פרשת "כי תצא" ממשיכה את "מרוץ המצוות" של חומש דברים. אם הפרשה הקודמת, "פרשת שופטים", עמדה בסימן דיני הציבור והשלטון, מחזירה אותנו פרשת "כי תצא" ברוב מצוותיה אל הזירה האישית, וליתר דיוק המשפחתית. רבות ממצוותיה של הפרשה עוסקות בדיני המשפחה הקדומים. חלקן הגדול משקף את תפיסת העולם פטריארכלית של התורה, שאינה יכולה להתקבל על דעת מי שמאמין בשיוויון מגדרי לעומקו. אחרות מעניקות ביטוי קדום לתפיסות עולם, תחושות וערכים המתאימים גם לחיי המשפחה בימינו, ובראשם התחושה שלמושגים של צדק והוגנות חייבת להיות דריסת רגל גם בזירה הזו.
בצד דיני המשפחה, עוסקת הפרשה גם בעניינים רבים הנוהגים להתנהלותו הראויה של האדם בשגרת חייו ובמלאכתו: דיני כלאים, איסור לבישת בגדי שעטנז, איסור לקיחת הציפור על אפרוחיה או הביצים עליהן היא דוגרת (מצוות "שילוח הקן") ועוד עניינים רבים, המזכירים כי התורה מבקשת מהאדם להתהלך במודעות רוחנית ואתית בכל מעשיו ולא רק ברגעי קדושה ופולחן.
על זכות הקניין וסייגיה
אחת מזכויות היסוד של האדם שזכו להגנה ברורה ונחרצת ברבות ממערכות המשפט העתיקות היתה זכות הקניין – זכותו הבלעדית של האדם על רכושו. מאות רבות של שנים לפני שזכויות הנחשבות כיום למלכות זכויות האדם – הזכות לשוויון, הזכות לביטוי, הזכות לפרטיות, הובאו על בימת השיח הפוליטי והמשפטי – זכתה הזכות לקניין להכרה ולהגנה. תיאוריות ביקורתיות תצענה כי בניגוד למחשבה המקובלת, שיח הזכויות נוצר כמהלך של בעלי הכוח, ולא של המדוכאים תחתיו.
בעלי הכוח הם על פי רוב בעלי הרכוש והממון, ומכאן הבכורה שנתנה להגנה על אותו הקניין.
גם התורה מעניקה הגנות רבות לזכות הקניין. מלבד הציווי המפורש של "לא תגנוב", הולכת התורה אף צעד נוסף בעשרת הדברות ומקימה סייג לעניין זה בדמות הציווי: "לא תחמוד". יחד עם זאת, בפרשת "כי תצא" נכללת מצווה המציעה על פניו ניסיון למתן את הזכות במהלך שאין לו ביטוי בחוק המודרני. הכוונה היא למצווה העוסקת ברשות הניתנת לאדם לאכול מן התבואה ומן היבול של רעהו:
"כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן. כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ" (דברים כג כה-כו)
על פניו מצווה זו מתירה לאדם הרעב להיכנס אל שדה רעהו ולאכול מן התבואה. התורה אוסרת עליו לתת את היבול בכליו ולאסוף אותו בדרך של מלאכה ואיסוף מקצועי (הנפת החרמש על התבואה), אולם עצם הכניסה לשדה או למטע ואכילה צנועה להשבעת הרעב באותו הרגע אינה נחשבת כפגיעה בקניין המוגן.
חז"ל פירשו את המצווה באופן אחר. במסכת בבא מציעא בתלמוד (דף פז ע"ב) נקבע מפורש כי המצווה עוסקת בפועל או בשכיר וכך גם נפסק להלכה. על פי פרשנות זו התורה מדברת במצב בו בעל השדה או המטע שכר את העובד. במהלך עבודתו מותר לעובד לאכול מן התבואה, משל מדובר בחלק מתנאי החוזה, אך נאסר עליו לגזול מקניינו של המעביד על ידי איסוף היבול לכליו.
פרשנות זו של חז"ל למצווה היא כמובן לגיטימית והיא הולמת במידה רבה את הדין הקיים גם בחוק המודרני. עם זאת הקריאה בפשט הדברים בתורה מציעה שאין לפרשנות זו אחיזה בטקסט עצמו ועל פניו אין כאן התייחסות מיוחדת לעבודתו של הפועל או השכיר בשדה של מעבידו. שפת התורה ברורה ופשוטה:
"כי תבא בכרם רעך… כי תבא בקמת רעך…"
בהמשכה של הפרשה ישנה התייחסות ישירה לחובה לשלם לשכיר את שכרו היומי:
"לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ…" (שם כד יד-טו)
מכאן שכאשר התורה מבקשת לעסוק בענייני השכיר היא מבטאת זאת ישירות.
הבנה פשוטה זו של המצווה מציעה לנו ראייה רעננה ולא שגרתית על זכות הקניין ומציעה לנו לחשוב האם לא ראוי ליצור בחיינו איים קטנים של שיתוף שבהם מותר לאדם ליהנות מקניין רעהו, כל עוד הדבר נעשה בדרך צנועה, מתונה וקשורה בצורך ישיר ולא מסחרי. בעולם של שיתופי מידע ותוכן מחד וצבירת קנייני עתק מנגד, שאלת גבולותיה של זכות הקניין אקטואלית מתמיד. הצעתה של התורה להבחין בין סוגים שונים של שימוש האדם בקניין רעהו, מעניינת ויכולה לעורר השראה.
בין שתי קריאות "הזכור"
פרשת השבוע נחתמת במצוות "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם". פסוקים אלו נקראים פעמים בשנה. האחת – בעת קריאתה של פרשת "כי תצא". השנייה – בשבת "זכור" שלפני פורים, בה אנו מזכירים את מעשי עמלק, שמזרעו יצא המן הרשע.
פסוקי הפרשה מלמדים גם מה היה חטאו הגדול של עמלק:
"אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים"
עמלק ביקש לפגוע בחלשים ובנחשלים מאחור ועל כך קולל כאויב הנצחי של עם ישראל. בצד חטאו של עמלק, מציעים פסוקים אלו שעם עייף, יגע וחסר יראת אלוהים הוא העם שמותיר מאחור את חלשיו ונחשליו.
שתי הקריאות השנתיות באותם הפסוקים מציעות לנו הזדמנות לזכור את הצורך לבדוק את עצמנו ולא רק להצביע על חטאם של האחרים. בשבת שלפני פורים – ראויים הפסוקים להיקרא כתזכורת לאכזריותו של עמלק. בשבת פרשת "כי תצא", שעל פי רוב נקראת באחת משבתות חודש אלול, ראוי לקרוא את אותם פסוקים כתזכורת למבחן הגדול שלנו – לא להותיר חלק מהמחנה נחשל אחרינו.