הן הקדמה ראויה  לאחד מן הפסוקים המופיעים בסמוך לו בפרשה: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ".

חז"ל הבינו פסוק זה כמצווה על מתן הודיה על המזון שבא לפינו, וקבעו את פסוק הזה כמקור התורני לחיוב בברכת המזון, הנאמרת לאחר סעודה בה נאכל לחם. במסורת חז"ל נתעצבה זיקה הדוקה בין תפילת העמידה לבין ברכת המזון. היחיד מחויב בשתיהן, אבל טוב ורצוי לחזר בעבורן אחרי מנין (תפילת עמידה – מנין של עשרה; ברכת המזון – מנין של שלושה ומעלה).

שתי מחוות התפילה רגישות מאוד ללוח השנה. תפילת "יעלה ויבוא" הנאמרת בחגים וראשי חודשים, משולבת הן בתפילת עמידה והן בברכת המזון; כך גם תפילת על הנסים של חנוכה ופורים. מטבע התפילה של שתיהן משתנה לכבוד השבת, ובזו גם בזו יש מקום לשילוב תחנונים ובקשות בצד תפילת הקבע.

ברכת המזון היא תזכורת טובה וראויה שהזירה המרכזית של החיים היהודיים אינה בית הכנסת כי אם הבית, וכשם שבית הכנסת יכול להיות "מקדש מעט" כך גם השולחן שסביבו סועדים. דווקא בעידן שבו חלקים גדולים מהציבור היהודי בישראל בוחר שלא לפקוד את בתי הכנסת, כדבר שבשגרה, היכולת לשלב ביטוי משפחתי וביתי לזהות היהודית (בדרך מסורתית יותר או פחות) הופכת לנחוצה יותר ויותר.

בין הבית לבית הספר

לאחר שהפרשה הקודמת, פרשת "ואתחנן", הציגה בפנינו את פסוקי הפרשה הראשונה של שמע ישראל, מוצגים בפרשה שלנו פסוקיה של הפרשה השנייה של קריאת שמע (פסוקי הפרשה השלישית, המתמקדים במצוות הציצית, לקוחים מפרשת "שלח לך" בחומש במדבר).

פרשנים רבים עסקו בדמיון ובהבדל בין שתי הפרשות. הבולט שבהם היה הרמב"ם שראה בפרשה הראשונה ביטוי לעבודת האל לשמה. בפרשה השנייה, המבטיחה מטר בארץ בעקבות שמירת המצוות ומאיימת בבצורת ואובדן הארץ עקב אי שמירתן, ראה הרמב"ם ביטוי לעבודת האל שלא מתוך לשמה. חיבורן של שתי הפרשות יחד מעיד לשיטתו על כך שלמרות בכורתה המובהק של עבודה לשמה, גם מתוך שלא לשמה ניתן להגיע בסופו של יום למדרגה הגבוהה יותר.

הבדל אחר שראוי לשים אליו לב הוא העובדה שהפרשה הראשונה בלשון יחיד: "ואהבת את יי אלהיך" ואילו הפרשה השנייה פותחת בלשון רבים: "והיה אם שמוע תשמעו". בשתיהן, לאחר הפתיחה נוכל למצוא גם את הלשון השנייה.

החיבור של שתי הפרשות יחד בקריאת שמע מדגיש את הרצף שקיים במסורת היהודית בין חובותיו ומעמדו של היחיד לבין חובותיו ומעמדו של הציבור. בהקשרו של "ימי סוף הקיץ" בהם אנחנו נמצאים, כדאי לשים לב שבשתי הפרשות מופיע הציווי על לימוד הבנים, כמעט באותן מלים. בפרשה הראשונה מופיע הציווי בלשון יחיד: "ושננתם לבניך ודברת בם". בפרשה השנייה מופיע הציווי בלשון רבים: "ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם".

חובת החינוך, הקניית הידע והערכים לדור הבא, היא שילוב בין חובת היחיד – ההורה, לבין חובת הציבור. רק במקום בו שתי החובות הללו נפגשות, והבית ובית הספר שניהם יחד הם בתי חינוך, יכולה להתקיים ההבטחה שבסופה של הפרשה השנייה של "שמע ישראל": "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע יי לאבותיכם לתת להם".

גיבור גדול ונורא באהבת הגר

בפתח הדברים הזכרנו את תפילת העמידה, בהקשרה של ברכת המזון הנלמדת מן הפרשה. הפרשה היא גם זו שהעניקה את אחד ממטבעות הלשון הנאמרים בפתח התפילה. בברכה הראשונה של התפילה, ברכת אבות (ובקהילות היהדות הרפורמית – ברכת אבות ואמהות), נאמרות המלים: "האל הגדול, הגיבור והנורא" הלקוחות הפרשה: "כִּי יְי אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים, הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה".

