בשם הדור השלישי

דברים שנשאתי בשם הדור השלישי בעצרת הזיכרון ליהדות זגלמביה – יום הזיכרון לשואה התשע"ה

אהובינו בני הדור הראשון – הסבים והסבתות, הורינו – בני הדור השני, חבריי וחברותיי בני הדור השלישי מכובדי כולם,

בטוח אני שרבים מחבריי, בני הדור השלישי, יכולים להעיד כמוני על אותן הפעמים בהן במסגרת שיחה עם חברים או מכרים לאחר האמירה שהסבא או הסבתא הגיעו מאזור זגלמביה בפולין, הם שומעים את התגובה: "אה – אז עכשיו אני מבין/מבינה מה זה השלט בכביש 443 – באמת לא ידעתי איך צריך לקרוא את זה בדיוק". התגובה השגרתית הזו היא עדות נוספת לייחודו של מפעל הזיכרון של יהדות זגלמביה, בנוף מפעלי ההנצחה הקהילתיים של יהדות פולין.

קהילת יהודי זגלמביה לא הייתה מן הגדולות בקהילות היהודיות אירופה ואף לא מן המפורסמות שבהן, ועדיין מעטות הן הקהילות שהשכילו והצליחו להקים גלעד דומה, שאינו רק קירות זיכרון, אלא מקום מפגש ואבן אחת בפסיפס עשיר של עשיה קהילתית וחינוכית מתמשכת, גם לאחר שבעים שנים מתום המלחמה.

ומכיוון שהתכנסותנו היום כאן אינה דבר מובן מאליו בתוך ים האירועים ועצרות הזיכרון, אני מבקש לנצל במה זו על מנת לנסות ולבטא במלים את החשיבות הטמונה במפעל ההנצחה הקהילתי והייחודי.

בשנים האחרונות מתחדדת ההכרה בצורך להעניק לזיכרון השואה פנים ושמות. אחרי שנות דור בהם עוצבו טקסי ומנהגי הזיכרון הממלכתיים רבי ההוד, הגיע בשנים האחרונות תורן של מחוות הזיכרון האינטימיות והצנועות: העדות, הסיפור הבודד, הזיכרון האישי. השנים נתנו את אותותיהן, קשר השתיקה החל להיפרם, חומות הברזל שקרסו אפשרו לשוב ולבקר לא רק במחנות המוות, אלא גם בשכונה, ברחוב ואפילו בבית שנשאר מאחור. ההכרה שכוחו של הסיפור האישי והקהילתי לא דל מעוצמתו של הטקס הממלכתי או של הצפירה ואולי אף גדול יותר, הופכת להיות לנחלת הכלל.

אתם, הסבים והסבתות שלנו, יוצאי קהילות זגלמביה הבחנתם בכך בין הראשונים, והכרתם בצורך לנקז את ממדיה הבלתי נתפסים של הזוועה לסיפורה של קהילה, לסיפורן של משפחות, לסיפורם של אנשים. המסעות הראשונים לערי זגלמביה כבר סוף שנות ה-80, המשלחות הבין דוריות, המאמצים לשיקום בתי הקברות, איסוף העדויות – כל אלו ביטאו את ההכרה המוקדמת של מובילי ההנצחה והזיכרון בקהילת זגלמביה "שאחרי הפעולות נמשכים הלבבות" כמאמרו של בעל "ספר החינוך" מן המאה ה-13 ביחס לזיכרון יציאת מצרים.

ממש כשם שזירתו העיקרית של זיכרון היסטורי זה היא שולחן הסדר המשפחתי, סביבו הסבנו לפני שבועיים ימים, כך גם זיכרון השואה חייב להיסמך בראש וראשונה על השיח המשפחתי והקהילתי, הבין דורי, על הסיפור הנמסר מסב לנכדתו, מאם לבנה. מה סמלי הדבר, שכאשר נמצאה במחסני אוושויץ לפני שנים אחדות מזוודה מלאה במאות רבות של תמונות משפחתיות – היו אלו תמונותיהן של משפחותינו – משפחות יהודי זגלמביה.

ייסודו של הזיכרון על הסיפור המשפחתי והקהילתי – כוחו גדול וחשוב בהיבט נוסף. דווקא בשל ממדיו הבלתי נתפסים של האסון – עולה הסכנה שכל שייזכר לדורות הוא הגרזן שהונף, ולא העץ המלבלב שנגדע ונכרת. כשם שמפעל ההנצחה הקהילתי מעמיד "יד ושם" לתופת שחוו יהודי זגלמביה בשנות השואה, כך הוא גם מעמיד מצבת זיכרון לעושרם של החיים היהודים בקהילות האזור, בפולין ובאירופה כולה, לעוצמתן של התרבות והיצירה, ההגות הדתית והפוליטית, לחיי הקהילה התוססים, לפעילות החינוך ומפעלי תנועות הנוער. לא רק גטאות, מחנות מוות וגאיות הריגה פזורים ברחבי פולין, אלא גם מעיינות יצירה ובארות מים חיים, שחרבו אך לא יבשו. במודע ולא במודע, הם מזינים רבדים חשובים בחיינו הישראליים כאן ועכשיו.

