פרשת שופטים: על משמעות רדיפת הצדק

פרשת שופטים, הניצבת במרכז נאומו של משה, הולמת את ימי ההכנה לכניסה אל תוך הארץ המובטחת. יותר מכל פרשותיה האחרות של התורה העוסקות בדינים ובמצוות, פרשת שופטים (כפי שנרמז בשמה) עוסקת בדיני הציבור, השלטון והמלכות – ובלשוננו במשפט החוקתי והמנהלי שמציגה התורה. כמה מתבקש שפסוקי הפתיחה שלה כוללים את הציווי:

"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יי אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ".

רדיפת הצדק היא התנאי המקדים לירושת הארץ.

לרדוף אחרי הצדק פעמים

פרשני המקרא המסורתיים עסקו בשאלה מדוע התורה כפלה את המילה צדק בציווי: "צדק צדק תרדוף". פרשנות יפה אחת שהציע ר' אברהם בן עזרא היא שיש לרדוף את הצדק גם כאתה מרוויח מן הרדיפה, אך גם כאשר אתה מפסיד ממנו. הרמב"ן הציע פרשנות רלוונטית מאד לימינו:

"וטעם הכפל לומר הדיינין צריכים שישפטו את העם משפט צדק וגם אתה צריך לרדוף הצדק תמיד…"

ענייני הצדק מסורים אכן למערכות השלטון ובראשן כמובן מערכת המשפט, אבל הדבר אינו יכול לבוא על חשבון המסירות האישית לרדיפת הצדק ולמעשה הצדק. חבריה שפרטיה אינם מתחנכים לאורו של הצדק, אינם חותרים אליו בזירות חייהם האישיים ואינם מחויבים לו בחיי היום יום אינה יכולה להקים מתוכה שופטי צדק ומערכות צדק.

צדק צדק תרדוף – גם היחיד וגם הציבור.

חזקת החפות וחקר האמת

פסוקיה הראשונים של הפרשה מתכתבים לצערנו גם עם קורות השבוע האחרון, במהלכו נחשפה פעם נוספת פרשת שחיתות גדולה בה מעורבים לכאורה אישי ציבור:

"לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם"

הרלוונטיות של הציווי העתיק למציאות החיים הישראלית ברורה מאליה. עם זאת, כדאי גם להמשיך ולקרוא בפסוקיה הבאים של הפרשה לקח לא פחות חשוב לאופן התנהלותה של חברה צודקת וראויה. לכל אורכה של הפרשה מודגשת החובה היתרה המוטלת על השופטים לחקור לעומקם של דברים בטרם הרשעה וגזירת דין, במיוחד כאשר מדובר בדיני נפשות:

"… והֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל…"

השופט, כשליח הציבור, חייב שלא להסתפק בשמועה אלא לדרוש היטב לחקור ולראות ש"אמת נכון הדבר". דרישה זו באה לידי ביטוי גם בדיני העדים והעדות הנכללים בפרשה, הקובעים שאין להרשיע בהסתמך על עדות אחת.

בהמשכה של הפרשה מוצגים גם האפשרות, הסכנה והדין של עדות שקר. בלשון משפטית מודרנית, הוראות וציוויים אלו משקפים את חזקת החפות העומדת לכל אדם עד שהורשע ואת חובתה של מערכת המשפט שלא להרשיע על סמך השמועה או התחושה.

בצד המאבק הבלתי מתפשר בשחיתות השלטונית, ודווקא בשל מאבק זה, חובה על החברה הישראלית חותרת הצדק לחזור ולהדגיש גם את חזקת החפות. השבוע הורה בית המשפט העליון על שחרורו של אדם לאחר 4.5 שנות מאסר. פרשת שופטים, המצווה על הקמת מערכת המשפט ומציגה אותה כאבן הראשה של מערכת הצדק, לוקחת בחשבון שככל מערכת אנושית, גם השופטים יכולים לטעות, ויש להקפיד בכללים ודינים שירחיקו את הטעות. השופט או השוטר אינם מוצגים כנביא האל או כשליחו עלי אדמות, אלא דווקא כשליחם של בני העם, שופט בשר ודם; שוטר בשר ודם.

במערכת משפט מסוג זה, חזקת החפות חייבת לעמוד לאדם עד הרשעתו.

בסיומה של הפרשה מופיעה מצוות "עגלה ערופה" הקובעת תהליך של כפרה ציבורית במקרה בו נמצא חלל ולא נודע מי הרגו. במסכת סוטה במשנה נאמר ש"משרבו הרצחנין בטלה עגלה ערופה" (סוטה ט ט ). ברגע בו מעשי הרצח נעשו כה נפוצים, נטלו ממצוות עגלה ערופה הרושם וטעם שלה. במציאות של שחיתות ציבורית גואה, יש הכרח לחשוב כיצד לא ניטל הרושם של חזקת החפות והיא ניצבת במלוא עוצמתה לצד הציווי לעקור את השוחד מיסודות חיינו.

