את פרשת חיי שרה אנו קוראים השבת הזו כשהראש שקוע בענייני האש המשתוללת והלב יוצא לתושבי העיר חיפה וכל יתר היישובים ברחבי הארץ המתמודדים עם האיום. אתמול בבוקר הופנתה תשומת הלב שלנו ללהבות השנאה שלחכו את בית בית הכנסת שלנו ברעננה במפגן של שנאה ואיום. האש שהשתוללה בכרמל, בהרי ירושלים ובגליל הזכירה לנו את הגורל המשותף של כולנו כאן בארץ, וכמה מיותרת (ומסוכנת) אש השנאה.
כיצד מסתיים המסע? אברהם למול דוד
בפסוקה הראשונים של הפרשה ובפסוקיה האחרונים אנו נפרדים מן האם והאב הראשונים – שרה ואברהם. בניגוד לעלילות שתי הפרשות האחרונות שהציגו מסכת חיים סוערת – הפרשה שלנו מציגה את סיום חייהם בשלב של שלווה והשלמה של המסע הארוך. הדבר נכון במיוחד ביחס לאברהם:
"ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה, זקן ושבע, ויאסף אל עמיו. ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה…" (בראשית כה ח-ט)
אחרי גירוש הגר וישמעאל, אחרי מעשה העקידה, מתארת התורה כיצד מובא האב הראשון לקבורה "זקן ושבע" על ידי שני הבנים. ההפטרה שנקבעה לפרשה, סיפור מותו של דוד המלך ומאבק הירושה בין שלמה ואדניה בערוב ימיו, מציגה תמונה הפוכה – מאבק ותככים משפחתיים עד ליומו האחרון של האב עליו נאמר בפסוק הראשון של ההפטרה:
"והמלך דוד זקן בא בימים ויכסהו בבגדים ולא יחם לו" (מלכים א א א)
למול סיפור ההפטרה מציגה הפרשה תקווה שניתן לסיים מסע חיים סוער ומציאות משפחתית (ולאומית?) מורכבת גם במעשה של השלמה ושיתוף פעולה. יהיו כאלה שיציעו שההפטרה מתארת את מציאות חיינו באופן ריאליסטי יותר; ועדיין – פרשת חיי שרה מציעה לנו חזון של תיקון ותקווה.
מערת המכפלה וחוק ההסדרה
פרשת קבורתה של שרה במערכת המכפלה "בקריית ארבע, היא חברון בארץ כנען" (בראשית כג ב) מצוינת כבר לא מעט שנים בחוגים שונים כ"שבת חברון", השבת המדגישה את הקשר בין העם היהודי לעיר האבות. בקשר הזה לא ראוי שיהיה ספק, אבל באותה הנשימה ראוי גם ליטול מסיפור קבורתה של שרה את הקשר העמוק שכרת אברהם עם יושביה של הארץ ואת הקפדתו בדרכי יושר והגינות למולם. למרות שאברהם בחר להקים אחוזת קבר משפחתית ולא לקבור את מתיו בין מתי משפחות החתי, ולמרות שהוא מצווה בפרשה את עבדו אליעזר למצוא אישה לבנו שלא מבנות הכנעני, דיבורו עם בני חת הוא דיבור של הגינות ודרכי שלום, דיבור בו הוא מציג עצמו גם כ"גר" וגם "כתושב".
על כוחו של אברהם ועל עוצמתו קראנו בפרשות הקודמות. התעקשותו על רכישת מערת המכפלה בכסף מלא, ובמשא ומתן תם לב, לא נבעה מפחד אלא ממחויבותו לדרכי "צדקה ומשפט", כפי שנזכר בפרשה הקודמת.
בשבוע שהחל בדיונים אינטנסיביים על הדרך להכשרה של גזל קרקע, הלוואי והמסר הזה של פרשת חיי שרה היה נלמד גם הוא בצד הקשר של העם שלנו לחבליה העתיקים של הארץ.
מה היא תרומתה של רבקה?
פרשת השבוע שלנו נקראת אמנם "חיי שרה", אך הגיבורה האמתית שלה היא רבקה – האם השנייה. סיפור איתורה על ידי אליעזר עבד אברהם, הגעתה לארץ והמפגש עם יצחק – מפרנס את רוב פסוקי הפרשה. בפרשה הבאה תעמוד דמותה של רבקה בצל התרמית שרקחה עם בנה יעקב. כיצד יקבל דווקא הוא את ברכתו של האב הזקן וכבד העיניים.
פרשת "חיי שרה" מעמידה אותה באור עמוק יותר כדמות יוזמת ובעלת עמדה, שאינה מהססת לצאת לדרך חדשה באומץ, אך גם כדמות רגישה וקשובה היודעת לצאת אל עבר הזולת.
מכל ארבע האמהות, דמותה של רבקה היא העגולה ביותר והמורכבת ביותר. זוהי דמות אקטיבית, המניעה את העלילה המשפחתית והלאומית בעוצמה וברגישות. לא בכדי, בניגוד לאימהות האחרות היא נשאלת האם תרצה לצאת למסע לעבר ארץ כנען והאם תסכים להשתדך ליצחק. לא בכדי בפעם הראשונה בה מדובר באהבה בין בני זוג זוהי אהבת יצחק לרבקה.
בשבוע שנפתח גם בסערת מקומן של נשים בצבא ושמסתיים ביום הבינ"ל למאבק באלימות נגד נשים – דמותה של רבקה היא אם טיפוס למנהיגה המתייצבת בקדמת הבמה ובמרכזה ולא בשוליה.