עושרם של החיים היהודיים בקהילות זגלמביה, כביתר הקהילות שחרבו, אינו רק מושא לזיכרון, אלא גם לקח להווה ולעתיד. שנים רבות ועד היום, מונח על שולחן המרפסת של סבי ז"ל וסבתי פנקס העיר בנדין, על דפיו הרבים בעברית וביידיש. בתוך הדפים עדות לקהילה רבת פנים, מגוונת ותוססת. שומרי תורה וחופשיים. ציונים ובונדיסטים, סוציאליסטים ורוויזיוניסטים. חסידים ומתנגדים. חרדים ואנשי מזרחי, פועלים ובעלי בתים. פסיפס מרהיב של דעות, אמונות, השקפות עולם ואורחות חיים – שכולם, לחוד ויחד, הם סיפורה של יהדות זגלמביה.

וכך הזיכרון שאנו נושאים עמנו, הוא בעת ובעונה אחת, עדות לגורל המשותף וציווי למציאת המחבר והמלכד את כולנו, כמו גם שיעור ולקח לבנייתה של חברה מכילה, סובלנית, רבת פנים וזהויות. חברה היודעת שחוסנה בא לה דווקא מ"אחדות הניגודים", חברה ההודפת לאחור קנאות וקיצוניות, גזענות ושנאה.

מכובדיי,

בכל השנים העבריות שאינן מעוברות, כשנה הזו, מצוין יום הזיכרון לשואה ולגבורה בסמיכות לשבת פרשת "שמיני", המספרת על מותם של נדב ואביהוא, בני אהרן, ביום חנוכתו של המשכן. שתי מלים בלבד משמשות לתאר את תגובתו של האב, הכהן הגדול שיום ששונו הפך ליום אסונו: "וידם אהרון" (ויקרא ט ג) – דממה הרועמת יותר מכל המילים גם יחד.

שנים רבות, בחרו בני הדור הראשון בדממה. בהתכנסותנו במקום זה שנה אחר שנה אנו מעניקים לשתיקה זו מקום, אך גם מזמינים את הסבים והסבתות לצאת משתיקתם, ולהשיב לעצמם את הביטחון במלים שקשה לאומרן. כבני הדור השלישי אנו נוטלים על עצמנו באהבה את החובה והזכות לשמוע, לזכור, ולהמשיך לספר, מתוך תקווה שאם נתן את מילתנו שנאזין להם, יקל על הסבים והסבתות להשמיע.

ועוד חובה אחת מוטלת עלינו ויש לאומרה בקול – בשנים האחרונות הפך יום הזיכרון למוקד של השיח הציבורי על מצבם של ניצולי השואה, שמספר הולך ומתמעט משנה לשנה. יותר מכל טקס או משלחת לפולין, קיומם בכבוד של הניצולים הוא מבחנה של החברה הישראלית בזיכרון השואה וקורבנותיה. דווקא מתוך עוצמתו של מפעל הזיכרון של יהדות זגלמביה, ראוי שנתחייב היום הזה, בני הדור השני והשלישי, איש איש במחוזותיו הפרטיים, ויחד כקהילה וארגון, להרים את תרומתנו למאמץ הציבורי בעניין זה – והלוואי ובשובנו למקום זה שנה הבאה – נוכל לומר שהמאמץ נשא פרי.

לפני שבועות מספר, ובכך אסיים, התיישבתי עם אביגיל, בתי בת השמונה, למשחק שגרתי של "ארץ עיר". כשעצרתי אותה באות ז', נגשנו כל אחד למלא את הטבלה. כשהגיע הזמן להצהיר על העיר שבחרנו – אני הצעתי את זיכרון יעקב. היא לא הססה והודיעה מחויכת ובתחושת נצחון: זגלמביה.

דמעות רבות זולגות מן העין ביממה האחרונה, עדות שאנחנו זוכרים ולא ניתן לעצמנו לשכוח. אבל אולי דווקא בחיוכה של אביגיל, ובאין ספור רגעי משפחה קסומים אחרים, של הנכדים, הנינים והחימשים, שלכם הסבים והסבתות שלנו, טמונה העדות הטובה ביותר – ש"נצח ישראל לא ישקר".