שניים מגיבורי הפרשה של השבת הזו "שוברים שתיקה". יהודה הפוסע לפנים מתוך שורת האחים הנבוכה והשותקת; ויוסף, השובר את שתיקתו ומגלה את זהותו לפני האחים. יהודה אינו מתוודה על חטא האחים לפני שנים, אך לוקח את האחריות על בנימין. יוסף שובר גם הוא את שתיקתו ודורש מעצמו לכבוש רגשות של כעס ונקמה ולהכיר שהשתלשלות האירועים הקשה היא שהובילה למצב בו הוא יכול להבטיח את המשך קיומה של משפחת אביו.
לאחר רגע הגילוי ממשיכה הפרשה לדבר על הקול שנשמע:
"וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר בָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף…" (בראשית מה טז).
מסורת החכמים קבעה פרק מנבואתו של יחזקאל כהפטרה של פרשת "וייגש". בפרק זה מצווה הנביא להחזיק בידו האחת שני עצים. על האחד ייכתב "ליהודה", על השני – "ליוסף עץ אפרים". וכך מתואר מעשה שני העצים:
"וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ" (יחזקאל לז יז).
בעת ובעונה אחת "לעץ אחד" ועדיין גם בלשון רבים: "והיו לאחדים בידך". בתום עוד שבוע סוער מבית מתברר כמה גדול עדיין האתגר (והוא הולך וגדל) להקפיד בעת ובעונה אחת על השמעת הקול ועל היכולת לקרב את בית יהודה ואת בית יוסף. להיות גם אחד וגם אחדים באותו הזמן.
מי שמבקשים להשתיק את הקול ומי שמבקשים שהיד תחזיק רק עץ אחד לא מקרבים אותנו לחזונו של יחזקאל:
"וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם…" (שם, כו).
הדברים נכונים לפרשת ארגון "שוברים שתיקה", לא פחות לקצפו של הרב הראשי על השר לענייני תפוצות שהעז ברוח הפרשה וההפטרה לגשת, להשמיע קול, לומר: "את אחי אנכי מבקש" בביקורו בבית הספר הקונסרבטיבי בניו יורק.
בבוקר שבת ודאי ידרוש הרב הראשי על אחדות ואהבת ישראל ברוח ההפטרה. כבר למדנו שבקיאות גדולה בכתובים לא מבטיחה את הפנמת המסרים הטמונים בהם.
על כהנים וטייקוני נדל"ן
שלוש הפרשות האחרונות של ספר בראשית, עוסקות בין השאר במתח שבין השתלבות והיטמעות, ובאתגר של שמירת הקול הייחודי בתוך מקהלת הקולות הסובבת. מדרשי חז"ל רבים עסקו בשאלה כיצד הצליחו בניו של יעקב לשמור על זהותם בסביבה, שבראשית הדרך, הייתה מזמינה ומקבלת.
המחקר המודרני מדגיש את עומק השפעותיהן של התרבויות הגדולות שסבבו את עם ישראל בעבר הרחוק על תרבותו, שפתו ודתו. פרשת "וייגש" מזכירה לנו, בצד העדות על ההשתלבות וההשפעה, גם את יכולתה של התרבות הישראלית-יהודית הקדומה לפתח קול וקוד ייחודיים.
הדוגמה אותה מציעה הפרשה הוא סיפור אדמתם של כוהני מצרים, שנותרה חסינה מרפורמת הקרקעות שחולל יוסף בשנות הרעב:
"וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה. וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ. רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה, עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם" (בראשית מז כב).
למול העיקרון הזה, המותיר את כהני הדת כבעלי המקרקעין היחידים מלבד פרעה, ניצב ציוויה הברור של התורה ביחס ללוויים ולכוהנים:
"לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּ ם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן"(דברים יח א).
קולה הייחודי של המסורת היהודית דורש שאם ישנו הבדל בין כהני הדת לבין קהלם בכל הנוגע לרכושם, עוצמתם ומעמדם החומרי, הרי שהוא צריך לפעול לרעתם של הראשונים.