במה באה לידי ביטוי גדולתו וגבורתו של אלוהים? במשפט יתום ואלמנה ואהבת הגר לתת לו לחם ושמלה. למרות שמשה עדיין לא מפרט באוזני העם את המצוות, עניין אליו יגיע בפרשה הבאה, פרשת "ראה", מיד לאחר תיאור מידותיו אלו של האלוהים, נגזר מהן ציווי ברור לעם: "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם".

חשבתי השבוע על מלים אלו בעת שכתבתי מאמר דעה על יוזמת סגן שר הבטחון, הרב אלי בן דהן,  שהובילה להוראה האוסרת התנדבות של  חיילים בקרב ילדים של מבקשי מקלט ומהגרי עבודה. מסורת חז"ל פרשה את המושג גר, כאילו מתייחס לגרי צדק, אולם מפשט התורה היוצר הקבלה בין הגר לבין מצבם של בני ישראל במצרים, ברור כי הכוונה היא לזר המסתופף בצלנו.

מה גדולתו של אלוהים לפי הפרשה שלנו? שהוא מעניק לחם ושמלה לגר. איך שוב פיספסו "דובריו הרשמיים" של אלוהים במדינת ישראל, את ההזדמנות ללכת בדרכיו.

אחד המסרים הבולטים של הפרשה הוא הדרישה מן האדם להכיר שלא הוא לבדו אחראי על הצלחותיו. "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יי אֱלֹהֶיךָ … וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה".

רגע לפני פתיחתה של שנת הלימודים החדשה טוב להישמר מלשכוח את תרומתם האדירה של המורים והמורות לטיפוח הילדים שלנו. מעבר לחופש, הקיץ הוא תזכורת טובה לעוצמת המאמץ שנדרשת בהתנהלות שלנו עם השותפים הצעירים שלנו בבית. אפשר רק לדמיין את עוצמת המאמץ שנדרשת מול כיתה של 30 (במקרה הטוב) שותפים כאלו.

בשבת בה הקריאה בתורה עומדת בסימן של הודיה והכרת הטוב, נכון להפנות אותן גם למורות ולמורים שיקבלו את פני ה"אוצרות" שלנו ביום חמישי הקרוב. הנה כמה מטבעות ברכה שנוצרו בקהילות שלנו לכבוד העוסקים במלאכה הקשה והקדושה הזו:

***

מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב, אמותינו שרה רבקה רחל ולאה ומורינו משה, עזרא, רבי  עקיבא, ברוריה, רבנו שלמה יצחקי, רבנו משה בן מימון, אליעזר בן יהודה, ליאו בק, הנרייטה סאלד ויאנוש קורצ'אק. הוא יברך את המורים המסורים העמלים לקרב את צאצאי עמך לדברי תורתך.

הקדוש ברוך הוא יצליח את דרכם ויברכם בחן ובשכל טוב, סבלנות ואורך רוח, ובפרנסה טובה. ויקוים בנו בזכותם אשר כתוב בברכת "אהבה" שבתפילת השחרית: "ללמוד וללמד לשמור לעשות  ולקים את כל דברי תורתך האהבה". ונאמר: אמן.

***

מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב ואמותינו שרה רבקה רחל ולאה,

ואת דורי הדורות של מחנכים ומחנכות יהודיים

הוא יברך את המחנכים של ילדינו, המתחילים שנת לימודים חדשה.

מי שברך את משה רבנו ביוזמה ומנהיגות – הוא יברך את מורינו בהתלבות.

מי שברך את הלל בסבלנות – הוא יברך את מורינו באורך רוח.

מי שברך את רבנו משה בן מימון ברוחב האופקים ובעומק המחשבה – הוא יברך את מורינו ברדיפת הדעת.

מי שברך את יאנוש קורצ'אק באהבת הילדים ובאמונה בהם וביכולתם – הוא יברך את מורינו ביכולת לקבל ולכבד כל ילד

***

תפילת המורה והמחנכ/ת

אלוהינו ואלוהי אבותינו ואמותינו

אתה החונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה.

חננו בידע ולמדנו להורות.

פתח ליבנו אל תלמידינו

ואל תורתך הנשמעת בכל קול וקול.

שמחנו בלימוד, בחינוך, בגילוי ובחידוש

והשרה עלינו רוח טובה

להבין להשכיל לשמוע

ללמוד וללמד.

תן בליבנו אהבה

למען נלמד ונילמד זה מזה

ונרבה תלמידים בעולם ככתוב:

"והעמידו תלמידים הרבה" (פרקי אבות, א א)

ברוך אתה ה' שומע תפילה.

***

שבת שלום ושנת לימודים טובה ופוריה!