דברים שלי מתוך טור ששודר בתוכנית "יומן השבוע", רשת ב, 11/04/2015
סיומו של חג הפסח הביא לקצם גם את מסעות הפרסום הרבים שקראו לציבור הישראלי להרים תרומה למשפחות נזקקות. ארגזי המזון שניצבו מחוץ לכל מרכז קניות העידו על כך שגם כיום מהווה החג האינטנסיבי הזה תזכורת חשובה לערכים של חמלה ואמפתיה.
אמנם בשנים האחרונות גברה הביקורת נגד מבצעי ההתרמה בחסות הקריאה: "צדק ולא צדקה", אבל עדיין יש להם מקום. רגישות חברתית אינה יכולה להיבנות רק ממעשים פוליטיים. לא אחת היא מבשילה דווקא מתוך מעשים קטנים, המתגבשים אט אט לתודעה ולתפיסת עולם.
ויחד עם זאת, כשם שלמסורת שלנו, יש מה לומר על הצורך בפתיחת דלתות הבית והלב בחג, חשוב יותר מכך – מה שיש לה לומר לנו על המבחן האמיתי – מבחנם של ימות החול.
יומו האחרון של הפסח שצוין אתמול, היה השביעי לימות החג. בו בזמן, הוא גם היום השישי בין חמישים ימיה של ספירת העומר. פסח הוא רק נקודת ההתחלה של מסע ארוך אל עבר הארץ המובטחת. במסע הזה אנו נמדדים בכל יום חולין, לא פחות, ואולי יותר, מאשר ביום החג. לא בכדי, בוחרת התורה לעצור לרגע את העיסוק בהלכות החגים, ממש אחרי מצוות ספירת העומר, על מנת להזכיר לנו: "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך, ולקט קצירך לא תלקט, לעני ולגר תעזוב אתם".
ואם כבר הזכרנו את ה-"גר", אז מבחן אחד נוסף ניצב לפנינו – מבחן גבולותיה של החמלה. מסורת עתיקה קושרת בין היום האחרון של החג לבין נס קריעת הים. על הרגע הזה, בו טובעים המצרים, מביא התלמוד את המדרש שמלאכי השרת בקשו לומר שירה, אך האל השתיק אותם ואמר: "מעשה ידי טובעים, ואתם אומרים שירה לפני?".
האתגר הגדול של החמלה אינו בפתיחת דלתות הלב לאהוב ולמוכר, אלא דווקא לבעל הדעה ואורח החיים השונים משלנו, לגר, לזר, למבקש המקלט ואפילו לזה שאנו רואים, בצדק ובדין כאויב. אם הדברים הוצבו בפנינו כאתגר גדול במשך אלפים שנות גלות – הם ניצבים לפתחנו ביתר שאת ועוצמה, בשעה שחזרנו לארץ המובטחת.
צדקה, חמלה, רגישות ופתחון לב – כל אלה הם מסימני החג היהודי. השאלה הגדולה – אם נצליח להפוך בעניינם, למציאות את מילות השיר הנפלא: "יש לי יום יום חג".
להאזנה לקטע כפי ששודר ב"יומן השבוע" של רשת ב' לחצו כאן.