"יש לי יום יום חג"
שבת חנוכה וראש חודש טבת – אחת מהפעמים הבודדות במהלך השנה בהן מוצאים שלושה ספרי תורה מהארון. בראשון יקראו מתוך פרשת השבוע "מקץ"; בשני – פסוקים העוסקים בראש החודש; בשלישי – יוזמן / תוזמן העולה האחרון / האחרונה לתורה, על מנת לקרוא בפסוקי חנוכת המשכן, לכבודו של חג החנוכה.
סדר הקריאה נקבע על פי העיקרון ההלכתי של "תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם". בניגוד אולי לאינטואיציה האנושית להעניק חשיבות יתירה לדברים הפחות שכיחים, המסורת היהודית מתעקשת על חשיבותם של השגרה ושל התדיר. בלעדיהם – אין לרגעים / לאירועים / לדברים המיוחדים בחיינו בסיס לעמוד עליו. אז נכון, שההתמכרות לשגרה גם היא מסוכנת, ובמיוחד אם מדובר בשגרה בה יש מעט מרחב מדי לבחירה וליצירתיות – אבל באותה מידה רק הנכונות לראות בשגרה את הזירה המרכזית לעשייה שלנו יכולה להפוך את הערכים שאנחנו מאמינים בהם למציאות התדירה שלנו.
ייתכן ואת אותו המסר ניתן למצוא גם בהכרעה להדליק את הנרות כשיטתו של בית הלל, מהנר הראשון עד לשמיני. מבחינה הלכתית די להדליק נר אחד כל יום, ובאותה מידה ניתן להדליק שמונה נרות בכל אחד מהימים, כדי להרבות האור.
ההכרעה ללכת "צעד צעד" מהווה גם היא תזכורת להתקדם מתוך השגרה, ולשנות אט אט את התדיר.
"כי נשני אלהים"
פרשת מקץ, בה מתוארת עלייתו של יוסף לגדולה במצרים, לאחר שפתר את חלומותיו של פרעה, נקראת בכל שנה בשבת חנוכה. הדבר הוא תוצאה של מהלך הקריאה בפרשות השבוע ולא בחירה מתוכננת של פרשה מן התורה ההולמת את החג. למרות זאת, ניתן למצוא קשר עמוד בין הפרשה לבין חלק ממסריו והתלבטויותיו של חג החנוכה – ובמרכזם השמירה על הזהות הייחודית בתוך מרחב מבולל. כשם שפרשת מקץ מתארת את תחילת המסע של האחים של יוסף לתיקון חטאם כלפי האח, כך מתארת הפרשה גם את מסעהו של יוסף שהתחיל באובדן הקול הייחודי והמשיך בגילויו מחדש.
פרשת השבוע מטיבה לתאר את ההיטמעות המהירה של יוסף בצמרת השלטון המצרי ואת נישואיו לבתו של כהן און. רגישותו הגדולה של המקרא לעניין שמו של האדם באה לידי ביטוי גם בשם המצרי שניתן ליוסף – "צפנת פענח", ועוד יותר מכך בשמות שני הבנים: "מנשה" – "כי נשני להים את כל עמלי ואת כל בית אבי" (בראשית מא נא), ו"אפרים" – "כי הפרני אלהים בארץ עניי" (שם).
ביטוי מובהק יותר מזה לרצון לשכוח ולהיטמע קשה למצוא. העימות בין יוסף לבין אחיו, מחזיר את שני הצדדים לעברם, ומוביל אותם להיזכר באשר שכחו. המתח בין הייחודי לכללי, בין המקומי לגלובאלי, בין הפניית הפנים לעבר לבין הפנייתם לעתיד – ניצב במרכזו של חג החנוכה. בניגוד לשיח המאפיין את הגישה החרדית לחג, גם חג החנוכה וגם פרשת מקץ מדברים עם היכולת למצוא נקודות איזון ולהתמקם על ה"רצף". לא טמיעה ולא הסתגרות, אלא מציאת היכולת לשמור על הזהות היחודית מתוך שיח פתוח ופורה עם המרחב שבתוכו פועלת זהותך הייחודית.
מיהו יהודי ומהי יהדות?
חשבתי השבוע על פרשת מקץ, בעקבות דבריו של חבר הכנסת סמוטריץ' בגלי צה"ל שבהם התייחס למאמרו הקובע שהרצח בכפר דומא אינו יכול להיחשב כמעשה טרור ובהמשך השתמש במלים חריפות כנגד היהדות הלא אורתודוכסית והצורך שלא לתת לה לגיטימציה. באותו יום גם התפרסם הסטאטוס של מארק צוקרברג נגד הכרזותיו של דונלד טראמפ נגד כניסת מוסלמים לארה"ב. צוקרברג, נסיך הפייסבוק, נשא כידוע לאשה לא יהודיה, אבל כשכתב את תגובתו החריפה נגד טראמפ הדגיש שהוא כותב אותה דווקא כיהודי.
מה יהיו פניה של היהדות במאה ה-21? איך מבטיחים המשכיות יהודית במציאות גלובאלית ומבוללת? איך גורמים גם לילדו של צוקרברג לכתוב בעוד 30 שנים על זהותו היהודית? איך מבטיחים שהיהדות הישראלית לא תצבע בצבעי הלאומנות והגזענות של סמוטריץ'?
"לא בכח ולא בחיל"
לאחר הקריאה בשלושת ספרי התורה בשבת חנוכה השנה הזו מגיע תורה של ההפטרה מנבואתו של זכריה. ההפטרה נבחרה משום שיש בה תיאור של מנורת המקדש ונרותיה. מנורת המקדש נזכרת פעמים רבות בתורה ובספרי נביאים אחרים. מה החידוש של זכריה? שני הזיתים שלצדה. על בסיס נבואתו של זכריה הותקן סמל המדינה – מנורה ושני ענפי זית. מה פשרם? כך עונה הנביא: "ויאמר אלי … לא בכח ולא בחיל, כי אם ברוחי אמר יי צבאות" (זכריה ב).
מציאות החיים הישראלית מזכירה לנו יום יום, באופן תדיר, את הכוח ואת החיל. האם נדע להזכיר לעצמנו בתוך השגרה הזו גם את שני ענפי הזית? הלוואי.
שבת שלום וחג שמח.