ידינו לא שפכו את הדם הזה – האמנם ?

הזכרנו את מצוות עגלה ערופה החותמת את הפרשה וראוי להרחיב בה על רק אירועים נוספים שהתרחשו השבוע הזה. מצווה זו קובעת את קיומו של טקס כפרה במקרה בו נמצא חלל בשדה ואין יודע מי הרגו. זקני וכוהני העיר הקרובה למקום מציאת הגופה יוצאים לערוץ נחל יבש ליד העיר ומעל דמה של העגלה הנערפת במעשה של כפרה, רוחצים את ידיהם ומכריזים: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ".

חכמי בבל וארץ ישראל ביקשו להבין את האמירה של הזקנים עליה מצווה הפרשה – "ידינו לא שפכו את הדם הזה": "וכי על דעתנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן?" חכמי ארץ ישראל גרסו שזקני בית הדין צריכים לכפר על העובדה שהתרשלו בהרתעת הרוצח האלמוני, בכליאתו או בהרחקתו. חכמי בבל גרסו שזקני בית הדין צריכים לכפר על העובדה שייתכן ולא טיפלו כראוי בנרצח, לא דאגו שיזכה לטיפול בתוך העיר, או לליווי בדרכו ממנה.

ימים אחדים עברו מאז התמוטטות החניון ברמת החייל וקבירתם של אנשים חיים תחת הררי החול והבטון. מספרם הסופי של הקורבנות אינו ידוע. מערכת המשפט תפעל את פעולתה למול הגורמים האחראיים, אבל ייתכן שגם כאן ראוי היה לקיים מעין טקס "עגלה ערופה" על מנת לכפר על אוזלת היד של הציבור ורשויותיו בקביעת הדין ובאכיפתו וביצירת אותה מערכת שאינה מעלימה את עיניה מרשלנות ומעיגול פינות.

הטקס הקדמון נועד להזכיר לחברה שבין אם נמצא האשם ובין אם לאו, ישנה גם אשמה המוטלת על החברה כולה, שהתרשלה ביצירת התנאים שיבטיחו שמקרים מסוג זה לא יתרחשו.

את התמונה הזו של דרישה ללקיחת אחריות ציבורית משלימה המצווה הידועה של העמדת ערי מקלט, שנזכרת בהרחבה גם בפרשה שלנו, כאחד מהיסודות החשובים של מערכת הצדק הקדומה. עיר המקלט נועדה להבטיח שלא יישפך דם נקי ושלא תבוצע גאולת דם במי שנטל את נפש רעהו בשגגה וללא כוונה. התורה מציגה בצדק את המצווה כמצווה שנועדה להגן על חייו של ההורג בשגגה. עם זאת, המצווה גם מייסדת דין ועונש לאותו אדם, שהרי אין הוא פטור לחלוטין מעונש ונגזרת עליו גלות. עיר המקלט מציעה לו הגנה וחיים, אך היא טומנת בחובה גם את הרחקתו מקהילתו וממקצועו לפרק זמן מסוים.

בצד ההכרה שנטילת נפש בשגגה או ברשלנות אינה כמעשה רצח, התורה (והמשפט המודרני) עדיין דורשים מהיחיד לשאת באחריות על מות זולתו. אירועי הדמים של השבוע המסתיים מהדהדים את החיבור בין דין ערי מקלט לבין עגלה ערופה, בין רדיפת הצדק של הציבור לרדיפת הצדק של היחיד, שהזכרנו בפתח הדברים, בין האחריות המשותפת לזו המוטלת על כתפיו של כל אדם.

וציוונו על רדיפת צדק…

שאלה מעניינת, שאינה זוכה להתייחסות מספקת במקורותינו, היא מדוע לא התקינו החכמים ברכות על רוב המצוות שבין אדם לחברו, כדוגמת מתן צדקה. יש שתרצו זאת בכך שהמצוות בין אדם לחברו אינן נוגעות רק ליהודים והן מעין מצוות החלות על כל בני האדם, ומכאן שאין לברך עליהן כבר ייחודי. אחרים הציעו שלמצוות אלו אין שיעור ולא ניתן לברך על דבר שאין לו סוף וחתימה. על דרך ההלצה היו שהציעו שבמעשה של צדקה אין מקום להתעכב ולברך קודם. במסורת תפילה של היהדות הרפורמית, השוקדת על המשך פיתוחה של שפת התפילה היהודית ורואה יתרון בחידוש היצירה הליטורגית גם בדורנו, ויתרו על הסברים אלו ותקנו את הברכה הבאה:

"ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לרדוף צדק"

הלוואי שנתברך ברדיפת צדק ובהשגתו.