אם לא כך פני הדברים – הרי שאנו עושים כמעשה ארץ מצרים.
"כל עוד הנר דולק אפשר לתקן"
בקהילות ספרד נוהגים לשלב בשבת זו, לאחר קריאת התורה, הכרזה על צום עשרה בטבת, שיחול ביום ג' הקרוב. הצום מצוין ביום הטלת המצור על ירושלים בימי הבית הראשון על ידי חיל נבוכדנצאר – התחנה הראשונה בדרך אל החורבן.
מסורת המפורטת כבר בתלמודים קובעת שלמעט יום הכיפורים, אין לקיים את הצומות בשבת ושיש לדחות אותם למחרת היום. בלוח העברי הנוהג כיום, צום עשרה בטבת לא יחול לעולם בשבת, אולם בספרו של הרב דוד אבודרהם (פורסם ב-1340 בספרד) העוסק בהלכות תפילה וברכות, נכתב שאם היה צום זה חל בשבת לא היו דוחים אותו.
אחד מעמיתי, הרב אהרל'ה פוקס, כיום מזכיר קיבוץ נען, הציע לי בשיחה לפני מספר שנים שלצום העשרה בטבת ישנו מעמד מיוחד, דווקא משום שהוא מציין את התחנה הראשונה בדרך אל החורבן. בתחנה הזו עדיין ניתן לשנות כיוון, לתקן את הדורש תיקון, לעצור לבדק בית.
במצב כזה אסור לדחות את הצום למחרת – והוא גובר על השבת.
התחלנו בשתיקה ונסיים בהשתקה
שתיים מארבע תעניות החורבן נקבעו לזכר החורבן הראשון בלבד: צום עשרה בטבת – יום הטלת המצור, וצום גדליהו – לזכר רציחתו של הנציב שמונה על שארית הפליטה. הראשון – מסמל את ראשית תהליך החורבן. השני – את סופו.
ספרי מלכים וירמיהו מתארים כיצד הימים של המצור הקשה על ירושלים היו ימים גם של מצור פנימי – מצור על הקול הביקורתי, המתריס, מעורר המחלוקת. ירמיהו נביא האמת מואשם בבגידה, מושלך לכלא ולאחר כן מושם במעין מעצר בית בחצר המטרה בירושלים. הוא מואשם בשיתוף פעולה עם בבל, מעין "מושתל" שלהם בתוך ירושלים.
המלך צדקיהו מעוניין להיוועץ עמו, אך מפחד לעשות כן בלחץ שריו המסיתים. כבר אמרנו שאם היה נופל צום עשרה בטבת ביום השבת – לא ראוי היה לדחות אותו.
ובכל זאת נחמה ותקווה
צום עשרה בטבת, שנקבע לימים על ידי הרבנות הראשית גם כיום הקדיש הכללי לזכר נרצחי השואה (שנים אחדות לפני קביעת יום הזיכרון הממלכתי בכז ניסן), הוא גם יום הולדתו של חיים נחמן ביאליק – משורר התחייה הלאומי. באופן סמלי אנחנו מציינים ביום הזה את ראשיתו של החורבן וגם את צעדיה הראשונים של התחייה התרבותית של עם ישראל בדורות האחרונים.
אחד משיריו של ביאליק ששולב בסידור התפילה שלנו "העבודה שבלב" הוא: "החמה מראש האילנות נסתלקה" המתכתב עם הפיוט "שלום עליכם מלאכי השלום".
ביאליק כתב את שירו לטובת החדר המתוקן בעירו אודסה. באותם ימים פעל בעיר בית הכנסת הברודאי, שפעל ברוח היהדות הרפורמית ובהשפעתה. ביאליק התפלל בבית הכנסת הזה, אך גם לא היסס לבקר בחריפות את העובדה שבשלב מסוים הותקן בו עוגב. את הנגינה המוכרת של השיר הלחין פנחס מניקובסקי – חזן בית הכנסת. לחצו כאן לשמיעת השיר בלחנו של מניקובסקי באתר זמר רשת.
שבת שלום.